מילכוד

א. אני מרחיקה אנשים כי אני לא בוטחת בהם.
אני לא בוטחת בהם כי אני מפחדת.
אני מפחדת כי אני חלשה.
אני חלשה כי הבדידות מכרסמת בי.
הבדידות מכרסמת בי כי אני מרחיקה אנשים.

אני מרחיקה אנשים כי אני לא בוטחת בהם.
אני לא בוטחת בהם כי אני מפחדת.
אני מפחדת כי אני חלשה.
אני חלשה כי הבדידות מכרסמת בי.
הבדידות מכרסמת בי כי אני מרחיקה אנשים.
אני מרחיקה אנשים כי אני לא בוטחת בהם.
אני לא בוטחת בהם כי אני מפחדת.
אני מפחדת כי אני חלשה.
אני חלשה כי הבדידות מכרסמת בי.
הבדידות מכרסמת בי כי אני מרחיקה אנשים.
אני מרחיקה אנשים כי אני לא בוטחת בהם.
אני לא בוטחת בהם כי אני מפחדת.
אני מפחדת כי אני חלשה.
אני חלשה כי הבדידות מכרסמת בי.
הבדידות מכרסמת בי כי אני מרחיקה אנשים.
אני מרחיקה אנשים כי אני לא בוטחת בהם.
ת. תמיד מאוחר מדי. עד שאני כבר קולטת מה קרה. תמיד מאוחר מדי.

יום ג', כ"ז במרחשוון, תשס"ט

אמלתרה קיפוד

כשאנשים מכירים אותי, הם מתרחקים. והם מתרחקים בצדק. אני, בעצם, מרחיקה אותם. בדיוק כפי שהרחקתי את האיש היפה. ככה זה אצלי. אני מרחיקה גם את עצמי. אני שומרת על עצמי, שאשאר לבד.

אני לא יודעת אם האיש היפה יוכל אי-פעם להתקרב שוב. פגעתי בו בצורה קרה מדי, אכזרית מדי. זו סוג של מחמאה מעוותת, בעצם. פגעתי בו משום שפחדתי ממנו. משום שפחדתי להשתנות. פגעתי בו כל-כך משום שהאיום היה עצום. אני לא יודעת אם הוא מבין את זה.

יום ב', כ"ו במרחשוון, תשס"ט

לנסות ולהיכשל

נפגשנו, האיש היפה ואני. אמש. הייתי מבולבלת, כרגיל. הוא היה החלטי, כרגיל. הוא אמר שהוא לא יכול לאהוב אותי. ששברתי לו את הלב. שהוא כבר נכווה.

בטח טוב שכך. אין לי איך לתאר לכם עד כמה כואב לי כאן, אבל בטח טוב שכך. בטח טוב שהוא מתרחק. כל הצידוקים האפשריים מהנהנים בהסכמה כשהוא מדבר, כשהוא מסביר שהוא חייב להיזהר. והוא צודק. בטח. הוא נזהר בצדק. טוב שהוא נזהר. הוא צודק כשהוא מתרחק. אני סכנה, זו אני. שוברת, פוגעת, מאכזבת...

מראש ידענו, וגם אמרנו כך: הבעיה שלנו היא החולשה הטבעית שלי. ההפכפכות, אי-האמינות, הפחד. בעיקר הפחד. לא כן? אני בחורה די פשוטה, בעצם: מפחדת להשתנות. מפחדת לנסות. מפחדת לנסות ולהיכשל.

יום ב', כ"ו במרחשוון, תשס"ט

פרידה

האיש היפה ואני נפרדנו הלילה. הסיבה היא שאני דפוקה מדי. אני לא יודעת אם הוא ירצה לדבר איתי שוב. אני אוהבת אותו. הכאבתי לו. רע לי. אני דפוקה מדי. שוב פעם הוכח מה שהיה ברור מלכתחילה: אני דפוקה מדי. שלושה חודשים ושלושה שבועות עברו עד שהוכח. שוב. עד שהוכח שוב.

אולי זה אחד ההבדלים העיקריים בינינו, בין האיש היפה לביני. הוא נרתע מקשרים אנושיים בגלל שהוא חושב שהוא דפוק, ואני נרתעת מקשרים אנושיים בגלל שאני באמת דפוקה. הוא אמר שהוא מצטער שהוא לא הבין מראש עד כמה אני דפוקה, שאז הוא יכול היה להימנע מההיכרות איתי. פגעתי בו מאוד. פגעתי בו מאוד, והרבה, וקשה, וכן הלאה כל שאר התארים המעצימים שבארסנל. כואב לו. רע לי. אני אפילו לא יכולה להבטיח לו שלא אפגע בו שוב. אני דפוקה מדי. רע לי.

אם הוא היה פה עכשיו והיה שומע אותי מדברת ככה על מישהו אחר, הוא היה מחבק אותי ואומר לי שרחמים עצמיים הם לא תחביב שכדאי לפתח, ושעדיף שאפסיק למרר פה, שעדיף שאתאמץ ואלמד איך להיות דפוקה פחות, כדי שלא אפגע ככה באנשים. באמת, לא לעניין להסתובב ככה בעולם ולפגוע באנשים. זה נכון. אני באמת לא בסדר. ואני גם יודעת את זה. אבל אני דפוקה מדי. אבל אני אשתדל. ובראש ובראשונה, אני צריכה ללמוד איך לא להבטיח דברים שאני לא יכולה לקיים. "דע את מדרגתך", ככה אומרים, לא? אז הנה. אני אדע את מדרגתי. מדרגתי, זו הנוכחית, היא המדרגה ששמה "דפוקה מדי". אבל זה המצב עכשיו, זה רק המצב עכשיו, והוא יכול להשתנות. אני יכולה להשתנות. אסור לי להאמין אחרת.

הוא עזר לי להאמין שאני יכולה להשתנות. זה, האיש היפה לימד אותי את זה, שאני באמת יכולה להשתנות, אולי. הוא לימד אותי דברים כאלה גדולים, ואני פגעתי בו. רע לי.


יום ה', כ"ב בחשוון, תשס"ט

הידיעה משבשת את הכתיבה

יש לי בעיה. אני חשה צורך לבטא את עצמי. לעתים הצורך הזה מאפיל על שיקולים נבונים, שיקולי נימוס, שראוי להתחשב בהם.

היומן הזה אמור היה להיות בדיוק מה ששמו מרמז. אמלתראות. פתחתי אותו כדי לפתור את הצורך לבטא את עצמי. פתחתי אותו כדי להרגיש שאני משדרת איזה משהו לעולם, כדי לשדר איזה משהו לעולם, ולשם שינוי בלי שיקולי הנימוס המתחייבים מנסיבות חברתיות. פתחתי אותו כדי לנסות להתבטא ישירות, בלי להסביר כל מילה שניה שלי מחשש שמישהו יעלב. "אחרי שאתבטא כאן בחופשיות", חשבתי לעצמי, "אוכל להתבטא בנימוס במקומות אחרים".

אבל משהו השתבש. עד עתה הראיתי את היומן הזה לשני אנשים שמכירים אותי. טעיתי פעמיים. כמו כן ישנם שניים-שלושה אנשים שיודעים שהיה לי בעבר יומן אחר, ששמו היה זהה לשם היומן הזה, ואם הם ייזכרו ויחפשו, הם ימצאו. זו בעיה. אני לא באמת רוצה שאנשים שמכירים אותי יקראו כאן. או, ליתר דיוק: אני לא רוצה לדעת שהם קוראים כאן. הידיעה משבשת את הכתיבה. הידיעה משבש את הדיוק. כשאני משוחחת עם אנשים, אני תמיד צריכה להשתמש בהמון סייגים והסברים. אני לא רוצה להשתמש פה בהמון סייגים והסברים. היומן הזה נוצר כדי שאוכל להתבטא בו במלוא האנוכיות, בלי להתעכב על שאלות מגוכחות כמו "האם הבנאדם שמולי הבין את מה שאני אומרת", "האם פגעתי בו", וכן הלאה.

האיש הראשון לו הראיתי את היומן, הוא האיש היפה. חשבתי שזה יכול להיות נורא רומנטי ומקרב וכו', שהוא יקרא כאן. מעין סוג של חשיפה, של הסתכנות. הוא קורא כאן הרבה, כל רשומה או כמעט כל רשומה, ואין לי שום כוונה לבקש ממנו להפסיק. אבל אני צריכה להתעלם מקיומו כאן לעתים תכופות יותר. פירוש הדבר הוא שאכתוב יותר דברים שיפגעו בו, יזעזעו אותו, יעליבו אותו, ובאופן כללי יעבירו בו כל מיני תחושות לא נעימות. אבל פירוש הדבר הוא גם שאצליח לשמור על איזו שפיות יחסית, וזה, עם כל הכבוד, חשוב לי יותר. אני חייבת לכתוב כאן. הוא לא חייב לקרוא כאן. והוא יודע שאני אוהבת אותו, שאני חושבת עליו טובות, גם אם אני כותבת פה דברים שהוא עשוי להיפגע מהם.

האיש השני לו הראיתי את היומן, הוא א"י. הראיתי לו רשומה או שתיים, כחלק מדיון צורני בענייני כתיבה. סביר להניח שהוא לא יקרא כאן שוב.

שני אנשים. שתי טעויות. אבל את הנעשה אין להשיב. מה אפשר? אפשר לפעול בצורה נבונה יותר בעתיד. זהו. אז טעיתי, אבל אני עדיין לא מוותרת מוכנה לוותר על היומן הזה, על כל מה שטוב לי בו. זהו. היומן נשאר. היומן נשמר. שלום שלום.

יום ד', כ"א במרחשוון, תשס"ט

נאמנות

פגשתי הלילה את א"י, עמו לא התראיתי מזה כחצי שנה. אלמלא הנאמנות לאיש היפה, היינו, א"י ואני, מגיעים למצבים ש- - נו, אתם כבר מבינים לבד. אבל א"י ואני יכולים לשמור על קשר גם בלי שאשבור את הנאמנות לאיש היפה. לא אכחיש: הפיתוי היה שם לא פחות משא"י ואני היינו. כל אימת שניסיתי לשכוח מהפיתוי, הפיתוי דפק לי זפטה לפנים. אבל בכל זאת נשארתי נאמנה לאיש היפה, וטוב שכך.



א"י עזר לי. כבר בהתחלה, בטלפון, עוד לפני שנפגשנו, סיפרתי לו על האיש היפה, הסברתי לו את המצב. הוא שאל קצת שאלות, מה שהיה די מתבקש, משום שהוא מכיר אותי ואת הגישה שלי למונוגמיה, ויודע שאני לא נכנסת לדבר שכזה ככה סתם. הוא שאל בקצרה, עניתי בקצרה, הוא הבין. הוא ידע בבירור שאני מתמודדת עם פיתוי כשאני איתו. הוא ידע בבירור שאם הוא ינסה להדיח אותי – אתקשה לעמוד בפיתוי. הוא ידע בבירור שלולי הקשר עם האיש היפה... וגו'. אף על פי כן, הוא קיבל את המצב בגישה נעימה ותומכת. הוא שמר עליי, שלא אבגוד. שאשאר נאנמה לאיש היפה, ויותר מכך – שאשאר נאמנה לעצמי.



זה, בין היתר, משהו שאני אוהבת בא"י. הוא מבין עניין. הוא מבין, למשל, שכשאני נשארת נאמנה לאיש היפה, אני נשארת נאמנה לעצמי.



א"י הוא לא רק גיבור-על. הוא גם חבר טוב.

יום ג', כ' במרחשוון, תשס"ט

א"י

פגשתי היום את א"י. אוי, כמה שהתגעגעתי להשפעה המייצבת שיש לו בחיים שלי! הפעם האחרונה שהתראינו היתה ביום ההולדת שלו, באפריל. כבר כמעט שכחתי כמה טוב לי בחברתו. טוב לי בחברתו. מאוד. בכלל, הוא מסוג האנשים שטוב שיהיו בסביבה.

הראיתי לו את היומן הזה. בחטף. הראיתי לו את היומן הזה בחטף. הראיתי רק איזו רשומה אחת, ובכל זאת. הנה. א"י הוא הבנאדם השני שקרא משהו מפה (השלישי, אם סופרים גם אותי). זה קרה כמו שהרבה דברים שבדרך כלל מלחיצים אותי קורים עם א"י: פשוט ככה.

א"י הוא מין איש כזה, שאם משתגעים לידו, הוא מנטרל את השיגעון. אני זוכרת את הפעם בה קלטתי לראשונה את הכוח המוזר הזה שלו. זה קרה לפני כשנה וחצי, או שנה, או שנתיים, או אנא-ערף. נלחצתי משטויות, ופתאום א"י אמר לי משהו כמו "אמלתרה, את סתם אוכלת סרטים. תפסיקי. לא כיף איתך ככה", והוא אמר את מה שאמר בטון כל כך בוטח ומבין וברור, שלא היתה לי שום בעיה להסכים איתו שאני סתם אוכלת סרטים, שלא כיף איתי ככה, ושכדאי שאפסיק. הסרתי איזה כובע סמלי לאות הערכה, וחשבתי שבכך נגמר העניין. אבל זו לא היתה הפעם האחרונה בה חזיתי ביכולת המפתיעה של ידידי. התופעה הופיעה שוב ושוב, ועתה אין אלא להכיר במציאות הברורה והפשוטה הזו: א"י הוא גיבור-על.

יש להדגיש: לא מדובר באיזו שטיפת מוח, אלא רק בניטרול לחצים. אחרי שא"י משתמש בכוח המיוחד שלו, אני עדיין זוכרת ממה ולמה אני לחוצה, אבל משום מה כבר מסוגלת להשיג איזו בהירות מחשבתית שבעזרתה ניתן להחלץ מהקקפוניה הפנימית שממלאת אותי. פלא. וואללה, פלא. קלטתי ולא האמנתי. וכאילו לא די בכך, א"י הוסיף להדהים. אחרי שהוא עשה את זה כמה פעמים, גיליתי שהנוכחות שלו לבדה מייצבת אותי. נוצרה איזו התמשכות של הרגעים הקסומים בהם הוא הדגים את יכולתו הכבירה.

ובכן, אם נחזור לעניין בו פצחתי קודם, גם אירועי הלילה ספוגים היטב בהשפעתו המבורכת של א"י. ישבנו אצלו ודיברנו על הא ודא. הגענו, איך לא, לענייני כתיבה (אולי נכתוב משהו ביחד, והידד!). הוא הראה לי משהו שהוא כתב, די מדהים, ואחר כך הראיתי לו משהו מכאן. לא היה שום לחץ. לא היו שום מחשבות שווא. מה יש לעשות פה? פשוט לחיות, אמלתרה. פשוט לחיות. וטוב שיש גיבורי-על כמו א"י כדי להזכיר את זה.

יום ג', כ' במרחשוון, תשס"ט

מחבואים

מחבואים. שיחקתי הרבה. רוב החיים שלי, בעצם. הקפדתי שכל מה שאגלה על עצמי יהיה במרחק קטן מן האמת במקרה הטוב, ושקר גס במקרה הרע. זייפתי כאבים קשים כדי להתחמק מדיבור על כאבים קשים יותר. שיקרתי לעצמי ושיקרתי לאנשים. שיקרתי הרבה.

גיליתי שאי-אפשר לזייף כאב לאורך זמן. אי-אפשר לשקר ככה החוצה, לאנשים, כי תחזוקת השקר משגעת. ואי-אפשר לשקר ככה פנימה, אל תוך הנפש, כי הכאב נטמע, מתגבש, נעשה אמיתי. גם שם תחזוקת השקר משגעת. וככל שמזייפים יותר, הכאב חודר עמוק יותר.

יש לי ברירה.

יום ג', כ' במרחשוון, תשס"ט

אנשים טובים באמצע הדרך

התעוררתי בשלוש. אתמול קבעתי עם לי-אור שניפגש היום בשעה ארבע. חשבתי שאבטל.

הוא התקשר שנייה אחרי שהתעוררתי. מספיק זמן כדי שאתעורר קצת ואתאפס על עצמי פחות או יותר, לא מספיק זמן כדי שאכנע לדיכאון של החולי ושות'. והנה, הוא מתקשר. יש אור בקול שלו. יש לו מין קטע כזה, של תזמון טוב. הוא בא טוב, לי-אור.

אני מרגישה בריאה יותר עכשיו. הוא תמיד מזכיר לי שישנן גישות טובות ובריאות יותר לחיים. אני חייבת לו הרבה.

ברוך ה' שקיים לי-אור. אני לא שומרת איתו על קשר כמו שצריך. הנה, מסתבר שהוא היה עכשיו במקום לא נעים, שלושה שבועות הוא היה שם, ובכלל לא ידעתי. לא טלפנתי אפילו פעם אחת, לא שאלתי, לא דרשתי בשלומו. וזה אדם שששלומו חשוב לי.

אני רוצה להיות חברה טובה יותר. אני רוצה להיות אור ללי-אור. הוא אור לי. ועכשיו? עכשיו אתקלח, אתלבש, אתארגן ואצא לפגוש אותו. אלמלא האור שהוא מאיר, לא היה לי הכוח לפגוש אותו. אלמלא האור שהוא מאיר, בוודאי לא היה לי הכוח להרבה דברים אחרים. הוא איש טוב. אני חייבת לו הרבה.

ברוך ה'.

יום ה', ט"ו במרחשוון, תשס"ט

נכות

הו, כמה דברים שקבעתי לעשות היום. הו, איך שהם יבוטלו בזה אחר זה. הו, כמה אנשים שאני עומדת לאכזב בשעות הקרובות. הו, איך שאני מאכזבת את עצמי.

החיים בגוף הזה מלמדים אותי: אל תמהרי, אל תקבעי, אל תתחייבי סתם. אמצי ספקנות בריאה. פעלי לאט.

חכו חכו. אני עוד אלמד כיצד לתפקד בגוף. עוד אלמד איך לחיות נכון, וגם אחיה נכון. לא אמהר, לא אקבע, לא אתחייב סתם. לא אאכזב כפי שאני מאכזבת עתה, לא את עצמי ולא אתכם. לא אבטיח הבטחות שווא. אאמץ ספקנות בריאה. אפעל לאט. אלמד לאט, אבל אלמד. אי"ה.

לפעמים דווקא כישלונות מפיחים בי ברוח קרב.

יום ה', ט"ו במרחשוון, תשס"ט

לאומנות

זהו זה. הוחלט. ברק אובמה נשיא ארה"ב. על הבוקר בקע נאום הניצחון שלו מתוך הטלוויזיה. יצאתי כדי להתעניין ולהיווכח. מצאתי את אמא שלי, יושבת ומקשיבה. היא מתרגשת. גם אני מתרגשת קצת. אנחנו מקשיבות ביחד. אני יודעת שרבים מבני המשפחה שלי מקשיבים עכשיו, יהיו היכן שיהיו. "This is HUGE", היא אומרת לי.

אמא שלי עלתה ארצה מניו-יורק, מהברונקס. היא היתה די אקטיביסטית, כשהיא גרה שם. גם ההורים שלה היו די אקטיביסטים. עניינים של זכויות אדם. החינוך אצלנו נוטה שמאלה. אבל בשנים האחרונות אמא שלי מתייאשת.

היא לא לבד, כמובן. היא חלק ממגמה כללית, שפושה גם בימין וגם בשמאל. אבל אני לא יכולה להתייחס אל אמא שלי כאל חלק ממגמה כללית. היא אמא שלי, ובבחירות האחרונות לממשלת ישראל היא אפילו לא הצביעה. אפילו לא פתק לבן. צפיתי בה אוכלת את עצמה מבפנים. זה תהליך איטי וכואב. היא בטח הרגישה את ההורים שלה (זכרם לברכה) מתאכזבים בשקט.

בוקר. היא יושבת ומקשיבה. אני יושבת לידה. אובמה נואם, והנאום שלו מוצלח. גם הכתיבה, גם ההגשה, גם כבוד המעמד. גם התוכן. במיוחד בהתחשב במי שהיה הנשיא הקודם, ובמה שהתרגלנו לשמוע ממנו. מהמעשים שלו. ובכן, סוף סוף. סוף סוף! אובמה עוד יאכזב אותנו, יעצבן אותנו, יעציב אותנו, יתסכל אותנו, ומה לא. אבל יש איזו הזדמנות. יש מצב שאנחנו מתרחקים, אמנם רק כדי פסע, ומה זה פסע, אפילו לא פסע, רק מחצית הפסע, אבל בכל זאת, אולי אנחנו מתרחקים כדי מחצית הפסע, סוף סוף, מהתהום הרובצת. הנה נשבר היאוש הגדול. שינוי לטובה, גם אם לא יתגשם, הוכח שאפשרי. והנה, אמא שלי דומעת. לא ממש בוכה, אבל דומעת. וגם אני, קצת.

מזל טוב לנו. לכולנו. אני מקווה שהוא יהיה נשיא טוב. אני מקווה שהוא יזכור לשם מה הוא שם, בשם מה ובשם מי הוא נבחר. בא לי להתגאות בדרכון שלי. אני קצת גאה בו, עכשיו. בא לי עוד. אמנם באוטופיה המשורטטת בדמיון אין צורך בדרכונים, אבל כרגע הם כאן, הם קיימים, הם בכל זאת משקפים משהו. ובא לי להתגאות בדרכון שלי.

כן, הגיע הזמן.


יום ד', ז' בחשוון, תשס"ט

ישירות

אני אוהבת את הישירות של האיש היפה. אנחנו רבים. האיש היפה צועק עליי. הוא שואל: "אני כל כך רע אלייך, למה שלא תלכי? מה את רוצה ממני?". אני לא מצליחה להסביר. אני משתתקת. עצמי צוחקת עליי. היא לא צוחקת סתם. הוא צועק עוד. הוא לא צועק סתם.

האיש היפה צועק עליי, עצמי צוחקת עליי. היא עליי, הוא עליי. ואף אחד מהם לא עליי סתם. כבד לי. אני מסמנת לאיש היפה שכבד לי. הוא מתרכך. הוא עדיין ישיר, אבל הבוטות מתעדנת.

הוא שמע אותי. הוא מבין. קשה לו, ובכל זאת הוא מגן עליי, גם מפני עצמו. הוא חכם יותר משהוא חושב. הוא מגן על שנינו. באינסטינקט, הוא מגן על שנינו.

אני בוכה. הוא אומר לי שהוא אוהב אותי. גלים של חום עוברים בי, כמו בכל פעם שהוא אומר לי את זה. רק אחר כך אני מתערערת ותוהה האם הוא אמר את זה רק כדי לפייס. תהייה מטופשת, הפחד מניע אותה. בינתיים, אנחנו מדברים עוד. כואב לי. כואב לו. הלילה, הוא עדין אף על פי כן.

הוא מסיים את השיחה בנימה רכה וטובה, גם אם כואבת. הוא מדבר בישירות ומכאיב, אבל הוא באמת מדבר. לא מוכיח אותי, לא מתריס, לא מקנטר. מדבר. ואפילו בישירות. על אף הרוגז, על אף התסכול, על אף כל מה ומי שאני בעיניו באותו הרגע. בטח אחר כך הוא עוד ישאל, האיש היפה והעיוור הזה, מה אני בכלל מוצאת בו.

אני מבקשת ללמוד להיות ישירה מספיק כדי לומר לו תודה, וגם להסביר לו מדוע. אני צריכה ללמוד איך להיות חברה טובה יותר.

יום ב', ה' בחשוון, תשס"ט