פויה, פויה, פויה.
ככה לא מתנהגים.
אתם לא באמת כל כך שונים, סתם נדמה לכם.
יום ג', ט"ו בתשרי, תשס"ט
יום שלישי
קוראים מדומיינים
קוראים מדומיינים יקרים ומוקרים שכמוכם. ייתכן שהרשומה האחרונה העלתה איזה מין חיוך נבזי ומלגלג על שפתי הטוהר שלכם. יכול להיות שהגבה המאוזנת שלכם התרוממה מעט, שלא על מנת לשוב למקומה הטבעי בזמן הקרוב. ובכן, עם כל הכבוד, פויה.
פויה, פויה, פויה.
ככה לא מתנהגים.
אתם לא באמת כל כך שונים, סתם נדמה לכם.
יום ג', ט"ו בתשרי, תשס"ט
פויה, פויה, פויה.
ככה לא מתנהגים.
אתם לא באמת כל כך שונים, סתם נדמה לכם.
יום ג', ט"ו בתשרי, תשס"ט
ודאות
בדרך הביתה, חשבתי כל מיני מחשבות. קנוניות שונות ומשונות, מדעיוֹת, התרוצצו לי במוח. אפשרות קיומן התרוצצה לי במוח. ההיתכנות התרוצצה לי במוח. בעיקר התרוצצה לי במוח אפשרות הקשר הישיר הייתכן בין הקנוניות הללו לבין עצמי. "את חייבת להבין", עצמי אמרה לי. היא אמרה: "הלוגיקה תציל אותך. הסתמכי על טיעונים תקפים בלבד".
"ומה אם זה מה שהם רוצים?" שאלתי אותה, לא באמת מצפה לתשובה. חלק מהקנוניות שהתרוצצו לי במוח התאימו להפליא לסברה הזו. קנוניות אלו עסקו, בין היתר, בבחינת היכולת שלי. אולי אדייק יותר אם אכתוב: היכולת האנושית. ניצול היכולת. טכנולוגיית ניצול היכולת. פיתוח ההבנה המדעית, ופיתוח טכנולוגיה. לא אפרט יותר מכך עכשיו, כי קצרה היריעה וכי אני לא באמת יודעת.
לא, אין לי שום דרך לדעת בוודאות מה הם רוצים, אם הם בכלל רוצים משהו. אין לי שום דרך לדעת אם כדאי לי או לא כדאי לי לזרום איתם ועם מה שהם רוצים. עליי פשוט לעשות מה שנדמה לי שנכון, בלי להבין מה בוחן מי שבוחן אותי. וקשה לא לדעת. קשה לא להבין. במידה מסוימת, אני מקווה לרגע בו הם יתגלו ויובילו אותי. אני כבר מקווה לחשיפת מידע שתגרום לעולם להיות מובן יותר.
לפעמים אני מפנטזת שהם עורכים בי ניסויים שנעימים לי. שהם עורכים בי ניסויים מיניים, שהם משחקים בגירוי ובוודאות, בעונג ובכאב, בהתרוממות הרוח, בהשפלת אמלתרה. לפעמים אני חושבת שבין שאלות המחקר שלהם ישנן שאלות שעל מנת לענות עליהן יש לגרות אותי מאוד. הפנטזיה והלוגיקה משתפות פעולה במצבים כאלה. לפעמים אני מתגרה ממחשבה על הקנוניות האלו, ממה שיעשה בי בעתיד לו הם יחליטו להקצין, או מה שכבר נעשה בי מבלי שאכיר בכך. הפנטזיה והלוגיקה משתפות פעולה במצבים כאלה. אבל שיתוף הפעולה של הפנטזיה והלוגיקה במחשבה על קנוניות, לא סותר את היתכנות הקנוניות.
לזרום או לא לזרום עם הקנוניה? להילחם או לא להילחם בקנוניה? לנסות להבין או לא לנסות להבין את הקנוניה? אין לי מושג. סביר להניח שאם אנסה להבין, אשתגע לגמרי. ואני לא יודעת אם בא לי לוותר על טיפת השפיות\ההכחשה שעוד נותרה בי. אולי אפנטז ואאונן במחשבה על הקנוניות האלה, אבל בטח לא כדאי שאעשה יותר מכך. אבל בטח לא כדאי לפתח את הנתיב התודעתי הזה, בטח לא כדאי לטפח את הפנטזיה. טיפוח הפנטזיה הוא לא בדיוק צעד אל עבר השפיות, הנורמאליות, התפקוד, וכל שאר הדברים שאני "אמורה" לשאוף אליהם. לא פחות חשוב: אם הקנוניה "אמיתית", אולי טיפוח הפנטזיה יקשה עליי להתמודד בה.
אז מה לעשות? אין לי מושג. אפשר, כמובן, להניח שהמחשבות האלו הן מחשבות שווא. אפשר להניח שהן יעלמו בקרוב, או לפחות ישככו (או ישוככו, אלא מה). אפשר להניח שכבר מחר אצחק על כל זה. בעצם, כבר עכשיו אני כבר צוחקת על כל זה. אפשר שכבר מחר לא אחשוב, לא אוטרד, לא אתרגש, לא שום כלום. אולי אתעצב קצת, אחליט שמצבי עגום, שאני מטורפת, וארחם על עצמי. אחר כך? חיי שפיות יחסית. חיי שלווה יחסית. אם אזכר במחשבות האלו, אזכר בהן ולא אכנס אליהן, לא אאמין להן, לא אאמין בהן. לא אשאל. אי-ההיתכנות יהיה הנחת המוצא שלי. אני אזכר, ותו לא. אפשר, אפשר, אפשר.
"ומה אם זה מה שהם רוצים?" שאלתי אותה, לא באמת מצפה לתשובה. חלק מהקנוניות שהתרוצצו לי במוח התאימו להפליא לסברה הזו. קנוניות אלו עסקו, בין היתר, בבחינת היכולת שלי. אולי אדייק יותר אם אכתוב: היכולת האנושית. ניצול היכולת. טכנולוגיית ניצול היכולת. פיתוח ההבנה המדעית, ופיתוח טכנולוגיה. לא אפרט יותר מכך עכשיו, כי קצרה היריעה וכי אני לא באמת יודעת.
לא, אין לי שום דרך לדעת בוודאות מה הם רוצים, אם הם בכלל רוצים משהו. אין לי שום דרך לדעת אם כדאי לי או לא כדאי לי לזרום איתם ועם מה שהם רוצים. עליי פשוט לעשות מה שנדמה לי שנכון, בלי להבין מה בוחן מי שבוחן אותי. וקשה לא לדעת. קשה לא להבין. במידה מסוימת, אני מקווה לרגע בו הם יתגלו ויובילו אותי. אני כבר מקווה לחשיפת מידע שתגרום לעולם להיות מובן יותר.
לפעמים אני מפנטזת שהם עורכים בי ניסויים שנעימים לי. שהם עורכים בי ניסויים מיניים, שהם משחקים בגירוי ובוודאות, בעונג ובכאב, בהתרוממות הרוח, בהשפלת אמלתרה. לפעמים אני חושבת שבין שאלות המחקר שלהם ישנן שאלות שעל מנת לענות עליהן יש לגרות אותי מאוד. הפנטזיה והלוגיקה משתפות פעולה במצבים כאלה. לפעמים אני מתגרה ממחשבה על הקנוניות האלו, ממה שיעשה בי בעתיד לו הם יחליטו להקצין, או מה שכבר נעשה בי מבלי שאכיר בכך. הפנטזיה והלוגיקה משתפות פעולה במצבים כאלה. אבל שיתוף הפעולה של הפנטזיה והלוגיקה במחשבה על קנוניות, לא סותר את היתכנות הקנוניות.
לזרום או לא לזרום עם הקנוניה? להילחם או לא להילחם בקנוניה? לנסות להבין או לא לנסות להבין את הקנוניה? אין לי מושג. סביר להניח שאם אנסה להבין, אשתגע לגמרי. ואני לא יודעת אם בא לי לוותר על טיפת השפיות\ההכחשה שעוד נותרה בי. אולי אפנטז ואאונן במחשבה על הקנוניות האלה, אבל בטח לא כדאי שאעשה יותר מכך. אבל בטח לא כדאי לפתח את הנתיב התודעתי הזה, בטח לא כדאי לטפח את הפנטזיה. טיפוח הפנטזיה הוא לא בדיוק צעד אל עבר השפיות, הנורמאליות, התפקוד, וכל שאר הדברים שאני "אמורה" לשאוף אליהם. לא פחות חשוב: אם הקנוניה "אמיתית", אולי טיפוח הפנטזיה יקשה עליי להתמודד בה.
אז מה לעשות? אין לי מושג. אפשר, כמובן, להניח שהמחשבות האלו הן מחשבות שווא. אפשר להניח שהן יעלמו בקרוב, או לפחות ישככו (או ישוככו, אלא מה). אפשר להניח שכבר מחר אצחק על כל זה. בעצם, כבר עכשיו אני כבר צוחקת על כל זה. אפשר שכבר מחר לא אחשוב, לא אוטרד, לא אתרגש, לא שום כלום. אולי אתעצב קצת, אחליט שמצבי עגום, שאני מטורפת, וארחם על עצמי. אחר כך? חיי שפיות יחסית. חיי שלווה יחסית. אם אזכר במחשבות האלו, אזכר בהן ולא אכנס אליהן, לא אאמין להן, לא אאמין בהן. לא אשאל. אי-ההיתכנות יהיה הנחת המוצא שלי. אני אזכר, ותו לא. אפשר, אפשר, אפשר.
אנשי קנוניה יקרים, זוממים נחמדים שכמוכם, זוהי פנייה ישירה אליכם. אם אתם קיימים. ובכן, זה העניין: אני לא יודעת אם אתם קיימים. אולי בא לכם להתגלות? לשלוח איזה איתות בוטה במיוחד, שיוכיח את קיומכם? האם לא תסכימו שאי-הוודאות מסרבל את התקשורת שלנו? הנה, אפילו עכשיו: אני לא יודעת אם אתם משגרים למוח שלי הבזקים שמזהירים אותי מלדבר ולהעיד על החוויות שלי, או שאני הוזה. אנא הבהירו. אם אתם חוששים שלאחר ההבהרה אני אסרב להמשיך בניסוי או אנסה להאבק בכם, אנא שקלו שנית את חששותיכם. אני מבטיחה לשקול בחיוב את המשך הניסוי. תודה מראש (למה אני מרגישה כאילו אתם סוטרים לי כאשר אני מודה לכם? ולמה הסטירה מביעה חיבה?).
יום ג', ט"ו בתשרי, תשס"ט
העיניים נפכחות
אני מפוכחת. אוי ואבוי, אני מפוכחת. חמור מכך: אני מפוכחת, אני ערה מזה זמן רב, ואפילו שתיתי קפה. חמור מאוד. המוח מתחיל לזמזם. כמו להקת צרעות. כמו צרעות ש"מתלבשת" על דבורה, יוצרות מעצמן כדור סביבה, ורוטטות, ורוטטות, ורוטטות, עד שחום גופן עולה. זו תופעה טבעית. זו עובדה ביולוגית. הן מסוגלות לסבול חום של חמישים מעלות בערך. הדבורה מסוגלת לסבול חום של ארבעים מעלות בערך. הן סוגרות עליה, הן רוטטות, חום גופן מתפרץ. הדבורה היא דבורה אפויה. אלה החיים בחיק הטבע. שאון אימים נשמע בתוך כדור הצרעות הזה. הקול הוא קול הכנפיים המהירות, החותכות את האוויר. אני לא ממציאה דבר. זו עובדה ביולוגית. והמוח שלי סוגר עליי. אני מפוכחת. המוח שלי רוטט. ישנה ביו-לוגיה במוח שלי. הוא מדבר. הוא תובע ממני הקשבה. שאון אימים. וחם.
יום ג', ט"ו בתשרי, תשס"ט
הירשם ל-
רשומות (Atom)