אולי זה אחד ההבדלים העיקריים בינינו, בין האיש היפה לביני. הוא נרתע מקשרים אנושיים בגלל שהוא חושב שהוא דפוק, ואני נרתעת מקשרים אנושיים בגלל שאני באמת דפוקה. הוא אמר שהוא מצטער שהוא לא הבין מראש עד כמה אני דפוקה, שאז הוא יכול היה להימנע מההיכרות איתי. פגעתי בו מאוד. פגעתי בו מאוד, והרבה, וקשה, וכן הלאה כל שאר התארים המעצימים שבארסנל. כואב לו. רע לי. אני אפילו לא יכולה להבטיח לו שלא אפגע בו שוב. אני דפוקה מדי. רע לי.
אם הוא היה פה עכשיו והיה שומע אותי מדברת ככה על מישהו אחר, הוא היה מחבק אותי ואומר לי שרחמים עצמיים הם לא תחביב שכדאי לפתח, ושעדיף שאפסיק למרר פה, שעדיף שאתאמץ ואלמד איך להיות דפוקה פחות, כדי שלא אפגע ככה באנשים. באמת, לא לעניין להסתובב ככה בעולם ולפגוע באנשים. זה נכון. אני באמת לא בסדר. ואני גם יודעת את זה. אבל אני דפוקה מדי. אבל אני אשתדל. ובראש ובראשונה, אני צריכה ללמוד איך לא להבטיח דברים שאני לא יכולה לקיים. "דע את מדרגתך", ככה אומרים, לא? אז הנה. אני אדע את מדרגתי. מדרגתי, זו הנוכחית, היא המדרגה ששמה "דפוקה מדי". אבל זה המצב עכשיו, זה רק המצב עכשיו, והוא יכול להשתנות. אני יכולה להשתנות. אסור לי להאמין אחרת.
הוא עזר לי להאמין שאני יכולה להשתנות. זה, האיש היפה לימד אותי את זה, שאני באמת יכולה להשתנות, אולי. הוא לימד אותי דברים כאלה גדולים, ואני פגעתי בו. רע לי.
יום ה', כ"ב בחשוון, תשס"ט
