"אמלתרה"? "אמלתראות"? "קורה או מערכת קורות להחזקת התקרה" (מילון אבן-שושן המרוכז, 2004)

יום שישי

איוורור

ואז נפתח הסרט של התפקוד. דווקא אז, בסופו של יום מוזר וארוך, כשהאיש היפה היה איש מותש וכשהשעה היתה מאוחרת מהרגיל, כשאין זמן ואני כבר צריכה ללכת, וגם נלחצת מכל מיני פטפוטים שמרניים או שמרניים-לכאורה שהאיש היפה מפטפט. בדיוק ברגע הזה נפתח הסרט של התפקוד. נפתח בנחישות וברגישות, כמו שאומרים. "אה, תפקוד", עצמי מעירה באגביות בזמן שאני מתמוטטת, מריירת, מג'ברשת, ושועטת בדהרת-אמוק אל זרועות הקטטוניה הסופית. היא לא מתרגשת מההיסטריה שלי. "קלטי-קלטי, הוא מדבר על תפקוד", היא אומרת באדישות מופלאה וממרפקת את הגוף שלי על שלל עוויתותיו, "איזה קטע".

דיברתי איתו על תפקוד. כנראה שמלמלתי בבהירות יחסית, כי האיש היפה בחר לזרום איתי משום מה, ובכלל לא ניסה להרחיק ממני חפצים חדים או את עצמו. חמור מכך: הוא התייחס מפורשות, מילולית, לכל מה שאמרתי. אשכרה ניסה לשוחח איתי, המטורף הזה. הוא שאל שאלות, הוא השיב תשובות, נשמעו משפטים שמתחילים ב"את יודעת ש...".

מוזר, הא?

האיש היפה לא ממש מבין על מה הוא מדבר, אבל הוא מודע למגבלות ההבנה שלו. הוא נזהר בניסוחיו ולא נבהל מהיכולת המילולית הכביכול-מועשרת שאני כביכול-מפגינה מעת לעת. בינות להתקפי הלהג המוכרים מבית היוצר של אמתכם הנאמנה, האיש היפה השמיע טיעונים תקפים. וכל הכבוד לו. במיוחד בהתחשב בעייפות ובשעה. אז איך הגעתי למצב הרוח המגוחך הזה, אם היה כל כך טוב?

הטיעון המרכזי של האיש היפה היה "אמלתרה דפוקה, היא דופקת את עצמה ואת החיים של עצמה", ולצערי הוא לא ממש הוסיף טיעונים אחרים. מידי פעם הוא גיוון והמציא כל מיני הוכחות לתיאוריה שלו, וזהו. בזאת הסתכמו דבריו.

לא נעים. לא נעים בכלל. אני יודעת שהוא בסך הכל מבקש לתקשר איתי, אבל הבנאדם מספר לי דברים שסיפרו לי והבנתי בגיל ארבע לכל המאוחר. מה לעשות? הצרה הגדולה היא שדי בפיסת תודעה פצפונת כדי להבין מה הוא אומר במצב כזה, וגם להסכים איתו. במצב כזה, המון "תאים אפורים" משתעממים והופכים את מגירות הנפש בקדחתנות, בחיפוש אחר דבר מה להתעסק בו.

ובכן, גבירותיי ורבותיי, חשיפה. הנה מגירה ממגירות הנפש: אפשרות אי-היכולת שלי לתפקד, בכלל, לעולם. אפשרות שכולה אימה. אפשרות מעשית. אפשרות שהתחלתי להגות בה, ברוב טיפשותי, בזמן השיחה. לרוע המזל, קו המחשבה הזה השתלב להפליא בדבריו של האיש היפה. "אסור להגות בדברים כאלה? מותר להגות בדברים כאלה?" שאלתי את עצמי. "אין לי מושג", היא ענתה.

לא היה לי כח להילחץ. הייתי עייפה מדי לחרדות. התבוננתי באיש היפה. הוא היה יפה והשמיע טיעונים תקפים. נתעצבתי. המושג "כישלון" ריחף סביב. בירכתי אותו לשלום. הוא בירך אותי בחזרה. הוא לא היה לבד. עלו ובאו אחריו כל החבר'ה הוותיקים: "תלות", "בושה", "נכות", "חוסר-יכולת", "ייסורים", "אכזבה", "חיים", "דיכאון", "סבל מתמשך", "עמידה במקום", "צביעות", "פרנסה", "מוות", "עוני", "כאב קבוע", "פרישה", "פרישות", "בדידות", "חיים באשפוז", "חרטה", "חולי", ועוד, ועוד... אפילו "חטא" ו"קוגיטו ארגו סום" היו שם. ממש כל החבורה\הכנופייה. "אהלן", אמרתי להם. "אהלן", הם ענו במקהלה, והתמקמו בתודעה שלי, שלא על מנת להסתלק. "נו," עצמי מיררה בשאט נפש, "לפחות את בחברה טובה."

אבל אי-אפשר להיכנס עמוק כל כך פנימה, לא בזמן שיחה. האיש היפה סיים את הסבריו, הוכיח שאני דפוקה, שאני לא מתפקדת, ועתה המתין למוצא פי. מה, יא מטורף, יא יפה, מה אתה ממתין למוצא פי? לא בא לי להצדיק את החיים שלי. לא בא לי להסביר. למה מה? מה, לעצמי אני מצליחה להסביר, שאני עוד אנסה להסביר לזולת? לא אמרתי כלום. מה לכל הרוחות אני אמורה לומר? איך אתייחס ישירות וכראוי אל הנושא הזה? אני משוכנעת שניתן להתייחס אליו ישירות וכראוי, אבל איך, איך, איך. עצמי לועגת, "אפשר גם ככה: כיצד, כיצד, כיצד".

שלוש-ארבע בבוקר, אנחנו נגררים לשיחות נפש על הרצפה של המקלחת. האיש היפה נועץ בי מבט עייף, אולי מצפה שאסכם איכשהו ואפטור אותו כבר מהדיון העקר בחיים העקרים שלי. אבל אני לא יודעת מה לומר לו. אני לא יודעת מה לעשות. אני עקרוּת אחת גדולה. אני התגלמות הניוון האימפוטנטי. בא לי לבכות.

"אל תקחי ללב, הוא לא יודע על מה הוא מדבר, הוא לא מכיר, הוא לא מבין, הוא בסך הכל מנסה לעזור", עצמי הרגיעה אותי בארס. זה אולי לא נראה ככה ממבט ראשון, אבל עצמי לועגת לי כשהיא אומרת דברים כאלה. היא יודעת שמה שכואב כאן לא נובע מהמילים של האיש היפה. היא שוב מנסה להכאיב לי. בא לי לבכות. והאיש היפה עדיין ממתין למוצא פי. מה אומר לו? כל הסיבות הן סתם אוסף של מלמולים, מלמולים, מלמולים. אבל האיש היפה לא מוותר.

סוף סוף, אחרי שניות ארוכות של שתיקה ופויה, נגלה אור בקצה מנהרת אין האונים הארורה ההיא. סוף כל סוף אני מתעשתת. משהו אותחל במוח שלי, רפלקס ההדחקה החליט להתקיים למרות הכל, והוא טלטל את השכל שלי במלוא האון. אני מרגישה כמו מתעמלת דידקטית בדרכה אל האולימפיאדה. זוהי עת לוליינות, בתי, זוהי עת לוליינות. אני מסיטה את השיחה ממסלולה. אני מובילה אותה, את האומללה, הישר אל הסיום המדכא, הצפוי לה מראש. אז אני מתחמקת מהעיקר, אבל אני מצליחה לשוחח. לא בהצלחה רבה, לא בחן, אבל אני מצליחה לשוחח. מזל טוב, אמלתרה.

אכן, הרגשתי גיבורה. איך בדיוק הגבתי, אתם שואלים? איך חילצתי את עצמי ואת העולם מהצרה, אתם שואלים? אוה. זה באמת הישג. ובכן, הלילה, בתגובה לכל מה שאמר האיש היפה, עמיתי המלומד, ובתגובה לכל מה שהתפוצץ לי בפנים, דקלמתי לו חלקים נבחרים (אם כי לא נרחבים) מספרי הלא-כתוב – "למה אני מפגרת: היסטוריית הדיכאון, מחשבות השווא, הכשלונות והגמגום הקוגניטיבי של אמלתרה". עתיד לצאת בתשס"ט, בהוצאת קיביני-מיני פחיות בע"מ.

כן, גבירותיי ורבותיי, אל תבהלו אם אין לכם מה להגיד. פשוט דברו על עצמכם. יבבו, גבירותיי ורבותיי. יבבו. לפחות יהיה בזה שמץ של נורמאליות. הנה, תראו אותי: ישבתי שם על הרצפה, סיפרתי לו חלקיקים קטנטנים וזניחים מסיפורים באורך הגלות, סיפרתי באופן שלא יאפשר לו להבין, ודירבנתי את הפארסה המזוויעה הזו במלוא החופן רחמים עצמיים. ועוד חשבתי שאני מנסה להסביר לו. אז הייתי במצב איום, אבל הייתי. נשמעתי מטומטמת, אבל לפחות נשמעתי. לפחות הצלחתי לעשות משהו, משהו, ויהיה אותו משהו אשר יהיה. זה טוב יותר משום-כלום, גבירותיי ורבותיי. על הזין שלי אם ההצלחה שלי עלובה בעניכם. היא עדיין הצלחה. ייבבתי, ואני גאה בעצמי. זה טוב יותר מאלם, טוב יותר מקיפאון. זה הרע במיעוטו. אתם חייבים לעצמכם, לפחות, את הרע במיעוטו, גבירותיי ורבותיי. אז יבבו בעת הצורך. אין בזה בושה, אם זה הרע במיעוטו. אין בזה בושה בכלל.

יתרון נוסף של יבבות הוא שאם הבנאדם שאתם משוחחים איתו ניחן במעט פיקחות, הוא יקלוט שאתם מייבבים מסיבות כוזבות, ויעצור אתכם. אם הוא לא רק פיקח אלא גם נחמד, הוא יעצור אתכם בחביבות. אחרי דקה-דקותיים של הבל אוטוביוגרפי, האיש היפה השתיק אותי והעיר משהו על רחמים עצמיים. הוא ציין שהם לא תחביב מועיל ושלא כדאי לטפח אותם. אחר כך העיר עוד כל מיני דברים. הסכמתי עם כל האבחנות שלו, בלי לחשוב פעמיים. הוא לא חידש לי דבר, רק הדגיש את עליבות מצבי, אבל הוא עשה את זה מכל הלב, וברוך. אבל הוא באמת ניסה לומר דברים שיועילו לי. הוא באמת איש יפה. בשלב זה כבר היינו בדרך אל הדלת.

"לילה טוב", אמר האיש היפה, "תנסי לא לאכול סרטים יותר מדי. או לפחות תאכלי סרטים טובים". והוא הוסיף בחיוך: "תאכלי סרטים כחולים". זה לא הציטוט המדויק, יכול להיות שזייפתי במילה או שתיים או פסיק, אבל כך לפי זכרוני המקרטע. איזה חמוד, אה? חמוד-חמוד. בטח, יקירי. אני הולכת להגות באוטופיות אנארכיסטיות ורדרדות ומשעשעות, אני הולכת להגות בהן לאלתר, ללא שהות, וגם להתבדר ולשמוח. ושמחת בסרטיך והיית אך שמח, יקירי.

אני קצת צינית עכשיו, מייבבת ומקטרת, נו, אבל האמת היא שהאיש היפה הוא איש כן וגלוי, ויש מצב שהוא אפילו מנסה לעזור לי, בדרכו הייחודית והמעוותת, אפילו כשהוא סחוט ומותש. נו, תודו שזה קצת מרגש. האמת המרה היא שהוא טוב אליי, האיש הזה. הוא כן וגלוי, ויש מצב שהוא אפילו מנסה לעזור לי. בדרכו הייחודית והמעוותת. אפילו כשהוא סחוט ומותש.

יום ו', כ"ו באלול, תשס"ח