עירום

א
אף בגד אינו איבר בגוף. אנו שוהים בבגדינו במשך זמן כה רב, למעשה במשך רוב חיינו. אנו שוכחים כי אינם חלק מאיתנו, כי אינם חלק מגופנו. איננו מרגישים בהם. אנו מתמכרים לתחושת הבד על העור, אנו מתרגלים לתחושת הבד על העור, עד ששוב איננו מבחינים בה. אבל אף בגד אינו איבר בגוף.

מאידך, אנו מבחינים יתר על המידה בעירום הטבעי והפשוט שלנו. דווקא, הוא, שאמור להיות הכי נוח, מתקבל אצלנו במעין עירוב של אשמה וגועל. איך קרה כזה דבר?

עשינו את העירום נדיר כדי להוקיר ולקדש אותו, ייתכן שהתכוונו לטוב, אבל הגזמנו. הוא נעשה לנו זר. עתה, משחיינו כך והתרגלנו, עתה גם הגוף עצמו זר לנו. לא רק חוויית העירום, אלא גם הגוף עצמו. ואנחנו עצמנו נעשנו זרים לעצמנו, ברגע שגופנו נעשה לנו זר.

כך הפכה חוויית העירום לחוויה רעה. בתרבות שלנו. היא נעשתה מביכה, בתרבות שלנו. יותר מכל, הזרות מביכה. זרות העירום, זרות הגוף, זרות עצמנו. העירום כפגישה עם הגוף. הפגישה עם הגוף כפגישה עם עצמנו. העירום כפגישה עם חבר ותיק ונבגד. אשמה ומבוכה.

ב
בתכלס, הנה אני דוגמא: הגוף, בכללותו, זר לי. הנה: אני (במידה לא מבוטלת) תוצר תרבות. גופי זר לי.

ליתר דיוק: תחושותיי זרות לי, ואני משתמשת בשכל על-מנת למלא את מקום התחושות. אני "מחליטה" מה נעים או לא נעים לי, מה טעים או לא טעים לי. אני משתמשת בשכל, ואני מאמינה שאיני היחידה העושה כן. אני מאמינה שרבים מאיתנו הדחיקו את התחושות של עצמם, ופנו אל השכל כדי למלא את החלל שנפער להם בקיום.

אז אני משוגעת. אבל אני לא רוצה להמשיך בשיגעון הזה. אני לא רוצה "להחליט" מה נעים לי. אני מבקשת להיות קשובה מספיק כדי שינעם או לא ינעם, בלי החלטה באמצע. נו, מה עניין החלטה לפה? החלטה, במקרה זה, היא טיפוח חסימות. החלטה היא הדחקה. החלטה היא כבלים.

כדי לאמוד תחושה גופנית כלשהי (כלשהי, לא רק נועם), אין להחליט. יש להכיר את הגוף. יש להקשיב. יש לחוש. עד שאין עוד צורך לאמוד במודע, כי ההקשבה והחישה הופכות לטבע. בעצם, מראש הן טבע. וכיוון שכך, איני צריכה לבנות דבר מהיסוד, רק לפזר ערפל. רק לעורר חושים מנוונים. כאן ישנה שיבה אל יכולת טבועה מלכתחילה.

לא מדובר רק בעור הגוף או רק בקווי המתאר של הגוף. לא מדובר רק בשוליים, אלא בכלל החוויה הגופית. ולא מדובר רק בנועם ובעונג, לא מדובר רק בתחושות "טובות", אלא מדובר בכלל החוויה הגופית. כל כאב, כל מיחוש, הוא אות. הוא סימן. שיעול, צמרמורת, רעד, עווית. כל תחושה (חיצונית כפנימית, פנימית כחיצונית) היא מסר. היא חלק מתפקוד הגוף. היא חלק מאיתנו. התחושה שאני חשה, היא חלק ממני. עליי לכלול את הגוף במודעות, ולכלול את המודעות בגוף. עד שיהיו חופפים. עד שאזכר ששניהם אני.

כאשר אזכר ששניהם אני, אכיר את עצמי טוב יותר. כמו היכולת להבין (גם אם לא להפנים לגמרי), שהעונג והמיחושים – לשניהם אותו המקור. ומכאן, לתיאולוגיה. וברוך ה'.

בכל אופן, אני מקווה שאלמד ואפנים את כל הדברים האלה, ועוד רבים אחרים, לו אזכה ולו אשקוד. אלה אכן לימודים. ובמובנים מסוימים, אלה לימודים תובעניים. אני מקווה שאעמוד במבחן. בכל אופן, העירום הוא בסיס טוב ללימודים האלה. הוא אחלה בסיס.

אגב: יסלחו לי היהודים, המסורתיים, החטא-קדמונקים, אם משהו במה שכתבתי חורה להם מאוד. לא כתבתי כדי לגרות אתכם ו\או להתגרות בכם. סליחה אם נפגעתם.

אגב: יהודים, מסורתיים, חטא-קדמונקים, אולי כדאי שתוותרו גם על המילים הבאות, החותמות את הרשומה (חלק גימ"ל), כי הן (כנראה) יפריעו לכם עוד יותר. ותהיו בריאים. כל טוּב.

ג
גמירה היא חלק מהתהליך.
"ביחד" ו"לבד" הם חלק מהתהליך.
אוננות היא חלק מהתהליך.

כאשר האיש היפה אוחז בי בכח, כאשר הוא מניח לי לחוש כיצד הזין שלו גדל ומתקשה, כאשר הוא גורר אותי אל המראה הגדולה שליד המיטה שלו, כאשר הוא נוגע בי כך שגבי נמתח מעצמו, כאשר הוא שורט וסוטר ומכריח, כאשר הוא מצמיד אותי אליו, כאשר הוא מקבע את ראשי ואוסר עליי להסיר את המבט מהמראה, כאשר הוא מפשק את רגליי ומצווה עליי לאונן שם ולהתבונן בשנינו, בהשתקפות של שנינו, כאשר הוא גוער בי ושואל אותי אם אני אוהבת את מה שאני רואה, כאשר הוא מצפה לתשובה גם בעודי רועדת ומתנשמת בכבדות, כאשר הוא מכריח אותי להתקיים בגוף, ללא ספק להתקיים בגוף, כאשר הוא עושה את כל זאת ועוד, הוא לא רק מיטיב עם הגוף שלי, הוא מיטיב גם עם התודעה שלי. התרגשות, התמודדות, הכרה בגוף, התאחדות עם הגוף, ובגמירה עצמה – התאחדות בכלל.

דם זב בפעם האחרונה בה נפגשנו. הצטלקתי. ובכל זאת יצאתי משם שלמה יותר.

האיש היפה (וליתר דיוק: המפגש עם האיש היפה) מאפשר לי לחקור את ההרמוניה הפנימית, מפוקפקת ככל שתהיה. במילים אחרות: המפגש עמו, גם הוא חלק מהתהליך. האיש היפה הוא חלק מהתהליך. ישנם מלאכים בדרך.

בפעם האחרונה בה נפגשנו, חשבתי שהוא נע מעליי כמו שד. הוא נראה לי לרגע כמו שד. והנה, עכשיו נכתבות מילים שרק לכאורה מקיימות סתירה: ישנם מלאכים בדרך.

יום ב', ח' באב, תשס"ח