אני מדממת אפשרויות. חצאי אפשרויות. אני מדממת דברים שביקומים מקבילים הפכו לבני אדם. הם לא בני אדם. הם גם לא אפס. הם מינוס. הם לפני. מינוס ילדים. מינוס ילדות.
כשאשכיל ללמוד פעם בחודש מאיך שאני מרגישה בשאר החודש (וגם אשכיל ללמוד בשאר החודש מאיך שאני מרגישה פעם בחודש), אולי אהיה אישה. אולי אשכיל להיות אישה.
אבל "אישה" אינו תואר שנקנה בהשכלה (עצמי אומרת). אי-אפשר "להשכיל להיות אישה". או שאת אישה, או שאת לא אישה. וזהו זה.
אבל (אני משיבה לה) אני לא יודעת איך להיות אישה. לא יודעת אם אני כזו. אני בטח לא כזו. ובכלל, אני לא יודעת אם אני בכלל מעוניינת.
אבל אולי אין ברירה (היא ממרפקת אותי, ודווקא בבטן). הנה, חצאי אפשרויות.
מה פתאום (אני חושבת שהבנתי אותה) "טבע נשי"? מה פתאום מיסטיקה? מה פתאום אחווה נשית?
"מיסטיקה"? (היא סונטת) "אחווה נשית"? זיבי. חוויה מצטברת. מכנה משותף. אחדות היסטורית שאינה מבחירה.
כשמי שנולדו זכרים (אני מתבלבלת), אומרים "אני אישה", ועוד בקול צלול ובטוח, כפי שאולי לעולם לא אגיד, אני מתבלבלת. אני מוכנה להקשיב, אפילו להילחם על הזכות שלהם לומר כנ"ל, אבל קשה לי להסכים, לגבי עצמי, לטשטוש הגבולות. הם מבלבלים אותי. אני מתבלבלת.
לפעמים (היא גואלת אותי מהשיחה, ומסכמת) בא לי להיות אישה. לעתים רחוקות בא לי להיות גבר. בדרך כלל אף אחד מהתארים אינו חלק מההגדרה העצמית שלי. אני אולי ג'יבריש. אולי עדיף לי שאהיה אולי ג'יבריש. אבל חצאי אפשרויות זולגים מהגוף שלי. אני לא יכולה להיות ג'יבריש כשחצאי אפשרויות זולגים מהגוף שלי. אני אישה, כשחצאי אפשרויות זולגים מהגוף שלי. אני אישה עצובה מאוד. ומוגדרת.
יום ה', כ"ד בתשרי, תשס"ט
