אתמול הלכתי לאיזה בית-ספר יסודי שנמצא בקרבת ביתי. הייתי די מנומסת. נכנסתי לאחד החדרים, שם הזדהיתי בפני מספר אנשים שישבו מאחורי שולחנות שכוסו במפה כחולה וזולה. הם סימנו סימן קטן ליד שמי ברשימת השמות הארוכה שהיתה פרושה מולם. היינו כולנו די מנומסים. הלכתי לפינת החדר ושמתי פיסת נייר קטנה ומלבנית בתוך פיסת נייר גדולה יותר, מלבנית גם היא. חזרתי והשחלתי את שתי פיסות הנייר גם יחד אל תוך תיבת קרטון. האנשים חייכו אליי. הכרתי אחד מהם. פאשיסט ופייטן. יופי לו. יש לי סבלנות. שוב היינו מנומסים, כולנו. זה היה נימוס מסוג זה-מה-יש. יצאתי מהחדר וחיכיתי לאיזו מישהי מהשכונה שנכנסה אחריי כדי לעשות משהו די דומה. גם היא היתה מנומסת. היא סיימה, דיברנו קצת, חשבתי עליה כל מיני מחשבות גסות, היא מיהרה להסתלק, אמרנו שלום, והלכתי. בדרך החוצה פגשתי עוד כל מיני אנשים. אחרי ככלות הכל, כולנו מאותה שכונה. גם הם היו מנומסים. כצפוי, שאלנו זה את זה את השאלה המתבקשת. כצפוי, כשעניתי הם הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח. היה קשה לשמוע מה הם הצביעו, אבל בסך הכל שוב הייתי מנומסת. גם הם, בסך הכל, היו מנומסים. זהו. יופי. מתח שקט. לפעמים נדמה שכולם מטומטמים. אני במיעוט, אבל זה לא בגלל שאני אצילית. זה סתם בגלל שכל-כך רע פה.
אני כועסת על עצמי. ואני מפחדת.
יום ד', י"ז בשבט, תשס"ט
אני כועסת על עצמי. ואני מפחדת.
