פגשתי מישהו. נכון שזו כבר התחלה שמובן שעלולה להיגמר במשבר קטן? או משהו. משבר קטן, או משהו. כן, הרבה סכנות בדרך. פגשתי מישהו. וליתר דיוק: פגשתי כמה אנשים, והוא ביניהם. והם מוצאים חן בעיניי. והוא מוצא חן בעיניי. יש בו משהו מהשבת.
יש אנשים כאלה. הם מגיעים בדיוק בזמן הנכון, בדיוק במקום הנכון, והם בדיוק הבנאדם הנכון. הם מדגדגים לי את יצר הדבקות. יצר מסוכן. יצר מתעתע. יצר שיש להתייחס אליו בעדינות ובזהירות. יצר שיש בו מערבולות, שאם לא אזהר- - -
אנחנו בקושי מכירים. רק הרגע הכרנו. אני לא יודעת מה יהיה. ובכל אופן, אם יהיה טוב – אופתע. ואם לא יהיה טוב – אופתע. ואני מאמינה שיהיה גם טוב, וגם רע. זאת אומר, מבחנים. יהיו מבחנים. אז מוטב לי להניח שאופתע. מוטב לי להניח שאני לא יודעת מה יהיה. גם אם לא יהיה בינינו רומאן, בין המישהו הזה לביני, יהיה משהו. אפילו סוף עגום, אם זה מה שיהיה, הוא משהו. אז יהיה משהו. וכל האפשרויות הן שיעורים שטרם למדתי. בשביל זה הן כאן. אז מה מטריד אותי, בעצם? רק קוצר הרוח, רק חוסר הסבלנות, רק הגסות החולנית שלי כלפי הפער הנכון שבין האפשרות וההתגשמות, רק האישיות הפוסט-טראומטית-דמיקולו שלי, רק קוצר הרוח הזה. רק נפש התינוקת שלי, שמצייצת: שם, שם, האיש הזה, האיש הזה...
אני משתדלת לזכור דברים שלמדתי עם האיש היפה, וגם עם עוד אנשים, שגם על חלק מהם נכתב פה בעבר. אני משתדלת לזכור דברים שלמדתי. להוקיר כל חוליה בשרשרת הרגעים שמובילה לכאן, ולהוקיר את הלקחים, את השיעורים. להודות ביושר. אני מבקשת להודות ביושר. על מה שכאן, על מה שעכשיו. מה עוד? רק ככה. להודות ביושר. אני מסתבכת, שאני לא עושה את זה.
איך שאני קולטת כמה נחמד לי שזכיתי לפגוש אותו – מתעורר בי יצר הדבקות. אבל מה שכל-כך נחמד במישהו הזה, בין היתר, זה שהוא מלמד, בעצם הנוכחות שלו, שאפשר להודות על מה שכאן ועכשיו. וזו התרופה הכי טובה להסתבכות שלי. וחשוב שאזהר. הרבה חוליות בשרשרת הרגעים שמובילה לכאן מלמדות אותי על יצר הדבקות ועל הסכנות הטמונות בו, ואולי אם למדתי מספיק, אולי אוכל לעמוד, איכשהו, אפילו על קביים, אבל לעמוד, איכשהו, במבחן הזה. הנה, אמלתרה, נסי ללמוד את היתרונות שב"הנכווה ברותחין". נסי. כי כשהוא משתולל, היצר הזה, כשהוא משתולל – הוא מעוור אותך.
יש אנשים כאלה. הם מגיעים בדיוק בזמן הנכון, בדיוק במקום הנכון, והם בדיוק הבנאדם הנכון. הם מדגדגים לי את יצר הדבקות. יצר מסוכן. יצר מתעתע. יצר שיש להתייחס אליו בעדינות ובזהירות. יצר שיש בו מערבולות, שאם לא אזהר- - -
אנחנו בקושי מכירים. רק הרגע הכרנו. אני לא יודעת מה יהיה. ובכל אופן, אם יהיה טוב – אופתע. ואם לא יהיה טוב – אופתע. ואני מאמינה שיהיה גם טוב, וגם רע. זאת אומר, מבחנים. יהיו מבחנים. אז מוטב לי להניח שאופתע. מוטב לי להניח שאני לא יודעת מה יהיה. גם אם לא יהיה בינינו רומאן, בין המישהו הזה לביני, יהיה משהו. אפילו סוף עגום, אם זה מה שיהיה, הוא משהו. אז יהיה משהו. וכל האפשרויות הן שיעורים שטרם למדתי. בשביל זה הן כאן. אז מה מטריד אותי, בעצם? רק קוצר הרוח, רק חוסר הסבלנות, רק הגסות החולנית שלי כלפי הפער הנכון שבין האפשרות וההתגשמות, רק האישיות הפוסט-טראומטית-דמיקולו שלי, רק קוצר הרוח הזה. רק נפש התינוקת שלי, שמצייצת: שם, שם, האיש הזה, האיש הזה...
אני משתדלת לזכור דברים שלמדתי עם האיש היפה, וגם עם עוד אנשים, שגם על חלק מהם נכתב פה בעבר. אני משתדלת לזכור דברים שלמדתי. להוקיר כל חוליה בשרשרת הרגעים שמובילה לכאן, ולהוקיר את הלקחים, את השיעורים. להודות ביושר. אני מבקשת להודות ביושר. על מה שכאן, על מה שעכשיו. מה עוד? רק ככה. להודות ביושר. אני מסתבכת, שאני לא עושה את זה.
איך שאני קולטת כמה נחמד לי שזכיתי לפגוש אותו – מתעורר בי יצר הדבקות. אבל מה שכל-כך נחמד במישהו הזה, בין היתר, זה שהוא מלמד, בעצם הנוכחות שלו, שאפשר להודות על מה שכאן ועכשיו. וזו התרופה הכי טובה להסתבכות שלי. וחשוב שאזהר. הרבה חוליות בשרשרת הרגעים שמובילה לכאן מלמדות אותי על יצר הדבקות ועל הסכנות הטמונות בו, ואולי אם למדתי מספיק, אולי אוכל לעמוד, איכשהו, אפילו על קביים, אבל לעמוד, איכשהו, במבחן הזה. הנה, אמלתרה, נסי ללמוד את היתרונות שב"הנכווה ברותחין". נסי. כי כשהוא משתולל, היצר הזה, כשהוא משתולל – הוא מעוור אותך.
סבלנות, אמלתרה. אל תחשבי שאת כל-כך חכמה. זכרי את חנה. זכרי סבלנות. וזכרי גם את דברים ל'. את שניהם, אמלתרה. נסי לזכור את שניהם.
נכתב ביום ש', כ"ה באדר, תשס"ט
פורסם ביום ג', כ"ח באדר, תשס"ט
