סיבות

אמלתרה מתאהבת. אוי ואבוי, אמלתרה מתאהבת. כל מיני פעמוני אזהרה מתדנדנים לי בראש.

הוא לא מעשן. אני מעשנת. לפני כן, כאשר ישבנו בפיצוציה, החלפנו מקומות מפני שהרוח העיפה את העשן של הסיגריה שלי לכיוונו. כבר אז תהיתי, והזכרתי לעצמי שמעשנים ולא-מעשנים פשוט לא מסתדרים אלה עם אלה במצבים של קרבה גופנית רבה (קרבה גופנית מהסוג שאנשים שמתאהבים נוטים ליצור זה עם זה).

מספר שעות מאוחר יותר, ישבנו במקום אחר ודיברנו. לבסוף הוא נישק אותי. נישקתי אותו. היה טוב. מאוד. היתה קרבה גופנית רבה. היתה התאמה. בדרך כלל אין התאמה. היתה התאמה. היה טוב. מאוד.

בסופו של דבר, בסביבות הזריחה, באחת מהפעמים בהן אמר שהוא הולך ונשאר בכל זאת, הוא אמר: "אה, אמלתרה, נסי לעשן פחות סיגריות בפעם הבאה". נו, באמת תהיתי מדוע הוא לא העיר לפני כן. גם הגישה מצאה חן בעיניי. ידידותית. בלתי-דורשנית. אנושית. גם נימת הקול, וגם המילים. "נסי" ולא "עשי", "פחות" ולא "אפס", "בפעם הבאה" ולא "עכשיו מיד".

יש הרבה סיבות להפסיק לעשן, והנוחוּת של הזולת היא רק אחת מהן. משום מה הנחתי שאם אפסיק לעשן, אפסיק כדי להיטיב עם הגוף והכיס האישיים שלי. אבל הנה. הנה הנה. בדרך הביתה בא לי להפסיק לעשן. ממש ממש בא לי להפסיק לעשן.

אני לא מתכוונת שאפסיק לעשן מיד. אין טעם בהתחייבות שלא אוכל לעמוד בה. אבל בא לי. ממש בא לי עכשיו. פעמוני אזהרה מתדנדנים.

יום ב', ג' באב, תשס"ח