"אמלתרה"? "אמלתראות"? "קורה או מערכת קורות להחזקת התקרה" (מילון אבן-שושן המרוכז, 2004)

יום ראשון

חה!

סבא וסבתא שלי הגיעו אלינו לארוחת צהרים. מירושלים לרחובות, בצהרי יום שבת.

אני שותקת בארוחות משפחתיות מהסוג הזה. ליתר דיוק: במצבים אחרים אני מדברת הרבה. מדי.

אחרי הארוחה, בשלב הקפה-תה-קינוחים, נפלטה לי בדיחת שואה, בלי להתכוון. בעצמי לא קלטתי שהיא בדיחת שואה עד שהיא כבר היתה רחוקה מאוד מהשפתיים שלי. בחנתי אותה מהר-מהר, היטב-היטב, ולא היה מנוס: אכן בדיחת שואה. אוי ואבוי. תהיתי אם (אולי, אולי) יש מצב שהיושבים סביב השולחן לא קלטו את הבדיחה. אבל אין מצב. השואה נוכחת בתודעה שלהם יותר משהיא נוכחת בתודעה שלי, האסוציאציות שלהם מהירות יותר מהאסוציאציות שלי. ובכן, הם קלטו גם קלטו. קלטו וחצי. נדמה לי שהסמקתי. אולי החוורתי. היה, בכל אופן, סביר להניח, איזה שינוי בגוון עור הפנים.

סבא וסבתא שלי לא מספרים בדיחות שואה, ולא מתעכבים למשמע בדיחות שואה. אז הם לא התעכבו למשמע הבדיחונת המפדחת שלי, לא יותר ממה שהנסיבות מחייבות. מה בסך הכל היה? היתה שתיקונת מביכה. אני שתקתי למשמע השתיקונת המביכה. זכיתי להתעלמות זריזה ומנומסת כפרס על השתיקה שלי למשמע השתיקונת המביכה. אחר כך השיחה נמשכה, ואני המשכתי לשתוק.

באמצע סיפור מאוחר יותר על החבר'ה מגרמניה, הטלפון שלי צלצל. קמתי ועניתי בלי לבקש סליחה, כי אצלנו לא מבקשים סליחה כאשר קמים מהשולחן, אלא פשוט קמים. מעבר לקו פגשתי את הקול של האיש היפה. האיש היפה סיפר לי שלא הייתי לידו כאשר הוא התעורר. רציתי לבוא אליו. ניתקנו מהר. חזרתי אל השולחן ואל השיחה, שהיתה, כרגיל, נינוחה ומעניינת, והשתמע ממנה, כרגיל, עולם שלם של השכלה וצלילות. אני אוהבת את השיחות של המשפחה שלי.

ניסיתי להקשיב אבל האיש היפה השתרבב לי אל תוך המודעוּת ומשך אותי מחלומות על זיקנה לחלומות בהקיץ. מילים עופפו סביבי אבל איפה שלא הסתכלתי, ראיתי דברים בתוך דברים. דברים נלחצים סביב דברים אחרים. דברים נעטפים ונדחקים אל בינות לדברים אחרים. אסתטיקה. סביבי שיחה נינוחה על החבר'ה מגרמניה. אבסורד. הגעתי למסקנה שאני משתמשת במחשבות על האיש היפה כדי לא להתמודד (או, אולי, להתמודד בעקיפין) עם השיחות על החבר'ה מגרמניה. ניסיתי להפסיק, והצלחתי הצלחה יחסית ביותר, שהיא דווקא סבירה ביותר בהתחשב בהצלחות אחרות שהצלחתי בעבר.

קצת לפני שהם הלכו, חשבתי לעצמי: יש משהו בין היסטוריה משפחתית-שואתית, לבין נטייה לסקס אלים. לא שלהם, כמובן, אלא שלי. בדור שלי. בדור שלי יש משהו בין היסטוריה משפחתית-שואתית לבין סקס אלים. אבל אני לא יודעת איך לתאר את המנגנונים כראוי. אני לא בטוחה איך הסתבכנו. אולי הסובך קשור בצורך להיזהר מרוך, או באי-היכולת להאמין לרוך אלא אחרי הרבה קושי. אולי זו איזו תפישה מעוותת של המקום הנכון של רגשות קיצוניים בעולם של הבנאדם. אולי קליטה קצת אחרת, מינקות, של יחסי חיים ומוות, מוות ולידה.

בכל אופן, נדמה לי שהדור שלי אוכל סרטים אחרים. נדמה לי שהוא אוכל סרטים אחרת. אנחנו מספרים בדיחות שואה, אנחנו מדברים לפעמים על היסטוריה, אישית וכללית, אבל אנחנו לא מחטטים בפצע במישרין. אנחנו לא בוחנים את המנגנונים של עצמנו, כדוֹר, במפורש. בינתיים, לפחות. אבל אנחנו נצטרך. אז אנחנו נתעסק בזה. אולי לא נתעסק בזה בפומבי כמו הדור שקדם לנו, אבל אנחנו נתעסק בזה הרבה. גם מי שלא יתעסק בזה, יתעסק בזה. לא תהיה לנו ברירה.

יום א', כ"א באלול, תשס"ח