"אמלתרה"? "אמלתראות"? "קורה או מערכת קורות להחזקת התקרה" (מילון אבן-שושן המרוכז, 2004)

יום ראשון

פירוט טרחני של מחשבות נוספות (א-מונוגמיה)

א) תזה

גם אם ניגרר למונוגמיה וגם אם לא ניגרר למונוגמיה, הקשר הזה ישנה את החיים שלי. הוא כבר משנה את החיים שלי, והוא ימשיך לשנות את החיים שלי. הוא ישנה אותם כפי שכל חוויה משנה אותם, מטבע הדברים. בכל בחירה ישנו ויתור. אבל אם ניגרר למונוגמיה, אני אוותר ויתור קשה במיוחד: אני אוותר על קשרים שחשובים לי עם בני-אדם שחשובים לי. אני אפגע בבני-האדם האלה, וגם בעצמי. זה ויתור אכזרי. אני מרגישה שבמובנים מסוימים זה ויתור על הרצון החופשי שלי, מפוקפק ככל שיהיה. מה יעלה בגורל הקשר הזה לו יתמנגם פה? איך יראו החיים במונוגמיה? לכל הפחות, הם יהיו משמימים. אני לא רוצה לנטור לאיש שהתאהבתי בו על שום שבחרתי לוותר למענו. אני לא רוצה להאשים אותו בטעויות שלי. אני מעדיפה לא לבחור בטעות מלכתחילה.

ב) אנטי-תזה

אני רוצה שהאיש שהתאהבתי בו ירגיש בטוח, שידע שאני איתו ובשבילו וכו'. אני רוצה להיות, איך אומרים, עזר כנגדו. להיות משהו חיובי בחיים שלו, להועיל לו. בעצם, אני לא סתם "רוצה" את כל הדברים האלה. הרצון הזה הופך לאיטו לדחף. אולי זה חלק ממה שקוראים "התאהבות". ובעצם, הדחף הזה מתבטא גם במין. אני נדחפת לעשות למענו, מתגרה מתרחישים בהם אני השפחה שלו, בהם הוא מצווה עליי, מכתיב לי, מזיין אותי בתנועות של בעלות, מניח לי לשרת אותו, וכד'. וזה לא רק עניין של מין. טוב לי איתו. ללא הרף הוא מגלה לי יופי, חכמה וחוסן. הוא מגלה את אלה באופן שגורם לי לרצות להיות יפה יותר, חכמה יותר, חסונה יותר. ללא הרף הוא מעורר אמון. הוא לא רק מוכן לקבל אותי, איך שאני, עם כל הדפקות, אלא הוא גם, איך אומרים, משפר את החיים שלי. הנוכחות שלו ברוכה. לו יסתלק פתאום – יכאב לי. אבל החיים שלי לא באמת מסתכמים בו, הם כוללים גם אנשים שאינם הוא. אלא אם הוא יחליט לכלוא אותי ובאמת לעשות ממני השפחה שלו, האמה הנרצעת שרק מחכה לספק אותו, או אז הוא באמת יהווה את כל העולם שלי, או אז אוכל להכניע את עצמי סופית ובקיצוניות, אבל לא סביר להניח שזה יקרה, בטח שלא בקרוב. ובכן, לשמחתי, לא כל-כך ברור שהוא כל-כך מעוניין במונוגמיה. אבל ימים יגידו, ומוטב להתכונן מראש, להקדים תרופה וכו'. ובכן, אם הוא אכן מעוניין במונוגמיה, וכל זמן שהחיים שלי הם חיי בת-חווה חופשיה, קיים כאן איזה פער שיש לברר אותו ולהתמודד בו.

ג) סיכום וסינתזה

לסיכום, ישנם שני קולות צלולים:
מחד – הדחף לאפשר לו לסמוך עליי, הדחף להיות ראויה לאמון שלו וכו'.
מאידך – הזהירות הנדרשת, הקוראת לי לא להקריב יותר מדי למען הדחפים האלה, להישמר מהשלכות רעות וכו'.
אלה שני הקולות שעליי לזכור את זהותם כאשר הם רבים דווקא בתוך התודעה שלי, ולא, למשל, בהונולולו, למרות שבטח נעים שם יותר.
אם אכיר אותם, ב"ה, אולי אבין אותם (ב"ה).
אם אקרא להם בשמם, אולי הם ישימו לב אליי וידברו גם איתי ולא רק זה עם זה.

ד) תקשורת

אמרתי לו, לאיש הזה, בו התאהבתי. סיפרתי לו: הנה אחד מהפחדים שלי. סיפרתי לו. מצד אחד, בזמן זה נלחצתי וחששתי שהוא קנאי מדי (הנכווה ברותחין וכו'). מצד שני, הוא הבין. הוא אמר מפורשות: "אמלתרה, אני לא רוצה שתנטרי לי". הוא דיבר בהיגיון ובכנות (נדמה לי, בכל אופן, שהוא דיבר בכנות). הוא הסביר מה הוא מרגיש וחושב, החל מהחשש ממחלות מין וכלה ברגשות עמוקים יותר. בוודאי יש עוד מה להסביר ולשמוע, אבל החלה שיחה. החלה שיחה של ממש. הרגשתי שאני יכולה להסכים לו ולשמוע אותו מתוך חופש ובחירה, שאני יכולה לספר לו דברים ושהוא ישמע אותם באמת.

ה) עידוד

אם לא די בכך, הוא גם אמר דברים כמו: "אמלתרה, בואי לא נדחיק. בואי נתמודד עם דברים שאנחנו לא מדברים עליהם". נדמה לי שהוא מיומן יותר מהצפוי בדברים שכאלה. הוא מסוגל להכיר במודחק, לגלות את המודחק, אבל גם להתמודד איתו.
למשל: לבחון בזהירות את המודחק המתגלה.
למשל: לא להניח שהגילוי הנוכחי (האחרון, נכון לרגע נתון) הוא האמת היחידה, רק בגלל עוצמת הגילוי.
למשל: כן למצוא שם אמת, כאשר היא שם.
למשל: לבחור גם באמצעות הלב.
למשל: לתפוס אומץ ולומר – "מפחיד פה".
למשל: להעניק לי רכות כאשר אני זקוקה לה.
למשל: לסמן לי שאבוא ואעטוף אותו ברכות כל אימת שהוא רוצה.
למשל: להבין איך אני כל-כך רוצה לעשות למענו, ומידי פעם להניח לי לעשות למענו.
למשל: להזכיר לי שעליי להיות נאמנה לעצמי.
איזה איש נהדר! כל פעם שאני נחרדת וחוששת שהוא כך או כך, מתגלה שטעיתי. הוא מתגלה כאיש אמיץ וסביר ויפה. הוא מפגין חוסן שמהמם אותי. מה עוד אוכל לבקש?

ו) שאלת המחקר

לבסוף סיכמנו שאני לא ארשה לאף אחד אחר לחדור אליי, ושאם בכל זאת יקרה משהו עם מישהו אחר – אספר מיד. כמו כן אשתדל לחזות מצבים כאלה, ולהזהיר מראש. זה מצב די מונוגמי, אבל הוא נסבל משום שהוא זמני, הכרנו בו כמצב זמני, הוא עדיין לא דורש ויתורים אכזריים כמו מונוגמיה "של ממש".
אני אומרת לי: "הלוואי שנוכל להתייחס זה אל זה כאל בני-אדם חופשיים". אני אומרת לי: "הלוואי שנוכל להתחייב זה לזה כבני-אדם חופשיים". אני אומרת לי: "הלוואי שנוכל לבחור בחירות של אמת".
אני מקווה שאצליח להתמיד, שאשכיל לפעול למען הדברים האלה. אחרי ככלות הכל, די מפחיד כאן. החופש מפחיד, האמת מפחידה. התקשרות-אמת בין בני-אדם חופשיים, מחייבת אומץ. היא מחייבת שינוי תפישתי נרחב שהאדוות שהוא יוצר ניכרות בתחומי חיים שונים, מחייבות התמודדות, מחייבות גילויים.
איזה מין שינוי תפישתי זה, הנובע מהבחירה בחופש? מה עיקרו? לא לגמרי ברור לי. אני מקווה שנגלה במהלך הזמן. אולי נדבקנו באשליה שיש פה עניין של היררכיה, בעוד שלמעשה יש פה אנשים. אולי ניתן לנו שיעור בחשיבה מעגלית. ברוך ה' על השיעור שאולי ניתן לנו. ברוך ה' ש"הוא" מעמיד אותנו על טעויותינו ומנחה אותנו אל תוך מבחנים קשים.
בתפילה היהודית הנישאת בעת נטילת הידיים, תפילה הקשורה כל-כך ביצרים ובשליטה, נאמר: "אשר קידשנו במצוותיו". נאמר: "במצוותיו". ברוך ה', שאנו נבחנים מדי יום ביומו.

ז) תחזית ותקווה

השינוי התודעתי קשה, אבל אני מאמינה שהוא אפשרי. אם הוא מבחן, אני מאמינה שלא ניתן לאדם מבחן שלא יוכל להצליח בו. ואני מאמינה שהאיש הזה, שהתאהבתי בו, מסוגל לכך. אולי זו אחת המדרגות הראשונות של הביטחון והאמון: אני מאמינה שהוא מסוגל לכך. אני מעוניינת ללמוד איתו.

יום א', ל' באב, תשס"ח

א-מונוגמיה

תחילה, יש לשקוד על הביטחון. יש לשקוד על האמון. יש לשקוד על היכולת לסמוך זה על זה. אנחנו בונים עכשיו את הכללים לפיהם ייקבעו הכללים. אנחנו טורחים על היסודות שמהם, אם נזכה, יצמח פה דבר מה יפה. בשם החופש, אנחנו מבררים ומעצבים את הכבלים.

נהיר לי שישנן דרכים מוצלחות יותר, אך הן עצמן אינן נהירות לי. בוודאי נתקלתי בהן בעבר, בּלא-מודע, בתפילה, בצלילות הנשכחת. אם הכרתי אותן – הרי שעתה כבר איני מכירה. ונדמה שמעולם לא הכרתי אותן מספיק כדי לפעול לפיהן. אני נלחצת, אני נחרדת, אני מגבשת דפוסים מזיקים שילוו אותי בעתיד. שילוו אותנו בעתיד, אם אזכה להמשך הקשר הזה.

אלוהים אדירים. אלוהים אדירים, למדני את השיר הפשוט של הלחם. תן לי לזכור שירים יפים של רחל שפירא כאשר אני חוטאת. "אדבר איתך", "למדני את השיר הפשוט", ועוד. אלוהים אדירים, הענק לי את היכולת לזכור ולהפנים את אשר למדתי. כבר עכשיו, בשלב כל כך מוקדם, אני טועה. אלוהים אדירים, נסוך בי את הכוח ללמוד. את האומץ להקשיב. את העדנה המאפשרת להכיר בו ולהכיר אותו כחלק מהאינסוף. אני מבקשת שהוא יחדור אל תוכי כמו הדגש אל תוך האותיות. אני מבקשת לסגוד ולקדש את ה', בכל תחום של החיים, גם בקשר הזה, החדש, לסגוד ולקדש את ה' כמו שילוב הנצח והארעיות, הלא-מובן והקבוע, שבאל"ף-בי"ת.

יום א', ל' באב, תשס"ח

יום שלישי

אבחנה

אני חושבת שיש מצב שאני מתגרה במיוחד מנשים ומא-נשים ששמם מתחיל באות אל"ף. אני מנסה לחשוב על שמות של נשים וא-נשים שגמרתי איתם. אנשים שגירו אותי ממש, ולא, נו, אתם יודעים, לא בדיוק, אבל בערך, בים, בם, בום, מתי הוא יגמור כבר וילך. אני מנסה לחשוב על שמות של נשים וא-נשים שגירו אותי ממש, עד כדי גמירה, והמון שמות מתחילים באות אל"ף. אם לא השם הפרטי, אזי שם המשפחה. אבל האל"ף נמצאת שם.

אני חושבת שיש מצב שמנעתי מעצמי לגמור עם נשים ועם א-נשים ששמם לא מתחיל באות אל"ף, ואני חושבת שאני נמשכת דווקא אל אנשי האל"ף בגלל שהשם שלי מתחיל באות בי"ת, ושתי התובנות האלה מפחידות אותי מעט. אגב: "אמלתרה" הוא השם שלי כאן וכמעט רק כאן. אז לא אליו אני מתכוונת, אלא לזה שמשמש אותי בדרך כלל, ביום-יום. אותו אני מוסרת, בדרך כלל, כאשר אנשים שואלים אותי לשמי. אני מתכוונת, בקיצור, לשם שאינו מופיע כאן, והוא זה שמתחיל באות בי"ת.

אל"ף מופיעה לפני בי"ת בסדר האל"ף-בי"ת העברי. אוה, הנה, גם קוראים לו "אל"ף-בי"ת". אין ספק: אל"ף לא סתם נמצאת לפני הבי"ת, היא לפני כל האותיות. אל"ף לפני כולן. אל"ף היא הראשונה, והראשונה במעלה.

אני חושבת שאולי אני מחפשת נשים וא-נשים שיהיו טובים ממני, נעלים עליי. אני אוהבת שהם משפילים אותי, אני אוהבת לציית להם, גם בדמיון וגם (במיוחד) בפועל ממש. אמנם קלטתי את זה רק עכשיו, אבל העובדה שהשם שלהם מתחיל באות אל"ף ממש מסעירה אותי, אתם יודעים, כמו שצריך, ברגעים הנכונים. אמרנו שהם אל"ף, והרי אני בי"ת. אני נחותה מהם. אוטומאטית, אני בזויה.

אבל לא מאז ומעולם זה היה ככה. אם אני חוזרת (או "נסוגה", בעצם) מספיק שנים אחורה על ציר הזמן שבתרשימים שבזיכרון, אני מוצאת גם נשים וא-נשים ששמותיהם מתחילים בכל מיני אותיות. אם אני נסוגה מספיק שנים אחורה, אני מוצאת מ"ם (מתיתיהו), למשל. או-הו, והנה, עכשיו, בראש שלי, מ"ם היא אות של פנטזיה. אני מוצאת שם גם סמ"ך (סופי), ויו"ד (ירדן). או-הו, כמה שיו"ד. אין לכם מושג עד כמה שיו"ד. אם לא די בכך, ישנה גם נו"ן (נועה), אותה פספסתי בגלל קהות חושים, ואבדו עקבותיה.

בעצם, אני כבר לא בקשר עם אף אחד מהאנשים האלה.

אולי זו הסיבה שהדחקתי חלקים נרחבים מהמיניות שלי – העדר האל"ף? אמרו לי, קוראים יקרים ומדומיינים – הייתכן? איזו פאשלה. אחרי שחזור קצר וחובבני של תהליך שחרור החסימות המיניות שלי, זה המתקדם לאיטו, בצעדי צב אך בעקביות, במשך השנים האחרונות, אני מוצאת שהאנשים שהועילו לי במיוחד היו (רובם המוחץ, אם לא כולם, והסייג הזה כאן רק משום שאני לא סומכת על הזיכרון שלי) אנשי אל"ף.

אפילו הפנטזיות מתרכזות באנשי אל"ף: נתן אלתרמן, אי. אי. קאמינגס, ועוד. אם כי לא כולם (כי ישנה רות ממגילת רות, למשל, וגם לאונרד כהן). אבל אף על פי כן, מוזר.

יום ג', כ"ה באב, תשס"ח

דרך אגב

קוראים מדומיינים נכבדים שכמוכם,

יש מצב שאנחנו לא לבד.

יום ג', כ"ה באב, תשס"ח

שלום

שלוש-ארבע שנים שאני מאוהבת בו. ולא שלא אהבתי אנשים אחרים במהלך התקופה הזו. ולא שלא התאהבתי באנשים אחרים במהלך התקופה הזו. אבל שלוש-ארבע שנים שאני מאוהבת בו. ואי-אפשר. אי-אפשר עד כך שאי-האפשרות הפכה לנוכחות קבועה בחיים שלי. אולי טוב, בעצם, שנגמר.

שלוש-ארבע שנים שאני נרתעת ממנו. ולא שלא נרתעתי מאנשים אחרים במהלך התקופה הזו. ולא שלא נבהלתי מאנשים אחרים במהלך התקופה הזו. אבל שלוש-ארבע שנים שאני נרתעת ממנו. וזו היתה טעות. אולי זו היתה ה-טעות. טעות חמורה עד כדי כך, שהיא הפכה לנוכחות קבועה בחיים שלי. אולי התרגלתי אליה יותר מדי.

שלוש-ארבע שנים שאני מדברת איתו באיפוק מהזן הכי מביש. ולא שלא דיברתי עם אנשים אחרים באיפוק במהלך התקופה הזו. ולא שלא התביישתי, לא שלא הייתי אצורה, מסויגת, נפחדת, לא שלא מנעתי מאנשים אחרים את הכנות והישירות הראויה להם במהלך התקופה הזו. אבל שלוש-ארבע שנים שאני מדברת איתו באיפוק מהזן הכי מביש. ומאסתי בזה, אולי אפילו יותר משהוא מאס בזה. מאסתי בזה עד כדי כך, שכאשר החליט לחתוך – הבנתי. גם אם לא אמרתי מיד, הבנתי.

"היה שלום", אני רוצה לומר לו. אני חושבת שאולי זה מה שאמרתי, בשיחה האחרונה, בה הודיע שנגמר. הוא אמר "להתראות", הודעתי לו שהוא סותר את עצמו, ותיקנתי: "שלום". הודיתי לו על כל מה שהוא לימד אותי. כאבתי ודיברתי בטון מאשים מדי, האשמתי מדי, אבל ניסיתי, בכל זאת, שיבין שאני מודה לו.

"שלום", אמרתי. כל התיקונים הקטנים, המשפטים הבודדים שעולים אחר כך ומבקשים להאמר בעבר, כל אלה נזנחים ויישכחו עם הזמן. פרטים רבים יישכחו עם הזמן. אם יישאר דבר-מה, יישאר רק הבסיס. אני מקווה שיישאר "שלום". שיישאר "היה שלום". אם אהיה אמיצה, לא יהיה לי צורך ביותר מכך.

יום ג', כ"ה באב, תשס"ח

יום חמישי

פויה

הוא כועס עליי. אני לא מבינה למה. זה בלתי-נסבל. בלתי-נסבל שכועסים עליי, בלתי-נסבל שהוא כועס עליי, בלתי-נסבל לא להבין.

דיברתי איתו בטלפון, בסופו של דבר. הוא בדיוק היה בדרך לאנשהו. נסע אל ההורים שלו. בגללי? בגלל התסבוכת שיצרתי? הייתכן שיצרתי תסבוכת מבאסת עד כדי כך? לא. לא ייתכן. לא בגללי. צאי מזה, אמלתרה. צאי מההתעסקות הזו בעצמך כל הזמן. עזבי אותך, אמלתרה. קצת צניעות, למען השם. העולם לא סובב סביבך. את שומעת? תקשיבי טוב: עזבי אותך. קראי בקפידה: עזבי אותך. עזבי.

הודעתי לו שאני לא מבינה על מה הוא כועס. זאת אומרת, ישנן הרבה סיבות אפשריות – אבל אין ברשותי אף סיבה ודאית. ניתן רק לנחש. הוא אמר שיש רעש והמולה סביבו, שהוא בדיוק בדרך לאנשהו, שאי-אפשר עכשיו. אחר כך שאל אם אהיה ברחובות במוצ"ש. עניתי שכן. הוא הציע ש"נדסקס" את זה. כך הוא אמר: "נדסקס את זה". אולי במוצ"ש, הוא אמר, אם הוא ישוב לרחובות עד אז.

"לא עכשיו", אגרוף בבטן, "אולי", אגרוף בבטן, "אם ישוב", אגרוף בבטן, "נדסקס", אלוהים אדירים. "נדסקס". אם היו לי אשכים הייתי משתמשת בהם עכשיו, בדימוי מתבקש במיוחד. כאילו לא היה די בכעס שהוא כועס עליי, כאילו לא היה די בערפל האופף את הכעס הזה, כאילו לא היה די בדחיית הליבון, כאילו לא היה די בכל אלה, מצטרפים לכל הנ"ל גם רמזים דקים וארסיים של טרם פגיעה. נחשים בערפל. איך קוראים לאלה שנכרכים סביב הבנאדם לאט, בהזדחלות משגעת, לוחצים על הריאות המתרוקנות, על העצמות המאיימות להתפצפץ, כל פעם הם לוחצים יותר, נכרכים סביב הצוואר, עד שהלפיתה חזקה מספיק כדי להמית, עד שהבנאדם כבר יודע שזה הסוף? איך קוראים להם? "נחשי חנק"? ככה קוראים להם? או "נחשים חונקים"? משהו כזה. נדמה לי ש"נחשי חנק". בכל אופן, ככה הסימנים המקדימים האלה, של האנשים שמתאכזבים מאמלתרה למרות שהיא מתאהבת בהם. הסימנים המקדימים את הסוף. נחשי חנק. סימני חנק. לאט לאט. שאפשר יהיה להתייסר.

אמרתי לעצמי: את צריכה לבקש בקשות צנועות יותר. את צריכה לשאול שאלות פשוטות יותר. ביקשתי ממנו: אני רק צריכה להבין אם אנחנו סבבה. הוא חזר ואמר שהוא כועס עליי, אבל הנה, הוא ציין, על אף זאת הוא מדבר איתי, אז כנראה שסבבה. או יהיה סבבה, כנראה. אולי. "כנראה". או-הו, "כנראה". את ה"כנראה" הזה כבר שמעתי מהמון פיות. אשכים, כבר אמרנו? נחשים, כבר אמרנו? יופי. אז בינכם לביני הכל ברור. אם לא בשום מקום אחר, לפחות בינינו.

זה היה נסבל אילו רק היה הכעס שלו מבואר. חוסר-ההבנה משגע אותי. לא משך הזמן. חוסר-ההבנה. וכל מיני מחשבות של פרנויה. כאילו עכשיו מתחיל איזה מירוץ. עד שניפגש הוא בטח יחשוב כל מיני מחשבות, יחשב כל מיני חישובים, יבין או לא יבין, ידקדק או לא ידקדק. עד אשר ניפגש, הוא השופט ואני הנשפטת. פרנויה. פויה.

יום ו', כ"א באב, תשס"ח

בפירוש לא לחשוב

פתאום, משום מקום... טוב, אולי לא "משום מקום". אבל משום משהו, ללא ספק. משום שאני, כנראה, די שתיתי. או משום מה. משום מה. בכל אופן, פתאום, משום מה, לכו דעו משום מה, נפל עליי השלט הגדול והמפחיד והמהבהב והכבד ההוא, שהמילה "טעות" מתנוססת מעליו כמו שרק פיל יכול להתנוסס מעל חנות חרסינה שכל סחורתה מנופצת. פתאום, בכל אופן, נפל עליי השלט הגדול והמפחיד והמהבהב והכבד ההוא, ורדף אחריי, באשר אפנה, והסתבר לי שטעיתי וניסיתי לתקן, והסתבר לי שטעיתי וניסיתי לתקן, והסתבר לי שטעיתי וניסיתי לתקן, וכן הלאה עד שלבסוף כבר הגעתי (בעצם, "הוגעתי") הביתה, והסתבר לי שטעיתי אבל היה כבר מאוחר מדי לתיקונים, ונרדמתי עם כל הטעויות שלי, כי הגיע הזמן לעשות משהו נכון לשם שינוי, ללכת לישון למשל, ולא לחשוב, בפירוש לא לחשוב, על כל מיני טעויות עתידיות כמו מה לכל הרוחות אעשה עם כל הטעויות האלה כשאתעורר.

יום ה', כ' באב, תשס"ח

יום שני

אובססיה'לה?

נאמר זאת כך: אני חושבת עליו. הרבה. נעים לי לחשוב עליו, אבל אני חוששת שאני חושבת עליו כל כך הרבה, כדי (בין היתר) להדחיק דברים אחרים.

מטריד. אבל, תכל'ס, למה לפסול על הסף? אנחנו אמנם שקולים למוקיון-מתלמד, רעדן, המהלך בנמהרות מסוכנת (ובנעלי עקב) לאורכה של שערה מפוצלת וארוכה למדיי, המתוחה מעל לתהום עמוקה ומבהילה למדיי, בה שורצים (בין היתר) תנינים רעבים למדיי, כשסביב כל זה משתוללת סופה עזה המטלטלת הנה והנה רהיטים כבדים למדיי, במהירות שרקנית ומטמטמת כל כך, שבכל רגע כבר עלולה איזו פינת רהיט לפגוע, כל כך עוד מעט שבא מראש להתקפל ולצעוק "איה!", אבל (כמובן) פעולה שכזאת תהיה בעייתית למדיי אם ברצוננו לשמור על שיווי משקל, על שערה, מעל תהום, אבל ניחא, חוץ מזה, די נחמד כאן.

יום ב', י"ז באב, תשס"ח

יום ראשון

מה תהיי כשתהיי גדולה?

יש להודות, לכל הפחות, שהוא המציא דרך חיננית לשאול את השאלה הארורה הזאת.

יש להודות: הוא עדין.

אלמלא כוונה השאלה אליי, בוודאי הייתי מתגאה בו.

הו, קלטו-קלטו את החן:

תחילה, הוא שאל אותי מה הגיל הנפשי שלי. השבתי "שש". שאלתי מה הגיל הנפשי שלו, הוא השיב "שש-מאות".

"באמת?" התפלאתי. "כן, ככה אני מרגיש", הוא חתם. האמינות שבנימת הקול שלו היתה, שלא כרגיל, מפוקפקת.

מאוחר יותר הוא הכריז בשעשוע, שאם אלה פני הדברים, הרי שהוא אשמאי זקן. זה היה נכון. הסכמתי בקול רם.

הוא הניח למילים לשקוע, אני לא יודעת אם עשה זאת בטבעיות או בשל תכנון מוקדם. רק אחר כך שאל אם יש לי חלומות, או אם אני חולמת לעשות משהו מסוים, או מה בא לי לעשות בעתיד, או... נו, אני לא זוכרת את הניסוח המדויק, אבל אתם כבר מבינים.

הרגשתי, כרגיל, נורא, כאילו מתקיפים אותי, אבל לא יכולתי שלא להתפלא. אלוהים אדירים, פליאה תוך כדי החרדה השגרתית. מי ידע שאפשר לשאול את השאלה הזאת ברוך? אולי רק דמיינתי רוך, בגלל שהוא זה ששאל? אולי הרוך התקיים גם בפעמים קודמות, ומיאנתי לשמוע אותו?

אלוהים אדירים. מה הלאה?

יום ב', י"ז באב, תשס"ח

יום שני

לבביות, השם ישמור

פתאום נדמה שהעולם החליט לא לשנוא אותי. כל מיני הפתעות טובות. כל מיני אנשים שלא נרתעים, או שמסתבר שנרתעים פחות משחשבתי, או שאפילו מגיבים (אלוקים אדירים!) בלבביות. אלוקים אדירים. איך קרה שאנשים מתייחסים אליי בלבביות? על שום מה? למה? למה עכשיו כן וקודם לא? מה השתנה? מה מניע את השינוי המוזר הזה?

"אל תתלהבי", אני אומרת לי. אני כבר יודעת שהלבביות תיפסק. אני יודעת שאני צריכה להכין את עצמי, לחכות לכאפה.

"אל תדאגי, אני כבר מבינה, יהיה בסדר, אני כבר מחכה לכאפה", אני אומרת לי, לא בשכנוע רב.

פונקציה קטנה מסתמנת, היקש לוגי פשוט:
אני שמחה ומודה על מה שיש. בסוף אפול.

יום ג', י"א באב, תשס"ח

יום רביעי

בעיה

שמעו. בעיה. אני מנסה להאט את קצב הסחרחורת, אבל הוא מפתיע אותי. ודווקא חשבתי שהקשר הבא יהיה נקבי לחלוטין. ודווקא הוא זכר. אני מנסה להאט את קצב הסחרחורת, אבל הוא מפתיע אותי. בעיה.

אנחנו מתכתבים קצת בדוא"ל. שלחתי לו מכתב שהורכב מסעיפים. התחכמתי קצת, שיחקתי עם הצורה: הסעיף הראשון היה סעיף אל"ף, והתחיל באות אל"ף; הסעיף השני היה סעיף בי"ת, והתחיל באות בי"ת; הסעיף השלישי היה סעיף גימ"ל, והתחיל באות גימ"ל.

המחשה:
א) אהלן. מה העניינים?
ב) בא לי תה. רוצה תה?
ג) גם אם לא בא לך תה, אני מכינה לך. כדאי לך. אין על תה.

זו לא הפעם הראשונה בה שלחתי מכתב כזה. אני נוהגת לשעשע את עצמי בעניינים שכאלה. זו לא הפעם הראשונה בה שלחתי מכתב כזה. זו הפעם הראשונה (בהסתמך על זכרוני המפוקפק) בה מישהו קלט את המשחק. למעשה, הוא לא רק קלט את המשחק, הוא גם הגיב בהתאם: מכתב התשובה שלו הורכב אף הוא מסעיפים, וכל סעיף התחיל באות של הסעיף, ממש כמו במכתב שלי – אבל הוא בחר להתחיל בת"ו, להמשיך בשי"ן וברי"ש, ולסיים בקו"ף. במילים אחרות: אותו הדבר, בסדר הפוך. אני מנסה להאט את קצב הסחרחורת, אבל הוא מפתיע אותי.

אני מקווה שנמשיך ונגלה מה יקרה כשניפגש באמצע האל"ף-בי"ת. אני לא מקווה שנמשיך ונגלה מה יקרה כשניפגש באמצע האל"ף-בי"ת. אוי, אלוקים אדירים. אני פשוט מקווה שנמשיך. זה הכל.

פעמוני אזהרה, כבר אמרנו?

יום ד', ה' באב, תשס"ח

יום שני

סיבות

אמלתרה מתאהבת. אוי ואבוי, אמלתרה מתאהבת. כל מיני פעמוני אזהרה מתדנדנים לי בראש.

הוא לא מעשן. אני מעשנת. לפני כן, כאשר ישבנו בפיצוציה, החלפנו מקומות מפני שהרוח העיפה את העשן של הסיגריה שלי לכיוונו. כבר אז תהיתי, והזכרתי לעצמי שמעשנים ולא-מעשנים פשוט לא מסתדרים אלה עם אלה במצבים של קרבה גופנית רבה (קרבה גופנית מהסוג שאנשים שמתאהבים נוטים ליצור זה עם זה).

מספר שעות מאוחר יותר, ישבנו במקום אחר ודיברנו. לבסוף הוא נישק אותי. נישקתי אותו. היה טוב. מאוד. היתה קרבה גופנית רבה. היתה התאמה. בדרך כלל אין התאמה. היתה התאמה. היה טוב. מאוד.

בסופו של דבר, בסביבות הזריחה, באחת מהפעמים בהן אמר שהוא הולך ונשאר בכל זאת, הוא אמר: "אה, אמלתרה, נסי לעשן פחות סיגריות בפעם הבאה". נו, באמת תהיתי מדוע הוא לא העיר לפני כן. גם הגישה מצאה חן בעיניי. ידידותית. בלתי-דורשנית. אנושית. גם נימת הקול, וגם המילים. "נסי" ולא "עשי", "פחות" ולא "אפס", "בפעם הבאה" ולא "עכשיו מיד".

יש הרבה סיבות להפסיק לעשן, והנוחוּת של הזולת היא רק אחת מהן. משום מה הנחתי שאם אפסיק לעשן, אפסיק כדי להיטיב עם הגוף והכיס האישיים שלי. אבל הנה. הנה הנה. בדרך הביתה בא לי להפסיק לעשן. ממש ממש בא לי להפסיק לעשן.

אני לא מתכוונת שאפסיק לעשן מיד. אין טעם בהתחייבות שלא אוכל לעמוד בה. אבל בא לי. ממש בא לי עכשיו. פעמוני אזהרה מתדנדנים.

יום ב', ג' באב, תשס"ח

ארכיון