הבהרה לקוראיי הנאמנים

קוראים מדומיינים יקרים שכמוכם, אני עתידה, תכף לאחר סיום כתיבת הרשומה הזו, לשלוח למישהו קישור אל הבלוג, קרי: קישור לכאן. המישהו הזה, שעתיד לקבל את הקישור, הפך, במהלך החודש האחרון, לדמות די משמעותית בחיים שלי. בוודאי שמתם לב שמרבית הרשומות שהתפרסמו בחודש אב סובבות סביב איזה מישהו, וסביב הקשר עם המישהו הזה. ובכן, האיש שעומד לקבל את הקישור, הוא-הוא אותו מישהו. הוא-הוא המישהו הזה. אולי ראוי שדווקא הוא, שהשפיע על כתיבת הבלוג, יהיה הראשון לקבל קישור.

אז איך אמלתרה מרגישה כאשר היא שולחת, לראשונה, קישור אל הבלוג? היא מרגישה מוזר מאוד. היא מקווה להצליח לכתוב כאן מבלי לחשוב על תגובתו האפשרית של המישהו הזה, כלומר: לכתוב כאן ללא שיקולים דיפלומטיים מיותרים.

המצב דווקא נחמד, ואולי אפילו בריא, כיוון שאני מנסה להתנקות משיקולים דיפלומטיים מיותרים, בחיים בכלל ובמיוחד בתקשורת עם המישהו הזה. חשוב לי מאוד שלא להתנהל לפי שיקולים דיפלומטיים מיותרים כאשר אני מתקשרת עם המישהו הזה. הנה, אם החיים הם למידה, אם החיים הם רצף של שיעורים – הרי שעתה השיעורים נתמכים זה בזה. אחלה בחלה.

בוודאי שמתם לב, אגב, שהבלוג נעשה חד-מימדי בחודש האחרון. התעסקתי בעיקר במישהו הזה, ורק בפנים מאוד מסוימים ומוגבלים של הקשר עם המישהו הזה. ובכן, כולי תקווה שתכף כבר נשוב לסורנו ונתעסק בכל מיני מה. גם סביר להניח שבין עניין לעניין אכתוב על הקשר עם המישהו הזה בצורה מעמיקה ומעניינת יותר, תוך התעלמות מופגנת מנוכחותו האפשרית. למשל, הרשומה הבאה תעסוק, ככל הנראה, בין היתר, בקשר עם המישהו הזה. אבל היא תעסוק גם בנושאים שיעניינו אתכם יותר משהקשר עם המישהו הזה מעניין אתכם, היא תעסוק גם בדברים שנוגעים באופן ישיר יותר לחיים המדומיינים שלכם.

לא שזכותכם להכתיב לי מה לכתוב כאן, אבל אני מעריכה את הנאמנות שלכם ומודה עליה, ולכן מזכה אתכם בהבהרה זו. ככה שלא, איך אומרים, תתבאסו עליי לגמרי. כן. אתם בסדר, אתם. עוד נדבר.

יום ב', א' באלול, תשס"ח