"אמלתרה"? "אמלתראות"? "קורה או מערכת קורות להחזקת התקרה" (מילון אבן-שושן המרוכז, 2004)

יום ראשון

הדיוט קופץ בראש (פאתוס!)

האם לא פגשתם אותם? האם לא פגשתם אותם אינספור פעמים? האם לא התמלאתם מיאוס כאשר פגשתם אותם? הו, בוודאי פגשתם אותם. הארץ מלאה בהם. תוצרי תרבות מעוותים ומסכנים, עלובים ומעוררי רחמים. הם למדו בילדותם שהמילה הכתובה היא יפה וחשובה, שיש להתרגש ממנה, כאילו מדובר באיזו חובה מוסרית. אבל הם עצמם לעולם אינם מתרגשים ממילים כתובות, או מכוונתו המשוערת של מי שכתב אותן. תחת זאת, הם מתרגשים מאיזכורים של מילים כתובות. כאשר מישהו משוחח על מילים כתובות, הם מרגישים חשובים, כאילו איזו יוקרה לא ברורה מקיפה אותם. הם יתמוגגו מהבלים גמורים, כל עוד ההבלים עטופים בעטיפה המתאימה.

הלב נכמר. הם מכירים את שמות המשוררים המפורסמים ביותר, אבל לא יודעים מדוע דווקא שמות אלה מפורסמים, ולא יעזו למצוא פגם בשיר ששם מסוג זה מתנוסס מעליו. הם ידברו גבוהה-גבוהה, יתפארו בהערצת מורכבותו של שיר כלשהו, אבל מעולם לא קראו שיר כלשהו יותר מפעמיים. הם יצטטו בשמחה וללא הבנה את השורות המפורסמות ביותר משירי המשוררים המולחנים והמושמעים ביותר, אבל מעולם לא חשו את הצורך הכן, העז, הדחוף, ללמוד שיר בעל פה, לשנן בו כל מילה וכל פסיק, לבל יישכח כאשר יהיה בו צורך. הם יתרשמו מאוד אם תדברו בהתלהבות על מילים כתובות כלשהן, כל עוד תדברו בקצרה. הם יתגאו או יקנאו בהשכלה שלכם, אבל אם תבקשו לקרוא או ללמוד מעט במהלך טיול משותף - הם יעלבו. אתם תאלצו לפייס אותם בדרכים לא דרכים ולהתחמק מאוחר יותר, ממש בסתר, כאשר הם ישנים, כאילו אתם עושים איזה דבר נורא, ולשוב אל הספר באיזה מחבוא מאולתר שאתם מקווים בכל לבכם שלא ייחשף, שלא תתגלה הבגידה הנוראית שלכם. אגב, לא תמיד הם נעלבים. לפעמים הם דווקא שמחים ומרוצים מהרצון שלכם לקרוא או ללמוד. הם יקראו בקול מתפעל משהו כמו "הו! כן! קראי קצת, יקירתי! בטח! מה, יש לך כאן ספר? כן, תענוג! אקדמיה!". במקרה זה הם יניחו לכם לקרוא במשך חמש דקות לכל היותר, ולאחר מכן יתלוננו: משעמם להם. אתם כבר תדעו מה לעשות. זו בוודאי לא הפעם הראשונה בה הם ביקשו ממכם לפתור את בעיית השעמום שלהם.

הלב נכמר. העצוב מכל הוא שאם רק היו מפסיקים להתפעל כל כך מיוקרתה המפוקפקת של המילה הכתובה, היו יכולים לקרוא אותה. היו יכולים באמת ובתמים לקרוא אותה. כבר עכשיו הם יכולים. הרי הם יספרו לכם, בהתרגשות אמיתית, על הספרים שקראו בילדותם. על היסחפות אל תוך עולמות קסם, על עולמות קסם שביכולתם לשנות גם את עולמנו אנו. שימו לב: היסחפות זו נקטעה. הם קטעו אותה, או שמישהו קטע אותה, או שהיא קטעה את עצמה. שימו לב: היא נקטעה ברגע שהם התחילו להקשיב למורים בשיעורי הספרות, ההבעה, הלשון. ואכן - לא אחת הם ינסו לשוחח עמכם על המילה הכתובה וימצאו את עצמם פולטים שרשראות של ססמאות סתומות שבוודאי זיכו אותם בציון מוצלח במבחנים בבית הספר. בדרך כלל מדובר בססמאות שנשמעות מרשימות משום שיש בהן הפכים: "יפה ומכוער בעת ובעונה אחת" (על חנוך לוין), "כל כך ישן, אבל כמו חדש" (על שייקספיר), "משחקים של אור וצל" (על כולם). הלב נכמר.

השגיאה, כמובן, אינה שגיאתם. היא שגיאתנו. ביכולתנו ללמד אותם, אם ירצו (ולרוב הם רוצים), יחס אחר למילה הכתובה. ביכולתנו ללמד אותם יחס אחר לדיון במילה הכתובה. ביכולתנו אפילו להדריך אותם, אט אט, כפי שמדריכים ילד - אם כי מלאכה זו קשה ומסובכת מאוד. חשוב מכך: ביכולתנו לשנות את אותם השיעורים הארורים בבתי הספר, ביכולתנו לצמצם את מספר התלמידים בכיתות, ביכולתנו להעניק למורים תנאי עבודה שיאפשרו להם לזכור מדוע בחרו ללמד ספרות. שוו בנפשכם: ביכולתנו לשוחח על הנקרא עם מי מהתלמידים שברצונו לשוחח, ביכולתנו להפנות כל אחד מהם אל סגנון הניתוח המתאים לו, אם בכלל מתאים לו איזה סגנון ניתוח, או להפנות אותו אל יצירות ספרותיות נוספות שנדמה לנו שימצאו חן בעיניו. ביכולתנו לעשות כל זאת, ולא להכתיב לכלל הכיתה, כנהוג בימינו, איזה ניתוח מתחסד מן המוכן.

אחרי ככלות הכל, הבחירה בידינו. כל המעשים הללו אפשריים, וישנם עוד דברים רבים, אחרים, שביכולתנו לעשות. העצלות שלנו בעוכרינו. אכן, הלב נכמר.

יום א', כ"ו בסיוון, תשס"ח

פשרה

אנחנו מכירות כבר לא מעט זמן. היא חיילת, נדמה לי שהיא חמ"לניקית. משתחררת בקרוב, בעוד כחודש. היא מוצאת חן בעיניי. מאוד. בעצם, בכל פעם שאנחנו נפגשות היא מוצאת חן בעיניי יותר.

מאידך, היא חיילת. אני לא ארשה לעצמי להיות איתה כל עוד היא חיילת. זה לא משהו אישי, אלא שריטה פוליטית. קראתי יותר מדי רומאנים אנטי-מלחמתיים, כנראה. אני יודעת שלא מדובר בהחלטה הגיונית, למעשה בקושי מדובר בהחלטה, אבל כרגע אלה הם פני הדברים. שריטה, נו. הכותרת "רכוש צה"ל" פשוט דוחה אותי. אולי ביום מן הימים אתגבר על השריטה, כרגע זה מה יש.

בכל אופן, אין צורך בסקס כדי להנות איתה. פגשתי אותה לראשונה לפני כשנתיים-שלוש, בדיוק בזמן שבני ובנות גילי השתחררו מהצבא, ובכלל לא חשבתי עליה כעל מישהי מעניינת במיוחד. היא היתה סתם עוד אחת מהילדות שמסתובבות בשכונה שלי. אבל עם הזמן גיליתי שמדובר באישיות יוצאת דופן, במקור אמין ומפתיע של מחשבה בהירה. כיום אנחנו נפגשות פעם בשבוע או פעם בחודש. היא משתדלת לא להגיע במדים, אני משתדלת לא לדבר על מלחמות, איכשהו נשמרת ההרמוניה.

הלילה פגשתי את החברה החדשה שלה. גם החברה החדשה חיילת. גם היא מוצאת חן בעיניי. גם היא משתחררת בקרוב. שתיהן אינטליגנטיות, ושתיהן טובות לב. שתיהן יפות מאוד, ויפות עוד יותר כשהן ביחד. שתיהן מישירות מבטים. חוץ מזה, השמות שלהן כמעט מתחרזים. אלוהים אדירים, השמות שלהן כמעט מתחרזים! מה עוד אפשר לבקש?

מאידך, הן חיילות. אני אתחרט אחר כך. או-הו, כמה שאתחרט אחר כך. אני כבר מכירה את עצמי. אני ארגיש כאילו אני שוכבת עם האויבת, או עם האויבות. אז מה עושים? לא עושים. אני מחכה. אני דוחה את הבירור. מגביהה משלב, מתיישבת דווקא בכיסא המרוחק, משנה מעט את שפת הגוף, את המבט. אני לא שואלת את כל מה שיש לשאול. אני מונעת במכוון את האינטימיות של הצחוקים, של הריקודים, של ההשתטות. אינטימיות כזאת מרמזת על אינסוף אפשרויות. היא אינטימיות של חופש. אם תהיה בינינו אינטימיות כזאת, אני אנשק אותה. אני רוצה לנשק אותה. אני רוצה להיות קרובה מספיק כדי שהיא תרגיש את הנשימות שלי על הלחי שלה. אני רוצה להניח יד על המותן שלה, סתם, כבדרך אגב. אני רוצה לומר לה שהיא יפה, ככה, על הבוקר, בלי לדאוג להשלכות. אבל היא חיילת. או-הו, כמה שהיא חיילת. וכמה שאתחרט אחר כך.

תכל'ס, אני בכלל לא יודעת אם היא רוצה. ואני בטח לא יודעת אם החברה שלה רוצה. אבל אני מחכה בכל זאת. אפשר, אחרי ככלות הכל, לנחש. היא משתחררת בעוד כחודש, גם החברה שלה משתחררת בעוד כחודש. נו, אז נראה בעוד כחודש. במקרה הכי גרוע, אתפדח. כהוגן. אבל לא נורא. חודש, אמרתם? מה זה חודש? קטן עליי.

לא, לא יהיה כאן רומן סוער, אבל יכול להיות נחמד. דווקא מתאים לי, ככה, איזה משהו נחמד בחיים. בא לי משהו נחמד. נחיה ונראה.

יום א', כ"ו בסיוון, תשס"ח

יום חמישי

אמא שלי

לא ישנתי בלילה. בבוקר חייכתי חיוכים מטופשים אל אמא שלי, ומשום מה תיקשרתי איתה בהבעות פנים ותנועות ידיים אוויליות, ללא מילים, במשך כחצי שעה לכל הפחות. אמא שלי שוחחה איתי על אף מצבי המנוון, ואגב כך סיפרה לי על שיר של קט סטיבנס, Morning Has Broken. הלכנו אל המחשב, מצאנו את השיר ביו-טיוב, ולאחר מכן גם את המילים. היא אמרה שהיא לא דתיה, ובכל זאת מתרגשת מהבוקר. אמרה שאפשר להנות משיר כזה גם בלי להאמין בישוע הנצרתי. אמרה שפליאה היא לא עניין של דת. וליתר דיוק: הדת לא מחייבת פליאה, הפליאה לא מחייבת דת. הפליאה היא פליאה. הדת היא דת. זהו.

אחר כך היא הכירה לי עוד כמה שירים של סטיבנס. שוחחנו קצת. היא הלכה לאכול ארוחת בוקר, להתקלח, לצאת לעבודה בזמן שהבת העצלה שלה יושבת בבית וכותבת שטויות במחשב.

איזו מגניבה אמא שלי. איזה כיף לי.

יום ה', כ"ג בסיוון, תשס"ח

יום רביעי

ענישה

אני גם מציירת וגם כותבת. גם וגם. לא בו-זמנית, בדרך כלל, אבל עוסקת בשניהם. כתיבה וציור. ציור וכתיבה. שני העיסוקים נוכחים בחיי עוד מימי גן הילדים. אלה דברים שעליי לעסוק בהם, כדי לא להשתגע. למדתי שעליי לעסוק בהם כדי לא להשתגע. למדתי בכל פעם בה הפסקתי לעסוק בהם והשתגעתי, למדתי בכל פעם בה שבתי אליהם והוקל לי. בוודאי עוד אלמד.

לפעמים, כאשר אני עוסקת באחד יותר משאני עוסקת באחר, אני מרגישה אשמה. קצת כמו ילדה שמעדיפה הורה אחד על פני אחר, או אם שמעדיפה ילד אחד על פני אחר, או אחות שמעדיפה אח אחד על פני אחר, וכו'. כן, יש צורך באיזון. הם מפרים זה את זה, וההפריה טובה. כשלאחד מהם נמאס ממני, הוא שולח אותי אל האחר. אני אף פעם לא לבד.

לפעמים אני נתקלת באנשים שאומרים שהם לא מציירים, לא מנגנים, לא מלחינים, לא כותבים, לא משחקים, לא מביימים, לא תופרים, לא מפסלים, לא גוזרים, לא מדביקים, לא שרים, לא מזייפים, לא פעם ביום ולא פעם בשבוע, לא פעם בשנה ולא פעם בעשור, לא שום דבר כזה, לא בפרט ולא בכלל, לא דובים ולא יער, לא שום כלום. לפעמים אנשים אומרים לי שאין אף עיסוק שהם צמודים אליו. לפעמים הם אומרים.

בדרך כלל נדמה לי שהם משקרים, או לי או לעצמם. לעתים רחוקות מאוד נדמה לי שיש איזה עיסוק כזה שהוא עיסוקם, אבל הם הפסיקו משום מה, ועכשיו הם אומללים. לעתים רחוקות אף יותר, נדמה לי שהם פשוט בני אדם מסוג שונה.

הפעמים האלה, בהן נדמה לי שהם בני אדם מסוג שונה, הן כמעט תמיד סנוניות המבשרות על בואו של איזה מחסום כתיבה או מחסום ציור. כמעט תמיד.

יום ה', כ"ג בסיוון, תשס"ח

יום שני

עצומה, גלעד שליט

עצומה. גלעד שליט. שחרור אסירים. בואו, חתמו. חצי שנייה והמצפון יודה לכם. גם אני אודה.

אבא שלי אומר ש"מצא את מותו" ו"הלך לעולמו" הם בכלל לא אותו הדבר.

יום ב', כ' בסיוון, תשס"ח

מודעוּת

ניקולא סרקוזי, נשיא צרפת, הגיע לארץ. התקשורת דיווחה בהתלהבות על הגעתו, ודיווחה בהתלהבות רבה יותר על הגעתה של אשתו, הכוסית הבינלאומית קרלה ברוני. היא שחקנית או דוגמנית או זמרת או מגישה את התחזית או מגיהה את הכתוביות של הפורנו או אנא-ערף, משהו כזה. יסלח לי העולם אם אני לא יודעת בדיוק באיזה תחום תרבותי היא פועלת. בכל אופן, חלוקת הקשב של התקשורת לא מפתיעה. למה שיתרכזו בנאומיו של נשיא צרפת, בפגישותיו ובהחלטותיו המדיניות, אם אפשר להתרכז, סלחו לי, בתחת המעוצב של רעייתו היפה? אכן, התקשורת עשתה מה שהתקשורת עושה תמיד. התחת ניצח.

נו. כאמור, זה לא מפתיע. מה שכן מפתיע הוא המבנה המיוחד והמוזר של ההתרגשות הנוכחית בתקשורת. יותר משהם מדווחים על קרלה ברוני, על השמלה שלה, על הגוף שלה, על הצבע האהוב עליה, על תפריט ארוחת הצהריים שלה וכד' - הם מדווחים על הדיווח של עצמם. זאת אומרת, במקום שיופיעו כותרות כמו "קרלה ברוני בארץ", "איזו כוסית אשתו של סרקוזי" וכד', מופיעות כותרות כמו "קרלה ברוני בארץ וגונבת את ההצגה" או "התקשורת סביב קרלה". הנושא של הכותרת הוא לא האירוע, אלא האופן בו התקשורת מסקרת את האירוע. במילים אחרות: לפני שהספיקה התקשורת להתלהב מקרלה ברוני - היא סיקרה את ההתלהבות של עצמה מקרלה ברוני. מוזר.

יום ב', כ' בסיוון, תשס"ח

יום שלישי

הזדמנות

ניצבת מולי ההזדמנות להצטרף לאיזה שבט שחי פחות או יותר ליד יער אילנות. השבט מורכב ממעגלים אנושיים, ובקרוב נפתח מעגל חדש. מפגש המבוא יערך במוצ"ש. אחרי מפגש המבוא, יתחילו המפגשים המחייבים יותר. בהתחלה פעם בשבוע, אחר כך פעם בשבועיים.

עדיין לא מצאתי בדרך שלהם שום דבר שאפשר לפסול על הסף, למרות שחיפשתי. ייתכן שישנה איזו דרך להצטרף אליהם ובכל זאת להישאר נאמנה לעצמי. נו. נחיה ונראה. אגיע אל מפגש המבוא, ואנסה לברר אם ייתכנו שם אנשי מילים. אם ייתכנו, אולי די בכך.

יום ג', י"ד בסיוון, תשס"ח

יום שישי

יבאבו יבאבה

טום סטופארד בעיתון. יונית לוי מראיינת אותו. ראיון קצר, שרובו תיאורי ההתרגשות של יונית, הרהוריה לגבי גדולתו של סטופארד וכד'. ראיון קצרצר. למעשה, משתמע מהמבנה של הראיון שהיא דיברה איתו חמש או עשר דקות בלבד לפני שהוא הסתלק, והיתה עסוקה מדי בהסדרת קצב פעימות הלב. אי-אפשר לומר אני לא מזדהה איתה, אבל הראיון הוא רק ראיונצ'יק, וחבל. נו, בכל זאת: ראיון עם טום סטופארד בעיתון סוף השבוע. טוב מאוד, יונית. טוב מאוד. רק האסון הקטן שלי מפריע לי להנות כראוי מההישג שלך.

אוי, יבאבו יבאבה. אני חשה אשמה כשאני נזכרת ביום ההוא, בו פגשתי את סטופארד. מאז אותו יום אני מקדישה זמן רב מהרגיל כדי ללמוד איך לא להתרגש כל כך במצבים כאלה, לפחות לא עד כדי אובדן השליטה המילולית, עד כדי הדחקת המודעות החברתית לקיבינימט. בין היתר, אני מנסה לענות על השאלה "איך ראוי היה לגשת אל האיש הזה?". מצאתי לה תשובות רבות, וגם פיתחתי אובססיה קטנה, שהפכה במהרה לכלי ניתוחי מרנין. הדמיון שלי הפיק כל מיני חלופות שונות ומשונות לאירועי אותו יום, וכל אחת מהן צופנת בחובה שעשוע רב.

היום, במהלך קריאת הראיונצ'יק, נחתה עליי חלופה נוספת, כמו איזה נס. חשבתי לעצמי: יכולתי לגשת אל האדון בנימוס, ולומר לו "אני חייבת לך, בגלל מה שכתבת ובגלל הרוח שמשתמעת ממה שכתבת. בא לי לעשות משהו נחמד בעבורך. אני לא יכולה להציע לך הרבה, בטח שלא מיליון דולר, אבל אני יכולה להציע לך שיחה נעימה על יהדות, על כתיבה ועל הקשר ביניהן. אני לא אקדמאית ולא ידענית גדולה בענייני רבנים, אבל זה נושא שמעסיק אותי ונדמה לי שהשיחה תמצא חן בעיניך".

אני מחבבת את החלופה הזו משום שיש בה מידה של כנות ומשום שהיא כוללת התחייבות שרק ספק אם הייתי מצליחה לעמוד בה. אבל זו לא החלופה האהובה עליי. החלופה האהובה עליי היא שאלה פשוטה. יכולתי לגשת אל האדון בנימוס, ולשאול אותו אם בא לו "to hang out" (סליחה, אני לא מצליחה למצוא תרגום מוצלח לביטוי הזה, לפחות לא ככה, בשלוף). הייתי מציעה, ייתכן שההצעה היתה מרשימה אותו, ויתכן שהיה מסכים. אם היה מסכים - מה טוב. אפשר היה להמשיך ברוגע, בסבבה. אם לא - גם בסדר. הייתי מודה לו, בין היתר על הסרט "ברזיל", אומרת לו משהו נחמד, משעשע למחצה, וזהו. חוזרת הביתה בידיעה שדיברתי עם טום סטופארד כמו שבני אדם מדברים זה עם זה.

אני רוצה לדבר עם בני אדם כמו שבני אדם מדברים זה עם זה. לא כמו שבני אדם נובחים זה על זה, לא כמו שבני אדם מדברים זה אל זה, לא כמו שבני אדם משתלחים זה בזה, לא כמו שבני אדם מתעלמים זה מזה. אני רוצה לדבר עם בני אדם כמו שבני אדם מדברים זה עם זה.

וגם: שבת שלום.

יום ו', י' בסיוון, תשס"ח

יום חמישי

רחובות

יש בית אחד ברחוב המקביל לרחוב שלי, שלפעמים בוקעת ממנו מוזיקה יפה. לא ברמה שמפריעה לשכנים, אבל מספיק כדי שתוכלו להשתהות לרגע ולהאזין, אם יש לכם זמן ואם האוזן נכונה. לפעמים התחושה היא שאתם לא שומעים נגינה של בני-אדם אלא דיבור של בית. ואם הצלחתם לשמוע דיבור של בית, אתם כבר תצליחו, אם תרצו, לשמוע דיבורים של בתים אחרים. גם אם לא בוקעת מהם מוזיקה, גם אם האנשים שגרים בהם הם זייפנים נוראיים שלא למדו מעולם לנגן, אפילו לא על חלילית בגיל שבע או גיטרה בגיל שבע-עשרה.

יש בית כזה גם ברחוב שלי, ויצא לי להיתקל בבתים כאלה גם ברחובות אחרים. אני חושבת שיש לפחות בית אחד כזה בכל רחוב ברחובות. כשהייתי ילדה חשבתי שהאנשים שגרים בבתים האלה הם אנשים מאושרים, או לכל הפחות אנשים שהחיים שלהם מלאים מאוד. מעולם לא גרתי בבית כזה והקסם שמצאתי בבתים האלה היה, בחלקו, הקסם השייך לכל דבר חדש ובלתי-מובן. היום, כיוון שכבר הכרתי אנשים שגרים בבתים כאלה, אני מבינה שטעיתי.

אבל בתים לא מדברים רק בנגינה. למשל, ברחוב שלי היה עד לא מזמן בית נטוש. הוא היה בית קטן מאוד עם קירות חשופים וחצר שפנתה אל הכביש. החצר היתה גדולה יותר מהבית עצמו, והיתה נטושה גם היא. היא היתה מלאה בחול ובחרקים, וכל מיני עשבים שוטים גדלו בה. ילדים סקרנים ומבוגרים סקרנים כאחד חצו אותה, מועדים מידי פעם כי חוץ מעשבים שוטים היו בה גם בורות וזבל.

בקצה החצר של הבית הנטוש ניצב שלט מרשים. השלט המרשים הודיע לנו שממש עוד מעט תקום איזו חברה לא ברורה, תהרוס במהירות את הבית הנטוש ותבנה איזה בניין חדשני ולא ברור במקומו. השלט הזה ניצב שם במשך שנים, לפחות עשור. הוא החליד והפך לחלק מהנוף, ולפעמים נדמה היה שהבית הנטוש קצת צוחק עליו.

בעולם הדימויים המאוד-פרטי שלי, ונדמה לי שגם בעולם הדימויים המאוד-פרטי של אנשים אחרים מהשכונה, הוענק לשלט הזה מקום של כבוד. הוא היה מקור לנחמה ולצער, לפליאה ולמרמור, לחיוכים קטנים וכמוסים כמו גם לצחוק מתגלגל ורעשני. בעיקר: הוא התאים, כמטאפורה, כמעט לכל נושא. הוא היה שלט מושלם.

אני לא יודעת מה בדיוק זה אומר, שבונים שם עכשיו. השנה היא שנת בחירות ברחובות. אני לא מרוצה מההתנהלות הנוכחית של העירייה הנוכחית, אבל אני לא עושה דבר בנידון. אני לא הצבעתי מימיי בבחירות המקומיות ואני לא מכירה את המועמדים. בקרוב מישהו ייבחר, ויחליף את ראש העיר הנוכחי. אני אחליף שם אחד בשם אחר באיזו פינה אפלה במוח המנוון שלי. השכונה היחסית-מטופחת שלי תישאר השכונה היחסית-מטופחת שלי. השכונות המוזנחות ישארו השכונות המוזנחות. הרחוב שמשפצים אחת לחמש שנים לערך ישאר הרחוב שמשפצים אחת לחמש שנים לערך. הרחוב החשוך שחסרים בו פנסים, פחים וכד' ישאר הרחוב החשוך שחסרים בו פנסים, פחים וכד'. יכול להיות שיהיו יותר דקירות, אבל גם זה לא בטוח.

אני אוהבת את רחובות, אבל בסופו של דבר אצטרך להחליט שאני חיה בה עד כדי הכרת המועמדים לראשות העיר, או שאצטרך לעזוב. גם לסיבולת הבין-לבין יש גבול.

יום ה', ט' בסיוון, תשס"ח

עדות

בלילה רציתי לצאת. בירה, רוח, שירת רחוב, פינות מוכרות ונחמדות. אבל נשארתי בבית. הרגשתי רע. חשבתי להתקשר למישהו או מישהי. השעה היתה חצות ומשהו. לא התקשרתי. הרגשתי רע. אכלתי המון. הרגשתי רע. ציירתי קצת. בהיתי במסך הטלוויזיה. התחרטתי על כל הדברים שלא עשיתי במהלך היום. נרדמתי בלי לקחת כדורים.

עכשיו כבר יותר בסדר. אני גם מקווה שהרשומה הזו תעזור. לפעמים אני זקוקה לעדות. אני צריכה לזכור שהרגשתי אחרת אי-פעם. אני צריכה לזכור שכבר יצאתי מהדיכאון הקשה ממש, ואני צריכה לזכור איך. אחרת אשוב אליו. אני לא רוצה לשוב אליו. אני זקוקה לעדות, שתדרבן אותי. אני צריכה לדרבן את עצמי.

יום ה', ב' בסיוון, תשס"ח

ארכיון