עצמאות ויוהרה

א. און
אסל. בסל. אסל. בסל. אסל. בסל. אסל. זהו. חזרתי מבית המרקחת. לראשונה מאז שהגוף שלי נשבר, קניתי לעצמי תרופות. עד עתה הוריי שילמו. והנה, היום קניתי לעצמי תרופות. אמנם בכסף שניתן לי כמעין נדבה, זה שסוף סוף קיבלתי מביטוח לאומי, אבל אף על פי כן זה הכסף שלי, והיום קניתי לעצמי תרופות. 312.36 שקלים בסך הכל. גם הסכום טוב. בחודשים קשים אפשר להגיע גם ל-1,000 שקלים. אבל אני בתקופה טובה עכשיו, והסכום טוב, ושילמתי אותו, במלואו, מהכסף שלי. לא מהכסף של ההורים שלי. מהכסף שלי.

ב. בדיחה
אתמול היה היום הבין-לאומי למודעוּת למגיפת האיידס (אין לי איידס, יופי לי). מכירים את הילדים האלה, שעבדו עליהם שלא נורא להידבק באיידס, כי התרופות והטיפולים מתקדמים מאוד, והם בקושי ירגישו את המחלה, ובכלל קונדומים מבאסים ת'תחת וכו'? ובכן, נדמה לי שאלה בדיוק הילדים שמאוחר יותר מישהו יעבוד עליהם שהם לא באמת צריכים ביטוח רפואי.

חה חה חה. נו, הם יחיו חיים מעניינים, אין מה לומר.

ג. גאווה
אני לא באמת חכמה יותר מהילדים האלה. סתם נדמה לי. הנה, רק תראו מה קורה כשאומרים לי "יום האיידס הבין-לאומי". יכולתי לחשוב כל מיני מחשבות חשובות על ניהול משאבים כלכליים (מאקרו), נגישות שירותי רפואה (אפריקה, פער מעמדות) וכד', אפילו יכולתי לנצל את ההזדמנות וללמוד קצת על הנגיף הזה. אבל תכף מיד אני מתעסקת בבבל"ת. סתם מתעסקת בבל"ת. מתלוצצת, לועגת לזולת כדי להחמיא לעצמי. סתם. גאוותנות. רברבנות. טיפשות.

תחושת העצמאות שמעניקה לי הקיצבה הטרייה מהמדינה, היא תחושה מסוכנת. כשאני מרוצה מעצמי, אני נעשית יהירה. וזו עוד קיצבה צנועה, ועוד קשה לומר שהרווחתי אותה ביושר (לא עבדתי כדי לזכות בה, אני מקבלת אותה כי אני נכה). מה יהיה אם באמת אהיה עצמאית? איך אדע להיזהר, אם אכן אצליח לפרנס את עצמי כראוי וכו'?

פויה, אמלתרה. מי את חושבת שאת?

יום ג', ה' בכסלו, תשס"ט

בובה וקיקי

התלוננו בפניי על שלא פרסמתי רשומה חדשה מזה זמן מה (הידד, תמיד רציתי לציין כנ"ל, אבל מעולם לא היתה לי סיבה הגונה).

ובכן, הנה. וכדי שלא תהיה זו סתם רשומה, קלטו-קלטו מה יש פה:
http://ja.wikipedia.org/wiki/%E7%94%BB%E5%83%8F:BoobaKiki.png

(גלגלו שם קצת מטה, יש הסבר בעברית)

הו, כמה שזה מגניב.

אחר-כך יבואו כל מיני גזענים, עם כל ברבורי ה"מנטאליות" הברבריים שלהם, ואני אדע שיש לי מה לענות להם, אני אדע שאפילו ראיתי בעבר דברים שהצבעתי עליהם ואמרתי "הנה, זו תשובה", אבל אני אשכח מה היו הדברים האלה, אז סתם אשב שם ואעשן בשרשרת ואשתה את הבירה ואשנא את עצמי, ואבטיח לעצמי שכבר מחר אני מכניסה את עצמי לתכנית לימודים מחייבת ורצינית ביותר, כדי שאוכל לענות לטיעונים מטופשים, כדי שאזכור את מה שיש לי לומר וגם איך לומר, כדי שלא אאלץ שוב למלא את פי מים, או בירה, או עשן, או אנא-ערף, אתם יכולים לבחור לבד איזה דימוי מתאים לכם יותר.

יום ב', ד' בכסלו, תשס"ט