פגשתי היום את א"י. אוי, כמה שהתגעגעתי להשפעה המייצבת שיש לו בחיים שלי! הפעם האחרונה שהתראינו היתה ביום ההולדת שלו, באפריל. כבר כמעט שכחתי כמה טוב לי בחברתו. טוב לי בחברתו. מאוד. בכלל, הוא מסוג האנשים שטוב שיהיו בסביבה.
הראיתי לו את היומן הזה. בחטף. הראיתי לו את היומן הזה בחטף. הראיתי רק איזו רשומה אחת, ובכל זאת. הנה. א"י הוא הבנאדם השני שקרא משהו מפה (השלישי, אם סופרים גם אותי). זה קרה כמו שהרבה דברים שבדרך כלל מלחיצים אותי קורים עם א"י: פשוט ככה.
א"י הוא מין איש כזה, שאם משתגעים לידו, הוא מנטרל את השיגעון. אני זוכרת את הפעם בה קלטתי לראשונה את הכוח המוזר הזה שלו. זה קרה לפני כשנה וחצי, או שנה, או שנתיים, או אנא-ערף. נלחצתי משטויות, ופתאום א"י אמר לי משהו כמו "אמלתרה, את סתם אוכלת סרטים. תפסיקי. לא כיף איתך ככה", והוא אמר את מה שאמר בטון כל כך בוטח ומבין וברור, שלא היתה לי שום בעיה להסכים איתו שאני סתם אוכלת סרטים, שלא כיף איתי ככה, ושכדאי שאפסיק. הסרתי איזה כובע סמלי לאות הערכה, וחשבתי שבכך נגמר העניין. אבל זו לא היתה הפעם האחרונה בה חזיתי ביכולת המפתיעה של ידידי. התופעה הופיעה שוב ושוב, ועתה אין אלא להכיר במציאות הברורה והפשוטה הזו: א"י הוא גיבור-על.
יש להדגיש: לא מדובר באיזו שטיפת מוח, אלא רק בניטרול לחצים. אחרי שא"י משתמש בכוח המיוחד שלו, אני עדיין זוכרת ממה ולמה אני לחוצה, אבל משום מה כבר מסוגלת להשיג איזו בהירות מחשבתית שבעזרתה ניתן להחלץ מהקקפוניה הפנימית שממלאת אותי. פלא. וואללה, פלא. קלטתי ולא האמנתי. וכאילו לא די בכך, א"י הוסיף להדהים. אחרי שהוא עשה את זה כמה פעמים, גיליתי שהנוכחות שלו לבדה מייצבת אותי. נוצרה איזו התמשכות של הרגעים הקסומים בהם הוא הדגים את יכולתו הכבירה.
ובכן, אם נחזור לעניין בו פצחתי קודם, גם אירועי הלילה ספוגים היטב בהשפעתו המבורכת של א"י. ישבנו אצלו ודיברנו על הא ודא. הגענו, איך לא, לענייני כתיבה (אולי נכתוב משהו ביחד, והידד!). הוא הראה לי משהו שהוא כתב, די מדהים, ואחר כך הראיתי לו משהו מכאן. לא היה שום לחץ. לא היו שום מחשבות שווא. מה יש לעשות פה? פשוט לחיות, אמלתרה. פשוט לחיות. וטוב שיש גיבורי-על כמו א"י כדי להזכיר את זה.
הראיתי לו את היומן הזה. בחטף. הראיתי לו את היומן הזה בחטף. הראיתי רק איזו רשומה אחת, ובכל זאת. הנה. א"י הוא הבנאדם השני שקרא משהו מפה (השלישי, אם סופרים גם אותי). זה קרה כמו שהרבה דברים שבדרך כלל מלחיצים אותי קורים עם א"י: פשוט ככה.
א"י הוא מין איש כזה, שאם משתגעים לידו, הוא מנטרל את השיגעון. אני זוכרת את הפעם בה קלטתי לראשונה את הכוח המוזר הזה שלו. זה קרה לפני כשנה וחצי, או שנה, או שנתיים, או אנא-ערף. נלחצתי משטויות, ופתאום א"י אמר לי משהו כמו "אמלתרה, את סתם אוכלת סרטים. תפסיקי. לא כיף איתך ככה", והוא אמר את מה שאמר בטון כל כך בוטח ומבין וברור, שלא היתה לי שום בעיה להסכים איתו שאני סתם אוכלת סרטים, שלא כיף איתי ככה, ושכדאי שאפסיק. הסרתי איזה כובע סמלי לאות הערכה, וחשבתי שבכך נגמר העניין. אבל זו לא היתה הפעם האחרונה בה חזיתי ביכולת המפתיעה של ידידי. התופעה הופיעה שוב ושוב, ועתה אין אלא להכיר במציאות הברורה והפשוטה הזו: א"י הוא גיבור-על.
יש להדגיש: לא מדובר באיזו שטיפת מוח, אלא רק בניטרול לחצים. אחרי שא"י משתמש בכוח המיוחד שלו, אני עדיין זוכרת ממה ולמה אני לחוצה, אבל משום מה כבר מסוגלת להשיג איזו בהירות מחשבתית שבעזרתה ניתן להחלץ מהקקפוניה הפנימית שממלאת אותי. פלא. וואללה, פלא. קלטתי ולא האמנתי. וכאילו לא די בכך, א"י הוסיף להדהים. אחרי שהוא עשה את זה כמה פעמים, גיליתי שהנוכחות שלו לבדה מייצבת אותי. נוצרה איזו התמשכות של הרגעים הקסומים בהם הוא הדגים את יכולתו הכבירה.
ובכן, אם נחזור לעניין בו פצחתי קודם, גם אירועי הלילה ספוגים היטב בהשפעתו המבורכת של א"י. ישבנו אצלו ודיברנו על הא ודא. הגענו, איך לא, לענייני כתיבה (אולי נכתוב משהו ביחד, והידד!). הוא הראה לי משהו שהוא כתב, די מדהים, ואחר כך הראיתי לו משהו מכאן. לא היה שום לחץ. לא היו שום מחשבות שווא. מה יש לעשות פה? פשוט לחיות, אמלתרה. פשוט לחיות. וטוב שיש גיבורי-על כמו א"י כדי להזכיר את זה.
יום ג', כ' במרחשוון, תשס"ט
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה