כל שני וחמישי אני משנה דיעה: אני יהודיה, אני לא יהודיה, אני יהודיה, אני לא יהודיה... כל שני וחמישי אני מפרשת מחדש את התחושות, ממציאה הסברים חדשים, מנסחת ניסוחים חדשים, שונה מחדש. אני יהודיה. אני לא יהודיה. אני יהודיה. אני לא יהודיה. כן. לא. שחור. לבן.
לא, לא ברור לי בכלל. אני רחוקה מאוד מפיתרון. טרם הבנתי את מלוא ההשלכות של השאלה הזו. בעצם, אני רק מתחילה להבין. וגם זה בקושי. וקושי לא יחסר כאן. אם אני יהודיה, הדבר מחייב. מרגע שהגעתי לכדי הצהרה כזאת – אני כבר מחויבת לאורח חיים אחר, לשינוי תפישתי כולל, להגדרה עצמית אחרת. כל זאת בעוד שדי בקריאה בתנ"ך כדי לעורר בי רתיעה. מאידך, גם ההחלטה ההפוכה היא החלטה קשה מאוד. במיוחד כאן, בישראל.
לא, לא ברור לי בכלל. אני רחוקה מאוד מפיתרון. טרם הבנתי את מלוא ההשלכות של השאלה הזו. בעצם, אני רק מתחילה להבין. וגם זה בקושי. וקושי לא יחסר כאן. אם אני יהודיה, הדבר מחייב. מרגע שהגעתי לכדי הצהרה כזאת – אני כבר מחויבת לאורח חיים אחר, לשינוי תפישתי כולל, להגדרה עצמית אחרת. כל זאת בעוד שדי בקריאה בתנ"ך כדי לעורר בי רתיעה. מאידך, גם ההחלטה ההפוכה היא החלטה קשה מאוד. במיוחד כאן, בישראל.
לפני ימים אחדים, הלכתי ברחוב עם האמירה "אני לא יהודיה". היא אמירה כואבת. היא נתק. היא גדיעת איברים חיים. הצטערתי. היה צער. היה הרבה צער. אנשים עברו שם. הם הסתכלו עליי כאילו אני פוגעת בהם איכשהו. אנשים בדרך כלל מסתכלים עליי ככה. גם הפעם לא הבנתי למה. הרגשתי שהם אומדים אותי. "זה כי את לא יהודיה", עצמי אמרה לי, "זה למה".
שטות מוחלטת, כמובן. ובכל זאת. רציתי לרוץ אל שיעורי ההלכה. הרגשתי שאני צריכה להתחבא.
יש פחדים אסטרטגיים.
אני לא מחבבת אסטרטגיה.
אני לא רוצה לגלות בעוד עשור-עשוריים שסיכמתי כך או אחרת כדי לחיות בעדר כזה או אחר.
יום ב', י"ד בתשרי, תשס"ט
