אנשים טובים באמצע הדרך

התעוררתי בשלוש. אתמול קבעתי עם לי-אור שניפגש היום בשעה ארבע. חשבתי שאבטל.

הוא התקשר שנייה אחרי שהתעוררתי. מספיק זמן כדי שאתעורר קצת ואתאפס על עצמי פחות או יותר, לא מספיק זמן כדי שאכנע לדיכאון של החולי ושות'. והנה, הוא מתקשר. יש אור בקול שלו. יש לו מין קטע כזה, של תזמון טוב. הוא בא טוב, לי-אור.

אני מרגישה בריאה יותר עכשיו. הוא תמיד מזכיר לי שישנן גישות טובות ובריאות יותר לחיים. אני חייבת לו הרבה.

ברוך ה' שקיים לי-אור. אני לא שומרת איתו על קשר כמו שצריך. הנה, מסתבר שהוא היה עכשיו במקום לא נעים, שלושה שבועות הוא היה שם, ובכלל לא ידעתי. לא טלפנתי אפילו פעם אחת, לא שאלתי, לא דרשתי בשלומו. וזה אדם שששלומו חשוב לי.

אני רוצה להיות חברה טובה יותר. אני רוצה להיות אור ללי-אור. הוא אור לי. ועכשיו? עכשיו אתקלח, אתלבש, אתארגן ואצא לפגוש אותו. אלמלא האור שהוא מאיר, לא היה לי הכוח לפגוש אותו. אלמלא האור שהוא מאיר, בוודאי לא היה לי הכוח להרבה דברים אחרים. הוא איש טוב. אני חייבת לו הרבה.

ברוך ה'.

יום ה', ט"ו במרחשוון, תשס"ט

נכות

הו, כמה דברים שקבעתי לעשות היום. הו, איך שהם יבוטלו בזה אחר זה. הו, כמה אנשים שאני עומדת לאכזב בשעות הקרובות. הו, איך שאני מאכזבת את עצמי.

החיים בגוף הזה מלמדים אותי: אל תמהרי, אל תקבעי, אל תתחייבי סתם. אמצי ספקנות בריאה. פעלי לאט.

חכו חכו. אני עוד אלמד כיצד לתפקד בגוף. עוד אלמד איך לחיות נכון, וגם אחיה נכון. לא אמהר, לא אקבע, לא אתחייב סתם. לא אאכזב כפי שאני מאכזבת עתה, לא את עצמי ולא אתכם. לא אבטיח הבטחות שווא. אאמץ ספקנות בריאה. אפעל לאט. אלמד לאט, אבל אלמד. אי"ה.

לפעמים דווקא כישלונות מפיחים בי ברוח קרב.

יום ה', ט"ו במרחשוון, תשס"ט