אם הכל אפשרי

בא לי ללמוד איך לחיות עם הבני-אדם. גם אלה הוותיקים שאני עושה להם עוול כל הזמן, וגם אלה החדשים שאני עושה להם עוול כל הזמן. בא לי ללמוד להסתדר איתם.

יום ה', כ"ג באדר, תשס"ט

בהצלחה, אמלתרה

האיש היפה כבר לא מדבר איתי. אני לא מונוגמיסטית והוא כן ולא הצלחנו להסתדר, אז אסור. אני מתעוררת בבוקר, ומבינה שהוא לא לידי. הוא חסר לי. אני מבקשת לטלפן אליו, רק לומר "בוקר טוב", רק לשמוע את הקול שלו, רק להרגיש שמץ נוכחות זכה משלו – ונזכרת שאסור. זו רק דוגמא אחת. עוד אובדן. וזה שהאובדן הוא אובדן אחד מני רבים, לא מקל על הכאב. כי האובדן מכאיב בשל עצמו.

רע לי. לכאורה נדמה שהמונוגמיה מחברת אנשים, מצמידה אותם, אבל בפגישות שלי איתה היא בעיקר מרחיקה. היא מפרידה. לא בזכות האדיקות המונוגמית הגעתי לרגעים הזכים של הקירבה והשהות והאין-מילים, לא בזכות האדיקות המונוגמית הגעתי לחברויות איתנות, ליכולת לסמוך על אדם אחר, לרצון לעזור, לדאגה שאינה חרדה אלא בית. ואת אלה אני מבקשת.

פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם. כאפה אחר כאפה אחר כאפה אחר כאפה. אני מרחמת על עצמי. אני אומרת לעצמי: "את א-מונוגמית, את מיעוט נרדף". מבחוץ עוד נדמה אולי שהחיים הא-מונוגמיים הם רצף של אורגיות וסמים, הילולות ושמחות. הם לא. יש בהם בעיות ואכזבות ושברון לב, בדיוק במידה שיש בחיים מונוגמיסטים. ועל אף מה שאתם אולי חושבים, אני לא מעוניינת באורגיות וסמים והילולות ושמחות, גם אם כבודם במקומו מונח. האמת היא שאני הכי מעוניינת בשקט, ובאהבה, ובמסעות שנחווים ביחד, ובמסעות שנחווים לבד. אני הכי מעוניינת בחופש להיות עם אנשים שאני אוהבת. האמת היא שבחלומות שלי יש בית ורגעים נפלאים ועשייה צנועה ושקט ונחת וצחוק של ילדים בשבת בבוקר. והחלומות האלה פשוט לא מסתדרים לי עם מונוגמיה. או, לפחות, אני לא מבינה איך הם מסתדרים עם מונוגמיה.

אני מיעוט. אני יודעת שאני מיעוט. אני מיעוט כי אני לא מונוגמיסטית. והחיים מבהירים לי שוב ושוב ושוב שאני מיעוט. וכואב לי. גם בגלל שהאגו שלי נחבל, אבל גם בגלל שיכול היה להיות פה יפה מאוד. אבל אין לי מה לרחם על עצמי. ואין לי מה לרחם על אחרים. אין מה. אני לא מיעוט נרדף. אני סתם מיעוט. ככה יצא. ואם ירצה השם, אני אלמד לתקשר, ולהבין, ולהסתדר ככה.

בהצלחה, אמלתרה.

יום ה', כ"ג באדר, תשס"ט