"אמלתרה"? "אמלתראות"? "קורה או מערכת קורות להחזקת התקרה" (מילון אבן-שושן המרוכז, 2004)

יום חמישי

שפה וחכמה

"שפה" היא מילה טובה. היא מילה חכמה. היא מביעה חכמה.

היא השפה בה אנו משוחחים זה עם זה (השפה העברית, שפת הסימנים); והיא גם קצה הדברים, גבול הדברים (שפת הים, שפת התהום).

היא תמיד בינינו. תמיד בנו. היא נעוצה בנו, חלק מאיתנו, גוף ונפש (אולי אצל נשים כפליים, או אחרת, בכל אופן אחרת). ועם זאת, היא תמיד עם רגל אחת באינסוף, בלא-ידוע, בכאוס\הרמוניה\בריאה.

אם אחת או יותר משלוש האפשרויות האלה (כאוס, הרמוניה, בריאה) מיותרת בעיניכם, אתם מוזמנים למחוק כאוות נפשכם, או להקיף את האפשרות הנכונה לכם, או מה שזה לא יהיה שהיו עושים בביה"ס.

דווקא חיבבתי את התרגיל הזה בביה"ס. בעיקר משום שהצלחתי בו. אבל אלה לא "סתם" מילים. לא רצף אותיות ללא משמעות, לא פרטים במכונה חסרת רגש. אלה מילים. מילים של ממש. אלה אפשרויות. כאוס. הרמוניה. בריאה. שפה.

שם, בביה"ס, בשם השפה, לימדו אותי לבדוק במילון תחילה – ולהרהר אחר-כך.

יום ה', כ"ח בכסלו, תשס"ט

הסכמה והסכם (סיכום)

אוי אוי אוי.

בעיה. איש יפה אך מונוגמיסט פוגש את אמלתרה. אמלתרה פוגשת איש יפה אך מונוגמיסט. הם מתאהבים. הוא יפה, אך מונוגמיסט. היא אמלתרה. הם מאוהבים. על כן, בעיה. מה עושים? מנסים למצוא את עמק השווה. לעתים בתבונה, לעתים באוויליות מגוחכת, אבל מנסים. מנסים דרך אחת, ומגלים שאינה מתאימה. רבים, צועקים, בוכים, מגמגמים, מגדפים זה את זה, ובקיצור – מתקשרים זה עם זה באוויליות מגוחכת. הם נחלצים איכשהו מהפארסה הדרמטית, ומנסים דרך אחרת. הם מגלים שגם היא אינה מתאימה. פארסת האוויליות המגוחכת חוזרת על עצמה. הפארסה קצרה יותר הפעם, אך דרמטית לא פחות. הם כמעט מתייאשים. הם לא מתייאשים. הם מנסים דרך שלישית.

גמרנו, לעת עתה, אני מקווה, עם סוג מסוים של אוויליות מגוחכת. האוויליות המגוחכת לא תמה, אבל הנה עמדנו בכמה מבחנים, ואנחנו מכירים זה את זה טוב יותר. כל הכבוד לנו. למדנו משהו. דיוק הוא ערך מכריע, מסתבר. ניסוח מדויק והקשבה מדויקת הם כלים שקשה לתחזק ולשכלל, אבל הם הכרחיים. לנו. כנראה. ולא רק דיוק. כל מיני דברים. כן, יש מצב שאנחנו אשכרה משתפרים, כבני-אדם. אולי אפילו החכמנו. אולי אפילו נעמוד בכמה מבחנים עתידיים. יופי לנו.

דיברנו המון בימים האחרונים, ורגע לפני שוויתרנו סופית – החלטנו לקוות. החלטנו לשמור זה על זה. החלטנו לחפש בזהירות עד שנמצא את מה שמתאים לנו, או עד שנחליט שהעצלות והיאוש חזקים יותר, מה שיבוא קודם. בשם הזהירות, בנינו מערכת כללים. זה נשמע טרחני, אבל זה מה שנחוץ לנו, ואני לא מרגישה טרחנית, אני מרגישה זהירה. אז זהו זה.

הסכמנו כך:
  • "אהיה" רק עם נשים (אתם מבינים לבד מה הכוונה ב"אהיה", נכון? נכון שלא צריך להסביר לכם מפורשות? יופי. אתם ילדים גדולים, משכילים ומקסימים, נא להנחית טפיחה אמיצה על השכם).
  • בשום פנים ואופן לא אהיה עם גברים (בכלל זה אורגיות שגברים נוכחים בהן אבל לא באים במגע ישיר עם אמתכם הנאמנה).
  • "גברים", ז"א: זכרים אנושיים ("גברים" לא כולל: טרנס-ג'נדרים מובהקים, טרנס-סקסואלים, המופרודיטים).
  • דווח אדווח מיד לאיש היפה על כל מפגש "שכזה" עם אישה, וגם הוא ידווח לי אם הוא יפגוש מישהי.
  • הוא ישתדל לשמור על ראש פתוח אם וכאשר אספר לו שהיה, ומה היה (הכרחי שגם אני אשתדל לשמור על ראש פתוח כשהוא יספר לי דברים שקשה לי לשמוע).
  • ואחרי שהוא ירגע, אני אשתדל לארגן פגישה נעימה של הגברת המדוברת, האיש היפה, ואני (ובהחלט אפשר להתחיל במשהו קליל, סרט או משהו, לא צריך שיחה כבדה על ההתחלה, כי מה הסיכוי שתהיה מישהי שסביר להפיל עליה שיחה כבדה ככה).
  • זה יכאב לשנינו, הניסוי הזה, במיוחד בין הרגע בו אספר לאיש היפה מה היה לבין הרגע בו הוא יפגוש את הגברת המדוברת.
  • חשוב מאוד שאקפיד שלא "להיות" עם הגברת בשלב זה, בין הרגע בו אספר לאיש היפה מה היה לבין הרגע בו הוא יפגוש את הגברת המדוברת.
  • טרדות כמו איך בדיוק נסתדר איתה נדחות לעת עתה, כי בלאו הכי עניינים כאלה יוחלטו מן הסתם בהתאם למה שיתאים באותו הרגע, כי אי-אפשר לדעת מראש מה יתאים, ובכלל לא נחמד להנחית על מישהי כל מיני דרישות, גם לא נחמד לנחית על עצמנו העתידיים, וגם עובר זמן עד שמכירים, היא אותנו, ואנחנו אותה, ואנחנו אותנו, והיא את עצמה, ובכלל.
  • יערכו בדיקות איידס, ותהיה היזהרות ממחלות מין, בלי קשר למי תהיה (אם תהיה) אותה גברת מדוברת, ומה יהיה המצב וכו', כי מחלות מין הן לא מחלות נחמדות, הן מצריכות טיפולים לא נחמדים ולא בא לנו עליהן, וזה התנאי היחיד, בעצם, חוץ מזה שכדאי שהיא תמצא חן בעינינו ושאנחנו נמצא חן בעיניה וכו', ואם לא מוצא חן בעיניה להיזהר ממחלות מין, זב"שה, כן כן, זב"שה, כי לא בא לנו על מחלות מין, הן לא נחמדות והן מצריכות טיפולים לא נחמדים, ובכלל.
  • כל מה שכתוב למעלה נתון לשינוי מתי שנרצה ואיך שנרצה, אם נרצה.
  • לא הסכמנו מה נעשה אחרי הפגישה עם הגברת המדוברת, אולי גם אין טעם (לכו דעו מה יהיה, הכל יהיה שונה כל-כך אז), אבל אנחנו ננסה להכין את עצמנו, כדי להתנהג בתבונה.
  • מלבד זאת, הסכמנו עוד כל מיני דברים לא קשורים, שלא מפורטים כאן משום שהם לא קשורים.
    וזהו.

    זהו.

    חשבתי שלעולם לא אהיה עם מישהו שיהיה חשוב לי עד כדי הסכמים כאלה. בחיי, חשבתי שלעולם לא יהיה כזה.

    טוב שהוא קיים, האיש היפה.

    יפה שהוא טוב.

    כואב וטוב ויפה שהוא קיים.

    לא, זו לא טרחנות, שאנחנו מדברים ככה. זו זהירות. ואנחנו עוד נלמד. אולי. עוד נחכים, אולי. יש מצב.

    מי היה מאמין?

    יום ה', כ"ח בכסלו, תשס"ט
    (חמישה חודשים בדיוק להיכרות עם האיש היפה)

    יום שישי

    טיפול והבראה

    התעוררתי מוקדם. הרגשתי רע. גם כשנרדמתי הרגשתי רע. כשאני נרדמת בהרגשה רעה, אני מתעוררת בהרגשה רעה. אז הרגשתי רע. הלכתי למקלחת. לא היו מים חמים. מצאתי נצנצים ישנים, שקניתי לפני שנים מספר, לכבוד פורים. הם נותרו שם הרבה זמן. בטח פג התוקף. חשבתי: בטח פג התוקף. הרגשתי רע. מרחתי את הנצנצים על הפנים שלי. הפנים שלי התמלאו בנצנצים. הפנים שלי היו מלאים בנצנצים. נותרו עוד קצת נצנצים למריחה. מרחתי גם את השארית על הפנים, במיוחד על העפעפיים, למרות שלא באמת היה צורך.

    הלכתי למרפסת. עישנתי סיגריה. הטעם הרע של הנצנצים שפג תוקפם חדר אל פי. מרירות בלשון. מרירות בשפתיים. שפשפתי את העיניים. הן צרבו. הלכתי למקלחת. היו מים חמים. התקלחתי. נצנצים נשטפו אל תוך העיניים שלי. צרבו. התרחצתי, שרתי\דקלמתי לעצמי שיר טוב של ג'ון דאן, התעודדתי קצת. ביקשתי מזרם המים שיחדל, זרם המים חדל. התנגבתי, באתי הנה, שפשפתי את העיניים, הן צרבו.

    חשוב לי למצוא דרכים יצירתיות לפגוע בעצמי. הן מועילות לי. הן בריאות יותר מהדרכים המסורתיות. הן מספקות לי אשליה נעימה, ו(במידת האפשר)גם זיכוך. אני מרגישה טוב יותר עכשיו.

    יום ו', כ"ב בכסלו, תשס"ט

    יום חמישי

    קירבה והקרבה

    הייתי אצל האיש היפה הלילה. שבוע וחצי מאז שנפגשנו. טוב לי איתו. אני חושבת שאולי (כנראה) טוב לו איתי. זה בזכות עבודה של שנינו. אנחנו מחפשים את הדרך בה ניתן לנו להיות קרובים ולשרוד את הקירבה. נדמה לי שאולי אנחנו גם מוצאים, לאט לאט. טוב לי איתו. הוא חשוב לי. הוא יקר לי. הוא מעורר בי מין התמוגגות שכזו. עדנה.

    האיש היפה אמר: "אני מתרגל אלייך". גם אני מתרגלת אליו. גם זה חלק מהתקרבות. וזה מפחיד. בדיוק דיברנו על בע"ח "מבויתים", על בע"ח שאנחנו (בני האדם) שיחקנו להם בגנים ובאנא-ערף, ועתה הם לא יוכלו לשרוד בלעדינו. בעצם, דיברנו על תלות. גם אנחנו תלויים זה בזה, האיש היפה ואני. לא בקיצוניות בה בע"ח "מבויתים" תלויים במין האנושי, כמובן, אבל בכל זאת. נוצרת פה איזו תלות. הנה, שבוע וחצי לא התראינו – וכבר מרגישים את הזמן. כן, תלות. הסתכנות. סכנה.

    דיברנו על בע"ח "מבויתים", והאיש היפה אמר: "אני מתרגל אלייך". הוא קולט. הוא קולט והוא אפילו לא יודע עד כמה הוא נבון, כשזה נוגע לעניינים כאלה. רציתי לומר לו (לבקש ממנו, עד כמה שאפשר) שלא יאבד בי לגמרי, שאני לא אאבד בו לגמרי. רציתי לומר לו שכדאי שנמצא את הדרך להיבנות ולצמוח ממה שיש בינינו, שלא נקרוס אחד אל תך השני. רציתי לומר לו שמידה כלשהי של "התמכרות" היא בלתי-נמנעת, ואולי גם רצויה, ובכל זאת חשוב שלא נמצא את עצמנו בהמות. רציתי לומר לו שגם אני כמוהו חוששת להפוך לפטם. אבל הוא כבר יודע את מה שיש לי לומר.

    מאוחר יותר, כשהגעתי הביתה, גיליתי קצת עור מתחת לציפורניים שלי. שאריות מערב\לילה טוב בחברת האיש היפה. אוי. אוי אוי אוי. התמוגגות. עדנה. אין מה לומר. חשוב וקשה להיזהר.

    יום ה', כ"א בכסלו, תשס"ט

    יום רביעי

    גלימה וברדס

    סידרתי את כלי המיטה שהיו מבולגנים בארון. מצאתי ציפה ישנה, וגם ציפית תואמת. להדיוטות שביניכם: ציפה היא הכזה-מין-דבר של השמיכה, ציפית היא הכזה-מין-דבר של הכרית. בכל אופן, כשמצאתי את הציפה, התעטפתי בה, כי היה לי קר. מאוחר יותר מצאתי את הציפית, וגיליתי שהן תואמות. הו, הרמוניה מתועשת ונפלאה. בכל אופן, הציפית קרועה ככה שתפורה בה רק פינה אחת. אז עשיתי ממנה מעין ברדס. עכשיו יש לי גלימה וברדס. והם יגנו עליי מפני כל הצרות שבעולם. יש פה גלימה קסומה וברדס קסום, והם שומרים אותי היטב-היטב, שלא יאונה לי כל רע.

    לפעמים אני מרשה לעצמי להאמין בדברים מסוימים רק משום שהאמונה נעימה לי, מעודדת אותי וכד'.

    יום ד', כ' בכסלו, תשס"ט

    יום שישי

    גוף ותקווה

    כשאני מעשנת סיגריה, אני נרגעת.
    כשאני בולעת כדורי ברזל ו-B12, אני נעשית חסונה יותר.
    כשאני ישנה כראוי, אני מרגישה מרוכזת יותר.
    כשאני מונעת מעצמי שינה, אני מתעייפת.
    כשאני מתקלחת, אני מתרעננת.
    כשאני לומדת, אני משכילה.
    כשאני משתכרת, אני משתחררת מעכבות.
    כשאני מתכסה בשמיכה, אני מתחממת.
    כשאני אוכלת יותר מדי, אני מיטמטמת בשובע.
    כשאני מזדמבתת מול הטלוויזיה, אני מתדכאת.
    וכו'
    וכו'
    וכו'

    החיים הגשמיים האלה מלאים בדרכים. ואני חיה בחיים הגשמיים האלה. אני צריכה ללמוד את הדרכים שמתאימות לי. אל לי להתכחש לטבע שלי, המושפע. למעשים שלי יש השלכות, וראשית ההשלכות האלה – בי. אני חיה בחיים הגשמיים האלה. ולזמן יש משמעות. מי שטרח בערב שבת וכו'. אני צריכה לשנות הרגלים. אני צריכה ללמוד ולדאוג לעצמי. ללמוד מה טוב לי. להציל את עצמי. ואם אין אני לי. ואם לא עכשיו.

    אבל ככל שאני מרגישה טוב יותר, כך אני מתנשאת יותר. מתייהרת. מנכרת. ולא טוב לי להתנשא, להתייהר, לנכר. אבל ככל שאני מרגישה טוב יותר, כך אני מתנשאת יותר. מתייהרת. מנכרת. מה זה מלמד? אולי השגתי את מעט הצניעות שהשגתי, ע"י הנמכת עצמי, פגיעה בעצמי. והיה עליי ללמוד צניעות ע"י הכרה בחשיבותו של העולם, ע"י הוקרת הזולת. לא למדתי נכון. אבל אפשר לשנות הרגלים.

    יהיה קשה. יהיו כשלונות בדרך. אבל לא יהיו כשלונות מוחלטים. אין כשלונות מוחלטים. אפשר לשנות הרגלים. אפשר ללמוד לחשוב אחרת. לחפש, ובמידת מה גם למצוא, דרכים נכונות. פנימה והחוצה. אפילו דרכים גשמיות נכונות. יום אחר יום. שעה אחר שעה. כל מבחן, בעתו. בלי לחץ. כשאגיע אל המבחן הבא, כבר אהיה אחרת. אז מוטב לי שאתמקד במבחנים הנוכחיים. יום אחר יום. שעה אחר שעה. כל מבחן, בעתו. פשוט לחיות. בלי לחץ.

    יום ו', ט"ו בכסלו, תשס"ט.

    יום שלישי

    מחמאות וגאווה

    עשיתי משהו "נחמד" אתמול, והיום גיליתי שאמרו לי "סחטיין על העבודה". הו, כמה זמן שעבר מאז שקרה לי דבר שכזה. וזה עוד לפני שהשלמתי את העבודה. קרי: רק חצי הדרך, וכבר סוחטנתי.

    "סחטיין על העבודה". הנה. די ב"סחטיין" אחד קטן כדי להטיס אותי למרומי הגאווה. אני מרגישה את ההתנשאות, היוהרה והעיוורון מבעבעים בי, תוססים ומחכים להתפרץ. אולי כבר התפרצו. מי יודע. הנה, כבר מתגבשת איזו שמחה גועלית שמטיחה את ההצלחה הקטנה בפני המפקפקים לדורותיהם ומקנטרת: "נו? רואים? רואים? רואים איך בכל זאת אני לא כישלון מוחלט?". השמחה הזו, היא לא תסמין בריא.

    אני קצת מקווה שעוד היום המסחטנים יגלו שה"סחטיין" שלהם היה לשווא. שהם יבדקו לעומק את העבודה הכביכול-ראויה-לסיחטון שלי, ושאתגלה בקלקלתי כי רבה. כך לפחות ישוב העולם למנהגו המוכר והבטוח. אחרת, מה הלאה?

    אולי התפלק לי התפקודצ'יק הזה רק משום שהייתי חולה והייתי תקועה בבית. אולי זה העניין, אולי כך יהיה מעתה: או שאהיה בריאה ואתבטל, או שאהיה חולה ואתפקד. נו. אם כך יהיה, יום יום חג. חג יום יום. וכו'. גועל נפש.

    חכו חכו. תכף תבוא הכאפה, ואפול.

    יום ג', י"ב בכסלו, תשס"ט

    ביטחון וביטוח

    הביטוח הלאומי, מוסד מוזר כשלעצמו, שלח לי בדואר חוברת עבה, בה פורטו כל מיני זכויות שמסתבר שאני זכאית או לא זכאית להן. הנחות בארנונה, הכוונה תעסוקתית. דברים כאלה. וואללה, לא ידעתי. שמעתי איזה משהו כזה, אבל לא ידעתי. סוף סוף הם מפתיעים אותי לטובה, הביטוח הלאומי האלה. נכות, אתם אומרים? למה לא. נכות. למה לא. עוד תואר.

    חשבתי אתדכא. חשבתי שיהיה מר, שאני אמרר שאני נכה רשמית וארחם על עצמי וכו'. ואני באמת מרחמת על עצמי עכשיו, אבל לא במידה יוצאת דופן. החולשה אינה חדשה, ולכן לא מעוררת רחמים חדשים. להפך. והקצבה הנלווית אל התואר החדש, מה יש לומר, לא מזיקה לי בכלל. היא משענת חשובה ומרגיעה.

    אז יש תקווה. אני חולה עכשיו, אבל כמה שאני חולה – ככה אני לומדת לשמור על עצמי. ככה אני מתחזקת. ואני מוקפת באנשים טובים, ומקבלת עזרה מכל עבר. אז יש תקווה. ולא, שום דבר לא יתרפא פה לגמרי. לא מחר, לא מחרתיים, לא החודש, אולי לא השנה. אבל משהו עמום ועתידי, משהו שאני מפחדת ממנו ועל כן לא אקרא לו בשם, כבר אפשרי. קשה מאוד, אבל אפשרי. וכמה שאני חלשה – ככה אני לומדת לשמור על עצמי. ככה אני מתחזקת. אני לומדת. לאט לאט. זו אני. תרנוגלת חוצה את הכביש.

    (כמה כוח יש לדבר הזה, שקוראים לו מטבע, שרק הוא מגיע וכבר אני נרגעת. הוא, צריך להיזהר ממנו, זה מה שצריך.)

    יום ג', י"ב בכסלו, תשס"ט

    יום רביעי

    דת ורומנטיקה

    א.
    אני לא נגד פחד. אני בעד פחד. יכול להיות שהאמירה הזו החלטית מדי. נכון יותר לכתוב ככה: "אני לא חושבת שכדאי לי שהפחד שאני חשה יתבטל".

    הפחד מלמד אותי דברים. הפחד מרתיע אותי מדברים שאולי כדאי שארתע מהם. הפחד מסמן לי, מודיע לי כאשר אני ניצבת בפני סכנה. נו, "ניצבת". נכון יותר לכתוב ככה: הפחד מודיע לי כאשר אני רועדת או מפסיקה לזוז, מגמגמת או מלהגת או נאלמת דום, מפלבלת או עוצמת את עיניי, מתרכזת ביותר מדי דברים בבת אחת או בדברים לא נכונים או בכמעט-שום-דבר-בכלל, משקרת לעצמי או מבקשת אומץ או שניהם גם יחד, בפני סכנה.

    אני מגיעה למצבים המגוחכים או המגוחכים-לכאורה האלה, גמגום ואלם והיסטריה\פאניקה ושות', משום שברגע שאני קולטת את הפחד מתכונן להודיע לי משהו, ומדובר פה על רגעים קצרים ביותר, ממש חלקיקי שנייה, ובכן, ברגעים האלה, כשאני קולטת בזווית העין שהוא מתכונן להודיע לי משהו, עוד לפני שהפחד פותח את פיו ומתחיל להודיע לי בפועל את מה שיש לו להודיע לי בכוח, כשהוא עדיין סימנים מקדימים בלבד, ובכן, ברגע הזה אני בדרך כלל מנסה לברוח ממנו מהר ככל שאפשר, ומרוב מהירות מתבלבלות לי הרגליים, והן כבר מבלבלות את כל הגוף, ואני נופלת ונפצעת, ומהפציעה ומההלם אני מתחילה לפלבל ולגמגם וכן הלאה כל שאר התסמינים שהזכרתי. או אז, כשאני כבר די הרוסה, הפחד עומד שם מעליי, ממש לצד הסכנה שהוא בא להתריע ולהרתיע מפניה, כשאני כבר מרגישה איכסה לגמרי, וכצפוי הוא מודיע לי כל מיני דברים שלא נעים לי לשמוע, והוא לא עוצר אותה בכלל, את הסכנה הזו, הוא אפילו לא מנסה לעצור אותה, סתם עומד שם בניחותא ומספר לי שכדאי שאזהר, בזמן שהסכנה גוהרת מעליי וקורצת, כאילו להגיד לי ולפחד "חכו חכו, איזה קטעים יהיה עכשיו", והיא עוד טופחת לו על השכם בידידות, ובשביל הטפיחה שלה הוא דווקא כן עוצר לרגע, והוא מחייך אליה בחום וממשיך לצעוק עליי ביתר חדווה. אני משתדלת לא להקשיב לו, כי הוא לא מנומס ולא נחמד ובכלל בא לי להיות בהמון מקומות שהם לא המקום שאני נמצאת בו באותו הרגע. ברגעים כאלה נדמה לי ששניהם, הפחד והסכנה, עומדים לבלוע אותי וללעוס אותי ולירוק אותי שבורה לגמרי באיזו פינה אפלה שלא כיף בה בכלל ושאחריה אין כלום, ואם אני עוד יחסית בסדר ואני עוד מסוגלת (בערך) לנסח מחשבות, אני חושבת שחבל מאוד שאני לא אמיצה יותר, וחבל שאני משקשקת ככה, ולפעמים אני מצליחה להעיף איזה חצי מבט סוקר ולבחון בחצי מצמוץ את הפחד והסכנה שמכתרים אותי, ואם אני אכן מצליחה ובוחנת אותם ברבע הסתכלות שהדמיון מקשקש עליה ומסתיר בה כל מיני רמזים חשובים שבטח מוטב היה אם הייתי קולטת, ובכן, אם אכן אני מצליחה להבחין בצורות העמומות שנעות מעליי, הצורות שבימים כתיקונם אני יודעת שהן סכנה ופחד, ובכן, במצבים כאלה אני בדרך כלל שמה לב שהסכנה והפחד זזים בביטחון ובמיומנות, בעוד שאני בקושי שולטת בתנועות הגוף שלי, וכמו כן אני שמה לב שהם זזים בצורה מבשרת רעות, וזה מפחיד אותי עוד יותר, כי הם נראים די חזקים, כשהם עומדים שם ככה, מעליי, ואני מבריחה את התודעה שלי להמון מקומות אחרים, ואוסרת עליה לשוב עד שוך הסערה, אז יבואו כל מיני אנשים וישאלו אותי כל מיני שאלות על ההתנהגות המוזרה שלי, ואני לא אדע מה לענות להם, כי אני לא זוכרת, כי התודעה שלי היתה בהמון מקומות אחרים, אבל הם שואלים בכל זאת, ולפעמים די בשאלות שלהם לבדן כדי שאשוב לפחד, וכל התהליך חוזר על עצמו פעם אחר פעם, עד שאני מבקשת מהאנשים להפסיק לשאול אותי שאלות מפחידות או עד שנמאס להם, מה שבא קודם.

    ב.
    בחיים שלי יש איזה "מושג" שקשה לי לנסח אותו, אבל חשוב לי להזכיר אותו כשאני כותבת כאן על פחד. לפעמים אני קוראת ל"מושג" הזה אינסוף, או אלוהים, או טבע, או אין-תחום, או אמת, אבל השמות הללו אינם מתארים נכונה את ה"מושג" הזה. יכול להיות שאתם קוראים ל"מושג" הזה בשמות אחרים. שפינוזה המציא מערכת מונחים שלמה, שאני לא בקיאה בה, רק כדי להתחיל לדבר על ה"מושג" הזה.

    לא אתאמץ, איפוא, כדי למצוא את השם המסוים שייקלט בצורה נוחה באוזניים שלכם. מעתה ועד סוף הרשומה הזו אשתמש בשם "פרררללל-פפ". שימו לב: אם שמכם דומה לשם "פרררללל-פפ" (למשל אם שמכם "פרל" או "פרלמן" או "ראלף"), ו\או אם האמונה הדתית (או ה"דתית") שלכם כוללת איזה מונח חשוב ששמו דומה ל"פרררללל-פפ" (למשל אם אתם מאמינים בכל מיני רעיונות מופשטים ששמם "פרלשתינה" או "פרררלללאיזם" או "פורררפולריות"), רצוי שתדעו שלא בחרתי בצירוף האותיות "פרררללל-פפ" כדי לומר לכם משהו אישי. הבנתם את זה, ברוך? אם יש פה כוונה נסתרת, היא נסתרת גם מעיניי. די כבר להמציא קנוניות. יש מספיק קנוניות אמיתיות בעולם, לא צריך להמציא. אתם מוזמנים לדמיין שם אחר במהלך הקריאה, אם בא לכם.

    ג.
    גנחנו הבהרה קטנה, ועכשיו נמשיך. ובכן. ישנו פרררללל-פפ, וישנו הפחד. ישנו הפחד, וישנו פרררללל-פפ. חשוב לי לדבר כרגע על פרררללל-פפ, כי ייתכן שבכל הפעמים בהן הפחד נעמד מעליי ומודיע לי כל מיני דברים ואני משקשקת או מפסיקה לזוז, מגמגמת או מלהגת או שותקת ובכלל מתנהגת באופנים די מוזרים וכו', ובקיצור מפחדת, ובכן, יכול להיות שבכל הפעמים הללו, בהן נדמה לי שהפחד מודיע לי כל מיני דברים, ייתכן שבכל הפעמים הללו הפחד מודיע לי את אותו דבר אחד ויחיד: שאני משקרת לעצמי. שכל המחשבות המפחידות הן מחשבות שקריות. שהאמת היחידה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, היא פרררללל-פפ.

    כן, ייתכן.

    ד.
    דמדומים. דעת. דבר. דרקוניות. דאווין. ההיתכנות הזו, שהמחשבות שמפחידות אותי הן אשליה, ובעצם יש רק פרררללל-פפ, מנחמת אותי. אולי היא מנחמת אותי משום שאני נמנעת מהרהור בהשלכות שהיא מחייבת. אולי היא מנחמת אותי משום שה"מושג" פרררללל-פפ מנחם מטבעו. אולי ההיתכנות הזו מנחמת אותי כי היא שקר, דמדומים. דעת. דבר. דרקוניות. דאווין. אבל אולי היא מנחמת אותי כי היא אמת. בכל אופן, היא מנחמת אותי. אני לא יודעת אם אני מסוגלת לגלות (בימי חיי) אם היא אמת או שקר או מה. אני לא יודעת אם אני רוצה. כרגע, היא מנחמת אותי. אני זקוקה לה.

    אז אני מאמינה בהיתכנות הזו, ומתוך כך (לא רק מתוך כך, אבל גם מתוך כך), אני מאמינה בפרררללל-פפ.

    ה.
    הו, כן. אמונה היא בחירה לפעמים. דת ורומנטיקה? התגלות מתמשכת של אמת נעימה ומרגשת, שכולה אושר, שאין אלא להכיר בה? איפה? בחיי היום-יום? בחיי היום-יום הדתיים? נו. נו, באמת.

    ו.
    והבהרה אחת אחרונה:

    ז.
    זה לא שאני אדישה לשימוש המזדמן בשמות כמו "פרררללל-פפ". אחרי ככלות הכל, גם לי יש דחפים כאלה, של קדושה ואין-קדושה. נסו להבין, בדיוק בשביל זה מידי פעם אני דוחפת איזו פרובוקציה זולה, ומשתמשת בשמות כמו "פרררללל-פפ". הפרובוקציות הקטנות האלה חשובות. הן נחוצות. הן מעין טיפול. אני צריכה להפר את כללי הטקס, כדי שאזכור שהטקס הוא טקס, כדי שאדע שהאמונה היא אמונה. כדי שאשמר משקרים מיותרים. אם יהיה לי האומץ. אם לא אתעצל. אם ירצה ה'.

    ח.
    חייכו, הרשומה הארוכה נגמרה. כן, היא ארוכה למדיי (יחסית לשאר הרשומות פה). אני גאה בכם על שקראתם עד הסוף (אלא אם דילגתם לכאן כדי למצוא את הפואנטה כי לא היה לכם כוח לקרוא את הכל, ובמקרה זה ברצוני לומר לכם שעל אף שבעבר הייתי שותפה להרגל המגונה שלכם, אני מוצאת שההרגל המגונה הזה הוא הרגל מטופש והרסני, ושרצוי להימנע ממנו, רצוי להיגמל ממנו כמה שיותר מהר, ובטח תרגישו טוב יותר אם תיגמלו ממנו, ואם לא עכשיו – אימתי?).

    ט.
    טוב. זהו. בוקר אור, עולם. אני מקווה שהיום שלכם יהיה יום נחמד, ושתתחרטו רק על מעט ממנו, אם בכלל.

    יום ד', ו' בכסלו, תשס"ט

    יום שני

    עצמאות ויוהרה

    א. און
    אסל. בסל. אסל. בסל. אסל. בסל. אסל. זהו. חזרתי מבית המרקחת. לראשונה מאז שהגוף שלי נשבר, קניתי לעצמי תרופות. עד עתה הוריי שילמו. והנה, היום קניתי לעצמי תרופות. אמנם בכסף שניתן לי כמעין נדבה, זה שסוף סוף קיבלתי מביטוח לאומי, אבל אף על פי כן זה הכסף שלי, והיום קניתי לעצמי תרופות. 312.36 שקלים בסך הכל. גם הסכום טוב. בחודשים קשים אפשר להגיע גם ל-1,000 שקלים. אבל אני בתקופה טובה עכשיו, והסכום טוב, ושילמתי אותו, במלואו, מהכסף שלי. לא מהכסף של ההורים שלי. מהכסף שלי.

    ב. בדיחה
    אתמול היה היום הבין-לאומי למודעוּת למגיפת האיידס (אין לי איידס, יופי לי). מכירים את הילדים האלה, שעבדו עליהם שלא נורא להידבק באיידס, כי התרופות והטיפולים מתקדמים מאוד, והם בקושי ירגישו את המחלה, ובכלל קונדומים מבאסים ת'תחת וכו'? ובכן, נדמה לי שאלה בדיוק הילדים שמאוחר יותר מישהו יעבוד עליהם שהם לא באמת צריכים ביטוח רפואי.

    חה חה חה. נו, הם יחיו חיים מעניינים, אין מה לומר.

    ג. גאווה
    אני לא באמת חכמה יותר מהילדים האלה. סתם נדמה לי. הנה, רק תראו מה קורה כשאומרים לי "יום האיידס הבין-לאומי". יכולתי לחשוב כל מיני מחשבות חשובות על ניהול משאבים כלכליים (מאקרו), נגישות שירותי רפואה (אפריקה, פער מעמדות) וכד', אפילו יכולתי לנצל את ההזדמנות וללמוד קצת על הנגיף הזה. אבל תכף מיד אני מתעסקת בבבל"ת. סתם מתעסקת בבל"ת. מתלוצצת, לועגת לזולת כדי להחמיא לעצמי. סתם. גאוותנות. רברבנות. טיפשות.

    תחושת העצמאות שמעניקה לי הקיצבה הטרייה מהמדינה, היא תחושה מסוכנת. כשאני מרוצה מעצמי, אני נעשית יהירה. וזו עוד קיצבה צנועה, ועוד קשה לומר שהרווחתי אותה ביושר (לא עבדתי כדי לזכות בה, אני מקבלת אותה כי אני נכה). מה יהיה אם באמת אהיה עצמאית? איך אדע להיזהר, אם אכן אצליח לפרנס את עצמי כראוי וכו'?

    פויה, אמלתרה. מי את חושבת שאת?

    יום ג', ה' בכסלו, תשס"ט

    בובה וקיקי

    התלוננו בפניי על שלא פרסמתי רשומה חדשה מזה זמן מה (הידד, תמיד רציתי לציין כנ"ל, אבל מעולם לא היתה לי סיבה הגונה).

    ובכן, הנה. וכדי שלא תהיה זו סתם רשומה, קלטו-קלטו מה יש פה:
    http://ja.wikipedia.org/wiki/%E7%94%BB%E5%83%8F:BoobaKiki.png
    (גלגלו שם קצת מטה, יש הסבר בעברית)

    הו, כמה שזה מגניב.

    אחר-כך יבואו כל מיני גזענים, עם כל ברבורי ה"מנטאליות" הברבריים שלהם, ואני אדע שיש לי מה לענות להם, אני אדע שאפילו ראיתי בעבר דברים שהצבעתי עליהם ואמרתי "הנה, זו תשובה", אבל אני אשכח מה היו הדברים האלה, אז סתם אשב שם ואעשן בשרשרת ואשתה את הבירה ואשנא את עצמי, ואבטיח לעצמי שכבר מחר אני מכניסה את עצמי לתכנית לימודים מחייבת ורצינית ביותר, כדי שאוכל לענות לטיעונים מטופשים, כדי שאזכור את מה שיש לי לומר וגם איך לומר, כדי שלא אאלץ שוב למלא את פי מים, או בירה, או עשן, או אנא-ערף, אתם יכולים לבחור לבד איזה דימוי מתאים לכם יותר.

    יום ב', ד' בכסלו, תשס"ט

    מילכוד

    א. אני מרחיקה אנשים כי אני לא בוטחת בהם.
    אני לא בוטחת בהם כי אני מפחדת.
    אני מפחדת כי אני חלשה.
    אני חלשה כי הבדידות מכרסמת בי.
    הבדידות מכרסמת בי כי אני מרחיקה אנשים.
    אני מרחיקה אנשים כי אני לא בוטחת בהם.
    אני לא בוטחת בהם כי אני מפחדת.
    אני מפחדת כי אני חלשה.
    אני חלשה כי הבדידות מכרסמת בי.
    הבדידות מכרסמת בי כי אני מרחיקה אנשים.
    אני מרחיקה אנשים כי אני לא בוטחת בהם.
    אני לא בוטחת בהם כי אני מפחדת.
    אני מפחדת כי אני חלשה.
    אני חלשה כי הבדידות מכרסמת בי.
    הבדידות מכרסמת בי כי אני מרחיקה אנשים.
    אני מרחיקה אנשים כי אני לא בוטחת בהם.
    אני לא בוטחת בהם כי אני מפחדת.
    אני מפחדת כי אני חלשה.
    אני חלשה כי הבדידות מכרסמת בי.
    הבדידות מכרסמת בי כי אני מרחיקה אנשים.
    אני מרחיקה אנשים כי אני לא בוטחת בהם.
    ת. תמיד מאוחר מדי. עד שאני כבר קולטת מה קרה. תמיד מאוחר מדי.

    יום ג', כ"ז במרחשוון, תשס"ט

    אמלתרה קיפוד

    כשאנשים מכירים אותי, הם מתרחקים. והם מתרחקים בצדק. אני, בעצם, מרחיקה אותם. בדיוק כפי שהרחקתי את האיש היפה. ככה זה אצלי. אני מרחיקה גם את עצמי. אני שומרת על עצמי, שאשאר לבד.

    אני לא יודעת אם האיש היפה יוכל אי-פעם להתקרב שוב. פגעתי בו בצורה קרה מדי, אכזרית מדי. זו סוג של מחמאה מעוותת, בעצם. פגעתי בו משום שפחדתי ממנו. משום שפחדתי להשתנות. פגעתי בו כל-כך משום שהאיום היה עצום. אני לא יודעת אם הוא מבין את זה.

    יום ב', כ"ו במרחשוון, תשס"ט

    לנסות ולהיכשל

    נפגשנו, האיש היפה ואני. אמש. הייתי מבולבלת, כרגיל. הוא היה החלטי, כרגיל. הוא אמר שהוא לא יכול לאהוב אותי. ששברתי לו את הלב. שהוא כבר נכווה.

    בטח טוב שכך. אין לי איך לתאר לכם עד כמה כואב לי כאן, אבל בטח טוב שכך. בטח טוב שהוא מתרחק. כל הצידוקים האפשריים מהנהנים בהסכמה כשהוא מדבר, כשהוא מסביר שהוא חייב להיזהר. והוא צודק. בטח. הוא נזהר בצדק. טוב שהוא נזהר. הוא צודק כשהוא מתרחק. אני סכנה, זו אני. שוברת, פוגעת, מאכזבת...

    מראש ידענו, וגם אמרנו כך: הבעיה שלנו היא החולשה הטבעית שלי. ההפכפכות, אי-האמינות, הפחד. בעיקר הפחד. לא כן? אני בחורה די פשוטה, בעצם: מפחדת להשתנות. מפחדת לנסות. מפחדת לנסות ולהיכשל.

    יום ב', כ"ו במרחשוון, תשס"ט

    יום חמישי

    פרידה

    האיש היפה ואני נפרדנו הלילה. הסיבה היא שאני דפוקה מדי. אני לא יודעת אם הוא ירצה לדבר איתי שוב. אני אוהבת אותו. הכאבתי לו. רע לי. אני דפוקה מדי. שוב פעם הוכח מה שהיה ברור מלכתחילה: אני דפוקה מדי. שלושה חודשים ושלושה שבועות עברו עד שהוכח. שוב. עד שהוכח שוב.

    אולי זה אחד ההבדלים העיקריים בינינו, בין האיש היפה לביני. הוא נרתע מקשרים אנושיים בגלל שהוא חושב שהוא דפוק, ואני נרתעת מקשרים אנושיים בגלל שאני באמת דפוקה. הוא אמר שהוא מצטער שהוא לא הבין מראש עד כמה אני דפוקה, שאז הוא יכול היה להימנע מההיכרות איתי. פגעתי בו מאוד. פגעתי בו מאוד, והרבה, וקשה, וכן הלאה כל שאר התארים המעצימים שבארסנל. כואב לו. רע לי. אני אפילו לא יכולה להבטיח לו שלא אפגע בו שוב. אני דפוקה מדי. רע לי.

    אם הוא היה פה עכשיו והיה שומע אותי מדברת ככה על מישהו אחר, הוא היה מחבק אותי ואומר לי שרחמים עצמיים הם לא תחביב שכדאי לפתח, ושעדיף שאפסיק למרר פה, שעדיף שאתאמץ ואלמד איך להיות דפוקה פחות, כדי שלא אפגע ככה באנשים. באמת, לא לעניין להסתובב ככה בעולם ולפגוע באנשים. זה נכון. אני באמת לא בסדר. ואני גם יודעת את זה. אבל אני דפוקה מדי. אבל אני אשתדל. ובראש ובראשונה, אני צריכה ללמוד איך לא להבטיח דברים שאני לא יכולה לקיים. "דע את מדרגתך", ככה אומרים, לא? אז הנה. אני אדע את מדרגתי. מדרגתי, זו הנוכחית, היא המדרגה ששמה "דפוקה מדי". אבל זה המצב עכשיו, זה רק המצב עכשיו, והוא יכול להשתנות. אני יכולה להשתנות. אסור לי להאמין אחרת.

    הוא עזר לי להאמין שאני יכולה להשתנות. זה, האיש היפה לימד אותי את זה, שאני באמת יכולה להשתנות, אולי. הוא לימד אותי דברים כאלה גדולים, ואני פגעתי בו. רע לי.


    יום ה', כ"ב בחשוון, תשס"ט

    יום רביעי

    הידיעה משבשת את הכתיבה

    יש לי בעיה. אני חשה צורך לבטא את עצמי. לעתים הצורך הזה מאפיל על שיקולים נבונים, שיקולי נימוס, שראוי להתחשב בהם.

    היומן הזה אמור היה להיות בדיוק מה ששמו מרמז. אמלתראות. פתחתי אותו כדי לפתור את הצורך לבטא את עצמי. פתחתי אותו כדי להרגיש שאני משדרת איזה משהו לעולם, כדי לשדר איזה משהו לעולם, ולשם שינוי בלי שיקולי הנימוס המתחייבים מנסיבות חברתיות. פתחתי אותו כדי לנסות להתבטא ישירות, בלי להסביר כל מילה שניה שלי מחשש שמישהו יעלב. "אחרי שאתבטא כאן בחופשיות", חשבתי לעצמי, "אוכל להתבטא בנימוס במקומות אחרים".

    אבל משהו השתבש. עד עתה הראיתי את היומן הזה לשני אנשים שמכירים אותי. טעיתי פעמיים. כמו כן ישנם שניים-שלושה אנשים שיודעים שהיה לי בעבר יומן אחר, ששמו היה זהה לשם היומן הזה, ואם הם ייזכרו ויחפשו, הם ימצאו. זו בעיה. אני לא באמת רוצה שאנשים שמכירים אותי יקראו כאן. או, ליתר דיוק: אני לא רוצה לדעת שהם קוראים כאן. הידיעה משבשת את הכתיבה. הידיעה משבש את הדיוק. כשאני משוחחת עם אנשים, אני תמיד צריכה להשתמש בהמון סייגים והסברים. אני לא רוצה להשתמש פה בהמון סייגים והסברים. היומן הזה נוצר כדי שאוכל להתבטא בו במלוא האנוכיות, בלי להתעכב על שאלות מגוכחות כמו "האם הבנאדם שמולי הבין את מה שאני אומרת", "האם פגעתי בו", וכן הלאה.

    האיש הראשון לו הראיתי את היומן, הוא האיש היפה. חשבתי שזה יכול להיות נורא רומנטי ומקרב וכו', שהוא יקרא כאן. מעין סוג של חשיפה, של הסתכנות. הוא קורא כאן הרבה, כל רשומה או כמעט כל רשומה, ואין לי שום כוונה לבקש ממנו להפסיק. אבל אני צריכה להתעלם מקיומו כאן לעתים תכופות יותר. פירוש הדבר הוא שאכתוב יותר דברים שיפגעו בו, יזעזעו אותו, יעליבו אותו, ובאופן כללי יעבירו בו כל מיני תחושות לא נעימות. אבל פירוש הדבר הוא גם שאצליח לשמור על איזו שפיות יחסית, וזה, עם כל הכבוד, חשוב לי יותר. אני חייבת לכתוב כאן. הוא לא חייב לקרוא כאן. והוא יודע שאני אוהבת אותו, שאני חושבת עליו טובות, גם אם אני כותבת פה דברים שהוא עשוי להיפגע מהם.

    האיש השני לו הראיתי את היומן, הוא א"י. הראיתי לו רשומה או שתיים, כחלק מדיון צורני בענייני כתיבה. סביר להניח שהוא לא יקרא כאן שוב.

    שני אנשים. שתי טעויות. אבל את הנעשה אין להשיב. מה אפשר? אפשר לפעול בצורה נבונה יותר בעתיד. זהו. אז טעיתי, אבל אני עדיין לא מוותרת מוכנה לוותר על היומן הזה, על כל מה שטוב לי בו. זהו. היומן נשאר. היומן נשמר. שלום שלום.

    יום ד', כ"א במרחשוון, תשס"ט

    יום שלישי

    נאמנות

    פגשתי הלילה את א"י, עמו לא התראיתי מזה כחצי שנה. אלמלא הנאמנות לאיש היפה, היינו, א"י ואני, מגיעים למצבים ש- - נו, אתם כבר מבינים לבד. אבל א"י ואני יכולים לשמור על קשר גם בלי שאשבור את הנאמנות לאיש היפה. לא אכחיש: הפיתוי היה שם לא פחות משא"י ואני היינו. כל אימת שניסיתי לשכוח מהפיתוי, הפיתוי דפק לי זפטה לפנים. אבל בכל זאת נשארתי נאמנה לאיש היפה, וטוב שכך.



    א"י עזר לי. כבר בהתחלה, בטלפון, עוד לפני שנפגשנו, סיפרתי לו על האיש היפה, הסברתי לו את המצב. הוא שאל קצת שאלות, מה שהיה די מתבקש, משום שהוא מכיר אותי ואת הגישה שלי למונוגמיה, ויודע שאני לא נכנסת לדבר שכזה ככה סתם. הוא שאל בקצרה, עניתי בקצרה, הוא הבין. הוא ידע בבירור שאני מתמודדת עם פיתוי כשאני איתו. הוא ידע בבירור שאם הוא ינסה להדיח אותי – אתקשה לעמוד בפיתוי. הוא ידע בבירור שלולי הקשר עם האיש היפה... וגו'. אף על פי כן, הוא קיבל את המצב בגישה נעימה ותומכת. הוא שמר עליי, שלא אבגוד. שאשאר נאנמה לאיש היפה, ויותר מכך – שאשאר נאמנה לעצמי.



    זה, בין היתר, משהו שאני אוהבת בא"י. הוא מבין עניין. הוא מבין, למשל, שכשאני נשארת נאמנה לאיש היפה, אני נשארת נאמנה לעצמי.



    א"י הוא לא רק גיבור-על. הוא גם חבר טוב.



    יום ג', כ' במרחשוון, תשס"ט

    א"י

    פגשתי היום את א"י. אוי, כמה שהתגעגעתי להשפעה המייצבת שיש לו בחיים שלי! הפעם האחרונה שהתראינו היתה ביום ההולדת שלו, באפריל. כבר כמעט שכחתי כמה טוב לי בחברתו. טוב לי בחברתו. מאוד. בכלל, הוא מסוג האנשים שטוב שיהיו בסביבה.

    הראיתי לו את היומן הזה. בחטף. הראיתי לו את היומן הזה בחטף. הראיתי רק איזו רשומה אחת, ובכל זאת. הנה. א"י הוא הבנאדם השני שקרא משהו מפה (השלישי, אם סופרים גם אותי). זה קרה כמו שהרבה דברים שבדרך כלל מלחיצים אותי קורים עם א"י: פשוט ככה.

    א"י הוא מין איש כזה, שאם משתגעים לידו, הוא מנטרל את השיגעון. אני זוכרת את הפעם בה קלטתי לראשונה את הכוח המוזר הזה שלו. זה קרה לפני כשנה וחצי, או שנה, או שנתיים, או אנא-ערף. נלחצתי משטויות, ופתאום א"י אמר לי משהו כמו "אמלתרה, את סתם אוכלת סרטים. תפסיקי. לא כיף איתך ככה", והוא אמר את מה שאמר בטון כל כך בוטח ומבין וברור, שלא היתה לי שום בעיה להסכים איתו שאני סתם אוכלת סרטים, שלא כיף איתי ככה, ושכדאי שאפסיק. הסרתי איזה כובע סמלי לאות הערכה, וחשבתי שבכך נגמר העניין. אבל זו לא היתה הפעם האחרונה בה חזיתי ביכולת המפתיעה של ידידי. התופעה הופיעה שוב ושוב, ועתה אין אלא להכיר במציאות הברורה והפשוטה הזו: א"י הוא גיבור-על.

    יש להדגיש: לא מדובר באיזו שטיפת מוח, אלא רק בניטרול לחצים. אחרי שא"י משתמש בכוח המיוחד שלו, אני עדיין זוכרת ממה ולמה אני לחוצה, אבל משום מה כבר מסוגלת להשיג איזו בהירות מחשבתית שבעזרתה ניתן להחלץ מהקקפוניה הפנימית שממלאת אותי. פלא. וואללה, פלא. קלטתי ולא האמנתי. וכאילו לא די בכך, א"י הוסיף להדהים. אחרי שהוא עשה את זה כמה פעמים, גיליתי שהנוכחות שלו לבדה מייצבת אותי. נוצרה איזו התמשכות של הרגעים הקסומים בהם הוא הדגים את יכולתו הכבירה.

    ובכן, אם נחזור לעניין בו פצחתי קודם, גם אירועי הלילה ספוגים היטב בהשפעתו המבורכת של א"י. ישבנו אצלו ודיברנו על הא ודא. הגענו, איך לא, לענייני כתיבה (אולי נכתוב משהו ביחד, והידד!). הוא הראה לי משהו שהוא כתב, די מדהים, ואחר כך הראיתי לו משהו מכאן. לא היה שום לחץ. לא היו שום מחשבות שווא. מה יש לעשות פה? פשוט לחיות, אמלתרה. פשוט לחיות. וטוב שיש גיבורי-על כמו א"י כדי להזכיר את זה.

    יום ג', כ' במרחשוון, תשס"ט

    יום שני

    מחבואים

    מחבואים. שיחקתי הרבה. רוב החיים שלי, בעצם. הקפדתי שכל מה שאגלה על עצמי יהיה במרחק קטן מן האמת במקרה הטוב, ושקר גס במקרה הרע. זייפתי כאבים קשים כדי להתחמק מדיבור על כאבים קשים יותר. שיקרתי לעצמי ושיקרתי לאנשים. שיקרתי הרבה.

    גיליתי שאי-אפשר לזייף כאב לאורך זמן. אי-אפשר לשקר ככה החוצה, לאנשים, כי תחזוקת השקר משגעת. ואי-אפשר לשקר ככה פנימה, אל תוך הנפש, כי הכאב נטמע, מתגבש, נעשה אמיתי. גם שם תחזוקת השקר משגעת. וככל שמזייפים יותר, הכאב חודר עמוק יותר.

    יש לי ברירה.

    יום ג', כ' במרחשוון, תשס"ט

    יום חמישי

    אנשים טובים באמצע הדרך

    התעוררתי בשלוש. אתמול קבעתי עם לי-אור שניפגש היום בשעה ארבע. חשבתי שאבטל.

    הוא התקשר שנייה אחרי שהתעוררתי. מספיק זמן כדי שאתעורר קצת ואתאפס על עצמי פחות או יותר, לא מספיק זמן כדי שאכנע לדיכאון של החולי ושות'. והנה, הוא מתקשר. יש אור בקול שלו. יש לו מין קטע כזה, של תזמון טוב. הוא בא טוב, לי-אור.

    אני מרגישה בריאה יותר עכשיו. הוא תמיד מזכיר לי שישנן גישות טובות ובריאות יותר לחיים. אני חייבת לו הרבה.

    ברוך ה' שקיים לי-אור. אני לא שומרת איתו על קשר כמו שצריך. הנה, מסתבר שהוא היה עכשיו במקום לא נעים, שלושה שבועות הוא היה שם, ובכלל לא ידעתי. לא טלפנתי אפילו פעם אחת, לא שאלתי, לא דרשתי בשלומו. וזה אדם שששלומו חשוב לי.

    אני רוצה להיות חברה טובה יותר. אני רוצה להיות אור ללי-אור. הוא אור לי. ועכשיו? עכשיו אתקלח, אתלבש, אתארגן ואצא לפגוש אותו. אלמלא האור שהוא מאיר, לא היה לי הכוח לפגוש אותו. אלמלא האור שהוא מאיר, בוודאי לא היה לי הכוח להרבה דברים אחרים. הוא איש טוב. אני חייבת לו הרבה.

    ברוך ה'.

    יום ה', ט"ו במרחשוון, תשס"ט

    נכות

    הו, כמה דברים שקבעתי לעשות היום. הו, איך שהם יבוטלו בזה אחר זה. הו, כמה אנשים שאני עומדת לאכזב בשעות הקרובות. הו, איך שאני מאכזבת את עצמי.

    החיים בגוף הזה מלמדים אותי: אל תמהרי, אל תקבעי, אל תתחייבי סתם. אמצי ספקנות בריאה. פעלי לאט.

    חכו חכו. אני עוד אלמד כיצד לתפקד בגוף. עוד אלמד איך לחיות נכון, וגם אחיה נכון. לא אמהר, לא אקבע, לא אתחייב סתם. לא אאכזב כפי שאני מאכזבת עתה, לא את עצמי ולא אתכם. לא אבטיח הבטחות שווא. אאמץ ספקנות בריאה. אפעל לאט. אלמד לאט, אבל אלמד. אי"ה.

    לפעמים דווקא כישלונות מפיחים בי ברוח קרב.

    יום ה', ט"ו במרחשוון, תשס"ט

    יום רביעי

    לאומנות

    זהו זה. הוחלט. ברק אובמה נשיא ארה"ב. על הבוקר בקע נאום הניצחון שלו מתוך הטלוויזיה. יצאתי כדי להתעניין ולהיווכח. מצאתי את אמא שלי, יושבת ומקשיבה. היא מתרגשת. גם אני מתרגשת קצת. אנחנו מקשיבות ביחד. אני יודעת שרבים מבני המשפחה שלי מקשיבים עכשיו, יהיו היכן שיהיו. "This is HUGE", היא אומרת לי.

    אמא שלי עלתה ארצה מניו-יורק, מהברונקס. היא היתה די אקטיביסטית, כשהיא גרה שם. גם ההורים שלה היו די אקטיביסטים. עניינים של זכויות אדם. החינוך אצלנו נוטה שמאלה. אבל בשנים האחרונות אמא שלי מתייאשת.

    היא לא לבד, כמובן. היא חלק ממגמה כללית, שפושה גם בימין וגם בשמאל. אבל אני לא יכולה להתייחס אל אמא שלי כאל חלק ממגמה כללית. היא אמא שלי, ובבחירות האחרונות לממשלת ישראל היא אפילו לא הצביעה. אפילו לא פתק לבן. צפיתי בה אוכלת את עצמה מבפנים. זה תהליך איטי וכואב. היא בטח הרגישה את ההורים שלה (זכרם לברכה) מתאכזבים בשקט.

    בוקר. היא יושבת ומקשיבה. אני יושבת לידה. אובמה נואם, והנאום שלו מוצלח. גם הכתיבה, גם ההגשה, גם כבוד המעמד. גם התוכן. במיוחד בהתחשב במי שהיה הנשיא הקודם, ובמה שהתרגלנו לשמוע ממנו. מהמעשים שלו. ובכן, סוף סוף. סוף סוף! אובמה עוד יאכזב אותנו, יעצבן אותנו, יעציב אותנו, יתסכל אותנו, ומה לא. אבל יש איזו הזדמנות. יש מצב שאנחנו מתרחקים, אמנם רק כדי פסע, ומה זה פסע, אפילו לא פסע, רק מחצית הפסע, אבל בכל זאת, אולי אנחנו מתרחקים כדי מחצית הפסע, סוף סוף, מהתהום הרובצת. הנה נשבר היאוש הגדול. שינוי לטובה, גם אם לא יתגשם, הוכח שאפשרי. והנה, אמא שלי דומעת. לא ממש בוכה, אבל דומעת. וגם אני, קצת.

    מזל טוב לנו. לכולנו. אני מקווה שהוא יהיה נשיא טוב. אני מקווה שהוא יזכור לשם מה הוא שם, בשם מה ובשם מי הוא נבחר. בא לי להתגאות בדרכון שלי. אני קצת גאה בו, עכשיו. בא לי עוד. אמנם באוטופיה המשורטטת בדמיון אין צורך בדרכונים, אבל כרגע הם כאן, הם קיימים, הם בכל זאת משקפים משהו. ובא לי להתגאות בדרכון שלי.

    כן, הגיע הזמן.


    יום ד', ז' בחשוון, תשס"ט

    יום שני

    ישירות

    אני אוהבת את הישירות של האיש היפה. אנחנו רבים. האיש היפה צועק עליי. הוא שואל: "אני כל כך רע אלייך, למה שלא תלכי? מה את רוצה ממני?". אני לא מצליחה להסביר. אני משתתקת. עצמי צוחקת עליי. היא לא צוחקת סתם. הוא צועק עוד. הוא לא צועק סתם.

    האיש היפה צועק עליי, עצמי צוחקת עליי. היא עליי, הוא עליי. ואף אחד מהם לא עליי סתם. כבד לי. אני מסמנת לאיש היפה שכבד לי. הוא מתרכך. הוא עדיין ישיר, אבל הבוטות מתעדנת.

    הוא שמע אותי. הוא מבין. קשה לו, ובכל זאת הוא מגן עליי, גם מפני עצמו. הוא חכם יותר משהוא חושב. הוא מגן על שנינו. באינסטינקט, הוא מגן על שנינו.

    אני בוכה. הוא אומר לי שהוא אוהב אותי. גלים של חום עוברים בי, כמו בכל פעם שהוא אומר לי את זה. רק אחר כך אני מתערערת ותוהה האם הוא אמר את זה רק כדי לפייס. תהייה מטופשת, הפחד מניע אותה. בינתיים, אנחנו מדברים עוד. כואב לי. כואב לו. הלילה, הוא עדין אף על פי כן.

    הוא מסיים את השיחה בנימה רכה וטובה, גם אם כואבת. הוא מדבר בישירות ומכאיב, אבל הוא באמת מדבר. לא מוכיח אותי, לא מתריס, לא מקנטר. מדבר. ואפילו בישירות. על אף הרוגז, על אף התסכול, על אף כל מה ומי שאני בעיניו באותו הרגע. בטח אחר כך הוא עוד ישאל, האיש היפה והעיוור הזה, מה אני בכלל מוצאת בו.

    אני מבקשת ללמוד להיות ישירה מספיק כדי לומר לו תודה, וגם להסביר לו מדוע. אני צריכה ללמוד איך להיות חברה טובה יותר.

    יום ב', ה' בחשוון, תשס"ט

    יום חמישי

    ירדן

    שוב חלמתי על ירדן.

    ירדן היא, ככל הנראה, אחד הפספוסים הגדולים של החיים שלי.

    לא נפגשנו מאז היינו, שתינו, בנות 12 בערך. ירדן היתה הכי יפה, הכי חכמה, הכי מבינה. כל מילה שלה ריגשה אותי. והיתה סביבה הילה של טוּב לב. היא היתה האהבה הראשונה שלי, אבל לא אמרתי לה מעולם, אפילו לא ברמז. באותה תקופה לא אמרתי גם לעצמי.

    באותה תקופה עצמי דיברה ואני שתקתי, ללא יוצא מן הכלל. רציתי להאמין בכל מיני דברים נוראים שעצמי אמרה לי על אודות העולם, אבל ירדן בלבלה אותי. ההיתכנות של התקיימותה בעולם, בלבלה אותי.

    התנהגתי אליה בגסות, אז. לא רציתי להכיר בקיומה. היא פשוט נעלמה, לבסוף. הגעתי לבית הספר, ושמתי לב שהיא איננה. שאלתי היכן היא, ונאמר לי שהיא לא תחזור. עברה דירה, כנראה. אני לא יודעת מה עלה בגורלה. אני לא יודעת אם מעניין אותה מה עלה בגורלי. אני חולמת עליה מידי פעם. ומצטערת.

    יום ה', א' בחשוון, תשס"ט

    יום שלישי

    מוזר

    ובכן, אני בחורה די משעממת, בסופו של דבר. כל המחשבות ה"מוזרות", הפנטזיות ה"מוזרות", הרצונות והחשקים ה"מוזרים", כל אלה אמיתיים מאוד, אבל הם גם ביטוי של דברים צפויים ביותר.

    כשאני חולמת שאני נהיית הרכוש שלו, שאני מסבה את תכלית הקיום שלי לעונג שלו, מעמידה את כל מה ומי שאני לרשותו, אני בעצם חולמת על היכולת להניח לאגו המנופח שלי.

    כשאני מדמיינת שהוא אוסר עליי ללבוש בגדים, גם בחורף, אני בעצם בעצם מדמיינת שאני מתחשלת, ולומדת איך להסתגל לסביבה קשה.

    כשאני מפנטזת שהוא מכריח אותי להיות מגורה כל הזמן כדי שהוא יוכל להכניע אותי ולזיין אותי כמו שהוא אוהב, לשמוע אותי מתנשפת וצורחת מתי שבא לו, אני בעצם מפנטזת על נאמנות ועל התרגשות משיגרה.

    כשאני מדמיינת שהוא מכאיב לי ולועג לי על שאני כל כך פתוחה ולחה בשבילו, אתם-יודעים-איפה, כשאני מדמיינת שהוא צופה בי מתפתלת, אוסר עליי לאונן, משפיל אותי וצוחק עליי, משחק בי, אני בעצם מתמודדת, באמצעות הדמיון, עם הגיחוך שבמצבים האנושיים. אני מתמודדת עם בושה.

    כשאני מדמיינת שהוא מעמיד אותי על במה, בשורה אחת עם נשים וגברים שאני לא מכירה, מול קהל רב, ומציג לראווה את הכניעה שלנו, מורה לנו לעשות כל מיני דברים, אפילו משחק משחקים עם הקהל כשאנחנו על תקן "אביזרים", כמו איזה מופע בידור מוזר, מופע קרקסי, אני בעצם מתמודדת עם הפער שבין הגלוי והנסתר בחברה.

    כשאני מדמיינת שלאחר זמן רב נמאס לו ממני, מהצעצוע שהפכתי להיות, והוא מוצא לו משרתים חדשים, משכיר את גופי להמון אנשים מידי יום, ואני חיה בצורה בזויה ביותר (אם כי ססגונית), ולמרות שהוא לא נוגע בי הוא מכריח אותי לגנוח רק את שמו, כך שלא אוכל להפסיק לכמוה אליו, וזה לא משנה מה הם יעשו לי, כי אני עדיין אכמה רק אליו, ובכן, כשאני מתמודדת עם תרחיש שכזה, אני בעצם מתמודדת עם התמסרות ונטישה.

    לפעמים האיש היפה נבהל מהפנטזיות שלי. אני חושבת שהרבה אנשים היו נבהלים, אם הייתי מדברת עליהן בגלוי. אבל כל הפנטזיות ה"מוזרות" האלו, הן בעצם ביטוי של רגשות נפוצים למדיי, "נורמליים" למדיי. אמנם בחרתי לצורך הרשומה פנטזיות שקל לפרשן, אבל כל פנטזיה היא כזו. היא דרך אחרת להתמודד, להבין. לחוות בעקיפין. כל פנטזיה היא מצע ללמידה, ואפשר להעמיק בניתוח הרבה יותר משהעמקתי כאן.

    בימים האחרונים פינטזתי כל יום, ולפעמים יותר מפעם אחת ביום. זה לא יימשך עוד הרבה זמן. זה קורה כשאני מרגישה חסרת אונים. זה קורה כשמתאים לי לעבד דברים ככה. זה תסמין של המוח. האמת המרה היא כזו: בפועל, בא לי לחבק אותו יותר מכל דבר אחר. הרבה יותר משבא לי שהוא ישפיל אותי, יכלא אותי, יזיין אותי, יתעלל בי וכו'. פשוט בא לי לחבק אותו. שהוא יחבק אותי. שיאחז בי חזק, ושלא יעזוב. להרגיש איך הגופים שלנו נמסים אחד אל תוך השני. החום הופך לחום משותף. בנאלי לטעמכם? משעמם אתכם? יופי. על הזין שלי. זה אמיתי. זה אמיתי מאוד. ומפחיד ומנחם, מרתיע ומושך, בדיוק משום כך.

    יום ד', ל' בתשרי, תשס"ט

    הקשרים

    שוחחתי עם האיש היפה בתוכנת מסרים מיידיים.

    האיש היפה כתב: "תודה שעשית לי חם בלב". שתי שורות מאוחר יותר, הוא כתב שהוא הולך לבהות במישהו שמעצבן אותו, בתקווה לפתח פירוקינזיס (לפעמים מתפלקות לאיש היפה מילים לועזיות אל תוך הדיבור, למרות שהוא לא מתכוון).

    יום ד', ל' בתשרי, תשס"ט

    סעד

    אני חולה מאוד.

    אתמול הרשיתי לאמא שלי לעזור לי. היא, בעצמה היא לא מרגישה כל כך או-אה. והיא עזרה לי. מאוד. כמה שאני חולה מאוד, ככה היא עזרה לי מאוד.

    אמרתי לה שביום מן הימים אני אגור לבד, וגם אם אחלה ויתפרק לי הגוף וכו', אף אחד לא יאלץ לסעוד אותי. לא אכביד על אף אחד.

    היא אמרה: תמיד תהיי חולה. תמיד תזדקקי לסעד. את לא תגורי לבד.

    אני חושבת שאולי היא צודקת, ונבהלת מהמחשבות של עצמי.

    אלה לא מחשבות חדשות.


    יום ג', כ"ט בתשרי, תשס"ט

    רב, כומר, היטלר ופינגווין עם זין ענק נכנסים לפאב שכונתי בסוואזילנד

    מוזר להתרגל (כמעט להתרגל) לנוכחות של האיש היפה, ועוד לבקש עוד. עוד נשיקה בדלת, עוד שנייה להסתכל, עוד פעם שילחש לי מילים יפות, שאפילו יצעק עליי עוד, ועוד לא נמאס לי. אני לא מבינה איך עוד לא נמאס לי. אבל עוד לא.

    כמה עוד עוד לא אפשר עוד לסבול? אני כבר זוכרת את מספר הטלפון שלו בעל-פה, ועוד לא. אני כבר יכולה לדייק כמה פרטים מדויקים למדיי כשאני מדמיינת אותו מפשיט אותי, משפיל אותי, מזיין אותי, מחבק אותי כשאני ישנה, ועוד לא. אני כבר מכירה קצת את מה שהוא מביע, ועוד לא. עוד לא. עדיין עוד לא.

    חמור מכך: כשהוא אינו, אני עוד מתגעגעת קצת, ועוד חושבת כל מיני מחשבות וחולמת כל מיני חלומות קצת גסים, בהקיץ או שלא, ועדיין עוד לא. אז אני קצת תוהה, איזה מין בנאדם הוא איש היפה ההוא, שאפשר להימצא איתו כל כך הרבה זמן, ועוד לא. שאפילו כשאני לבד, אני עוד קצת איתו, כי הוא גם קצת כאן, גם כשהוא לא, ובכל זאת עוד לא.

    זה חת'כת קטע. כן. לא קורה לי כל יום שעוד לא. ואני חושבת שבכלל עוד לא קרה לי כזה עוד לא. אני חושבת וכל רגע נדמה לי שרק הרגע קלטתי, בעצם, שבעצם עוד לא. ולכו דעו מה מפחיד יותר: שהוא תכף ילך, יסתלק, או שלא. כי אצלו כבר כן לא. רק אצלי עוד עוד לא.

    ומחר? מחר מעורפל. מחר עוד לא כאן. מחר מסתנן אל תוך חיי מבעד לפיו המלכלך של העתיד, כמו קללה. מבעד לפיו המלכלך של העתיד, עם פיסות רוק קטנות, ושבבים לחים. קליפות גרעיני חמנייה. יורקים עליי. מבעד לפיו המלכלך של העתיד. אני מתבוננת בנתזים, מופתעת, לא מרוכזת, לא שמה לב. "גרעיני חמנייה", אני אומרת לעצמי. "גרעיני חמנייה מבעד לפיו המלכלך של העתיד". אני נהנית מהפגיעות הקטנות. מבעד לפיו המלכלך של העתיד. אני מתכוננת. בזמן שאני מתכוננת, האיש היפה מסמן לי לא לדאוג.

    לא לדאוג?

    הוא משוגע.

    יום ג', כ"ט בתשרי, תשס"ט

    יום ראשון

    פתח צר

    העברית סילקה אותי ממנה, משום שלא קראתי בתנ"ך. משום שאיני קוראת בתנ"ך. מתחילתו עד סופו. באהבה או שלא באהבה. באומץ או שלא באומץ. מתחילתו עד סופו. איני קוראת בתנ"ך. על כן העברית סילקה אותי ממנה. נודיתי. מקריאת עברית, מכתיבת עברית. הותר רק פתח צר.

    הוא צר עליי.

    צר לי.

    אני כותבת ולא מבינה.

    יום ב', כ"ח בתשרי, תשס"ט

    יום חמישי

    אמלתראות

    כוס אמ-אמא של כל העולם ואשתו הצולעת, שתירקב בכוס של האמא שלה, אמן.
    שילך קיבינימט כל העולם ואחותו המשוגעת, שיחנקו בזבל של הדודה המכוערת שלהם מבינימינה, גם כן זונה.
    שיישרפו כל העולם וגם האבא הפיסח שלו, הפוליטיקאי המלוכלך, שייכנס לו לתחת ויישאר שם, שלא נראה את הפרצוף המדכא שלו, שלא יעשה לי פרצופים.
    על הזין הגדול שלי כל העולם וגם החברים המניאקים שלו, חתיכת פאשיסטים מטונפים, שירדו כבר מהארץ, למה מה הם מחפשים כאן, מה, רק להרוג ולשנוא, שימותו כולם בימינו, חבורת חיידקים זבי חוטם עם תועלת של שום כלום, שילכו יחפשו את החברים שלהם בחור של הגיהנום בירושלים, גם כן יש שמה מה לחפש.
    יללה יאללה, כל העולם והגורו המטורף שלו, האידיוט, חסר הבינה, שילך להצביע ואחר כך נדבר, גם כן יושב כל היום על התחת, חושב שהוא קדוש.

    יום ה', כ"ד בתשרי, תשס"ט

    יום רביעי

    דם-די-דם-דם-דם

    אני מדממת אפשרויות. חצאי אפשרויות. אני מדממת דברים שביקומים מקבילים הפכו לבני אדם. הם לא בני אדם. הם גם לא אפס. הם מינוס. הם לפני. מינוס ילדים. מינוס ילדות.

    כשאשכיל ללמוד פעם בחודש מאיך שאני מרגישה בשאר החודש (וגם אשכיל ללמוד בשאר החודש מאיך שאני מרגישה פעם בחודש), אולי אהיה אישה. אולי אשכיל להיות אישה.

    אבל "אישה" אינו תואר שנקנה בהשכלה (עצמי אומרת). אי-אפשר "להשכיל להיות אישה". או שאת אישה, או שאת לא אישה. וזהו זה.

    אבל (אני משיבה לה) אני לא יודעת איך להיות אישה. לא יודעת אם אני כזו. אני בטח לא כזו. ובכלל, אני לא יודעת אם אני בכלל מעוניינת.

    אבל אולי אין ברירה (היא ממרפקת אותי, ודווקא בבטן). הנה, חצאי אפשרויות.

    מה פתאום (אני חושבת שהבנתי אותה) "טבע נשי"? מה פתאום מיסטיקה? מה פתאום אחווה נשית?

    "מיסטיקה"? (היא סונטת) "אחווה נשית"? זיבי. חוויה מצטברת. מכנה משותף. אחדות היסטורית שאינה מבחירה.

    כשמי שנולדו זכרים (אני מתבלבלת), אומרים "אני אישה", ועוד בקול צלול ובטוח, כפי שאולי לעולם לא אגיד, אני מתבלבלת. אני מוכנה להקשיב, אפילו להילחם על הזכות שלהם לומר כנ"ל, אבל קשה לי להסכים, לגבי עצמי, לטשטוש הגבולות. הם מבלבלים אותי. אני מתבלבלת.

    לפעמים (היא גואלת אותי מהשיחה, ומסכמת) בא לי להיות אישה. לעתים רחוקות בא לי להיות גבר. בדרך כלל אף אחד מהתארים אינו חלק מההגדרה העצמית שלי. אני אולי ג'יבריש. אולי עדיף לי שאהיה אולי ג'יבריש. אבל חצאי אפשרויות זולגים מהגוף שלי. אני לא יכולה להיות ג'יבריש כשחצאי אפשרויות זולגים מהגוף שלי. אני אישה, כשחצאי אפשרויות זולגים מהגוף שלי. אני אישה עצובה מאוד. ומוגדרת.

    יום ה', כ"ד בתשרי, תשס"ט

    חשקים

    האיש היפה עובד. הוא עובד הרבה. קשה לו. הוא עושה דברים קשים. בא לי לתמוך בו, לעודד אותו וכו'. אני לא יודעת איך לתמוך בו, לעודד אותו וכו'. אני לא יודעת איך לתמוך, לעודד וכו'. מעולם לא הצטיינתי בדברים כאלה.

    אבל היה איזה יום. היה איזה יום בו הרגשתי אחרת. היה איזה יום שהצלחתי. אני לא זוכרת איזה יום זה היה. אני רק זוכרת שהרגשתי שהוא שואב ממני כוח, ושמחתי.

    בא לי שהוא ישאב ממני כוח, וישמח.

    יום ה', כ"ד בתשרי, תשס"ט

    יום שלישי

    קוראים מדומיינים

    קוראים מדומיינים יקרים ומוקרים שכמוכם. ייתכן שהרשומה האחרונה העלתה איזה מין חיוך נבזי ומלגלג על שפתי הטוהר שלכם. יכול להיות שהגבה המאוזנת שלכם התרוממה מעט, שלא על מנת לשוב למקומה הטבעי בזמן הקרוב. ובכן, עם כל הכבוד, פויה.

    פויה, פויה, פויה.

    ככה לא מתנהגים.

    אתם לא באמת כל כך שונים, סתם נדמה לכם.


    יום ג', ט"ו בתשרי, תשס"ט

    ודאות

    בדרך הביתה, חשבתי כל מיני מחשבות. קנוניות שונות ומשונות, מדעיוֹת, התרוצצו לי במוח. אפשרות קיומן התרוצצה לי במוח. ההיתכנות התרוצצה לי במוח. בעיקר התרוצצה לי במוח אפשרות הקשר הישיר הייתכן בין הקנוניות הללו לבין עצמי. "את חייבת להבין", עצמי אמרה לי. היא אמרה: "הלוגיקה תציל אותך. הסתמכי על טיעונים תקפים בלבד".

    "ומה אם זה מה שהם רוצים?" שאלתי אותה, לא באמת מצפה לתשובה. חלק מהקנוניות שהתרוצצו לי במוח התאימו להפליא לסברה הזו. קנוניות אלו עסקו, בין היתר, בבחינת היכולת שלי. אולי אדייק יותר אם אכתוב: היכולת האנושית. ניצול היכולת. טכנולוגיית ניצול היכולת. פיתוח ההבנה המדעית, ופיתוח טכנולוגיה. לא אפרט יותר מכך עכשיו, כי קצרה היריעה וכי אני לא באמת יודעת.

    לא, אין לי שום דרך לדעת בוודאות מה הם רוצים, אם הם בכלל רוצים משהו. אין לי שום דרך לדעת אם כדאי לי או לא כדאי לי לזרום איתם ועם מה שהם רוצים. עליי פשוט לעשות מה שנדמה לי שנכון, בלי להבין מה בוחן מי שבוחן אותי. וקשה לא לדעת. קשה לא להבין. במידה מסוימת, אני מקווה לרגע בו הם יתגלו ויובילו אותי. אני כבר מקווה לחשיפת מידע שתגרום לעולם להיות מובן יותר.

    לפעמים אני מפנטזת שהם עורכים בי ניסויים שנעימים לי. שהם עורכים בי ניסויים מיניים, שהם משחקים בגירוי ובוודאות, בעונג ובכאב, בהתרוממות הרוח, בהשפלת אמלתרה. לפעמים אני חושבת שבין שאלות המחקר שלהם ישנן שאלות שעל מנת לענות עליהן יש לגרות אותי מאוד. הפנטזיה והלוגיקה משתפות פעולה במצבים כאלה. לפעמים אני מתגרה ממחשבה על הקנוניות האלו, ממה שיעשה בי בעתיד לו הם יחליטו להקצין, או מה שכבר נעשה בי מבלי שאכיר בכך. הפנטזיה והלוגיקה משתפות פעולה במצבים כאלה. אבל שיתוף הפעולה של הפנטזיה והלוגיקה במחשבה על קנוניות, לא סותר את היתכנות הקנוניות.

    לזרום או לא לזרום עם הקנוניה? להילחם או לא להילחם בקנוניה? לנסות להבין או לא לנסות להבין את הקנוניה? אין לי מושג. סביר להניח שאם אנסה להבין, אשתגע לגמרי. ואני לא יודעת אם בא לי לוותר על טיפת השפיות\ההכחשה שעוד נותרה בי. אולי אפנטז ואאונן במחשבה על הקנוניות האלה, אבל בטח לא כדאי שאעשה יותר מכך. אבל בטח לא כדאי לפתח את הנתיב התודעתי הזה, בטח לא כדאי לטפח את הפנטזיה. טיפוח הפנטזיה הוא לא בדיוק צעד אל עבר השפיות, הנורמאליות, התפקוד, וכל שאר הדברים שאני "אמורה" לשאוף אליהם. לא פחות חשוב: אם הקנוניה "אמיתית", אולי טיפוח הפנטזיה יקשה עליי להתמודד בה.

    אז מה לעשות? אין לי מושג. אפשר, כמובן, להניח שהמחשבות האלו הן מחשבות שווא. אפשר להניח שהן יעלמו בקרוב, או לפחות ישככו (או ישוככו, אלא מה). אפשר להניח שכבר מחר אצחק על כל זה. בעצם, כבר עכשיו אני כבר צוחקת על כל זה. אפשר שכבר מחר לא אחשוב, לא אוטרד, לא אתרגש, לא שום כלום. אולי אתעצב קצת, אחליט שמצבי עגום, שאני מטורפת, וארחם על עצמי. אחר כך? חיי שפיות יחסית. חיי שלווה יחסית. אם אזכר במחשבות האלו, אזכר בהן ולא אכנס אליהן, לא אאמין להן, לא אאמין בהן. לא אשאל. אי-ההיתכנות יהיה הנחת המוצא שלי. אני אזכר, ותו לא. אפשר, אפשר, אפשר.
    אנשי קנוניה יקרים, זוממים נחמדים שכמוכם, זוהי פנייה ישירה אליכם. אם אתם קיימים. ובכן, זה העניין: אני לא יודעת אם אתם קיימים. אולי בא לכם להתגלות? לשלוח איזה איתות בוטה במיוחד, שיוכיח את קיומכם? האם לא תסכימו שאי-הוודאות מסרבל את התקשורת שלנו? הנה, אפילו עכשיו: אני לא יודעת אם אתם משגרים למוח שלי הבזקים שמזהירים אותי מלדבר ולהעיד על החוויות שלי, או שאני הוזה. אנא הבהירו. אם אתם חוששים שלאחר ההבהרה אני אסרב להמשיך בניסוי או אנסה להאבק בכם, אנא שקלו שנית את חששותיכם. אני מבטיחה לשקול בחיוב את המשך הניסוי. תודה מראש (למה אני מרגישה כאילו אתם סוטרים לי כאשר אני מודה לכם? ולמה הסטירה מביעה חיבה?).
    בוקר אור.

    יום ג', ט"ו בתשרי, תשס"ט

    העיניים נפכחות

    אני מפוכחת. אוי ואבוי, אני מפוכחת. חמור מכך: אני מפוכחת, אני ערה מזה זמן רב, ואפילו שתיתי קפה. חמור מאוד. המוח מתחיל לזמזם. כמו להקת צרעות. כמו צרעות ש"מתלבשת" על דבורה, יוצרות מעצמן כדור סביבה, ורוטטות, ורוטטות, ורוטטות, עד שחום גופן עולה. זו תופעה טבעית. זו עובדה ביולוגית. הן מסוגלות לסבול חום של חמישים מעלות בערך. הדבורה מסוגלת לסבול חום של ארבעים מעלות בערך. הן סוגרות עליה, הן רוטטות, חום גופן מתפרץ. הדבורה היא דבורה אפויה. אלה החיים בחיק הטבע. שאון אימים נשמע בתוך כדור הצרעות הזה. הקול הוא קול הכנפיים המהירות, החותכות את האוויר. אני לא ממציאה דבר. זו עובדה ביולוגית. והמוח שלי סוגר עליי. אני מפוכחת. המוח שלי רוטט. ישנה ביו-לוגיה במוח שלי. הוא מדבר. הוא תובע ממני הקשבה. שאון אימים. וחם.

    יום ג', ט"ו בתשרי, תשס"ט

    יום שני

    אמלתרה חיה בעדר, אמלתרה היא חיה עדרית

    כל שני וחמישי אני משנה דיעה: אני יהודיה, אני לא יהודיה, אני יהודיה, אני לא יהודיה... כל שני וחמישי אני מפרשת מחדש את התחושות, ממציאה הסברים חדשים, מנסחת ניסוחים חדשים, שונה מחדש. אני יהודיה. אני לא יהודיה. אני יהודיה. אני לא יהודיה. כן. לא. שחור. לבן.

    לא, לא ברור לי בכלל. אני רחוקה מאוד מפיתרון. טרם הבנתי את מלוא ההשלכות של השאלה הזו. בעצם, אני רק מתחילה להבין. וגם זה בקושי. וקושי לא יחסר כאן. אם אני יהודיה, הדבר מחייב. מרגע שהגעתי לכדי הצהרה כזאת – אני כבר מחויבת לאורח חיים אחר, לשינוי תפישתי כולל, להגדרה עצמית אחרת. כל זאת בעוד שדי בקריאה בתנ"ך כדי לעורר בי רתיעה. מאידך, גם ההחלטה ההפוכה היא החלטה קשה מאוד. במיוחד כאן, בישראל.

    לפני ימים אחדים, הלכתי ברחוב עם האמירה "אני לא יהודיה". היא אמירה כואבת. היא נתק. היא גדיעת איברים חיים. הצטערתי. היה צער. היה הרבה צער. אנשים עברו שם. הם הסתכלו עליי כאילו אני פוגעת בהם איכשהו. אנשים בדרך כלל מסתכלים עליי ככה. גם הפעם לא הבנתי למה. הרגשתי שהם אומדים אותי. "זה כי את לא יהודיה", עצמי אמרה לי, "זה למה".

    שטות מוחלטת, כמובן. ובכל זאת. רציתי לרוץ אל שיעורי ההלכה. הרגשתי שאני צריכה להתחבא.

    יש פחדים אסטרטגיים.

    אני לא מחבבת אסטרטגיה.

    אני לא רוצה לגלות בעוד עשור-עשוריים שסיכמתי כך או אחרת כדי לחיות בעדר כזה או אחר.

    יום ב', י"ד בתשרי, תשס"ט

    יום ראשון

    זין! כוס! רקטום! פטמות!

    זה קורה לי לפעמים. אני מגלה מילה חדשה, ומשתמשת בה המון. חושבת אותה המון. קצת כמו ילדה קטנה שפתאום מגלה שהיא מסוגלת לבטא מילים גסות, ומאותו רגע, לפעמים במשך זמן רב, רב עד כדי מיאוס, כל מילה שנייה שלה היא מילה גסה. כאשר מבקשים ממנה בנימוס: "חמודה, תעבירי לי בבקשה את הצלחת", היא עונה: "פיפי". כאשר מגיע הזמן לומר לסבא ולסבתא להתראות ולאחל להם שבוע טוב, היא לא נפרדת מהם ב"שלום", כרגיל, אלא היא אומרת להם: "תחת". וצוחקת, וצוחקת, וצוחקת... היא מרגישה שהיא הילדה הכי חכמה בעולם, כמובן.

    ובכן, לפעמים אני קצת ככה. אני מוצאת פתאום איזו מילה שחסרה לי, ומתמלאת בחדוות ביטוי. אני חשה צורך לחקור כיצד ניתן לבטא אותה ובאילו הקשרים, צורך לחקור את משמעה ואת האופן בו היא קשורה במילים אחרות, לחקור כיצד אנשים אחרים משתמשים בה וכיצד השתמשו בה בעבר, ובעיקר להרגיל את עצמי להשתמש בה, כי אם אני כבר מוצאת מילה מלהיבה כל כך, אני רוצה לזכור אותה, אני רוצה לשלב אותה בהבנת העולם.

    בצורה זו לימדתי את עצמי את המילה "אנארכיה" ואת המילה "אין-סוף". דבר דומה קרה לי עם הצירופים "ברוך השם" ו"בעזרת השם". גם את המילה "אמן" הכרתי כך, אבל בזהירות יתרה. ומי עוד? אילו מילים נוספות? אוה, מילים רבות, מילים רבות. אפשר למצוא ביניהן מילים גסות כמו "פסיכוט", "כס-אמק", "אחושרמוטה", ו"פוליטיקאי"; אפשר למצוא ביניהן את "הרמוניה" ו"כאוס"; אפשר למצוא ביניהן את התחילית "תיאו-" ואת התחילית "מונו-"; אפשר למצוא מילים הקורצות ללועזית כמו "אוטודידקטיקה", "דיאלקטיקה", "תיאולוגיה", "לוגיקה", "היסטוריה" ועוד; אפשר למצוא שם גם מילים עבריות כמו "מונח" ו"מושג", "המהום" ו"זמזום", "מולדת" ו"מכוֹרה", ועוד, ועוד...

    ובכן, נדמה לי שזה (אולי, אולי) קורה לי עכשיו עם המילה "דיסוציאציה".

    אני קצת מתרגשת.

    שלום לך, "דיסוציאציה". ברוכה הבאה אל החיים שלי. בעצם, את כאן כבר המון שנים. אולי מאז שאני כאן. אבל רק עכשיו אני לומדת את שמך. אז שלום לך, "דיסוציאציה". טוב שנפגשנו. אולי עוד יהיה בינינו רומן לסבי סוער. ימים יגידו. אני מקווה שיהיה נעים להכיר.

    יום א', י"ג בתשרי, תשס"ט

    יום שלישי

    פגישה עם מר אי-אפשר

    פגשתי הלילה מישהו, שלצורך העניין נכנה אותו "מר אי-אפשר". פעם היו בינינו שיחות פילוסופיות, וטמטום רגשי, וחלל שנפער. אבל עכשיו, אתם מבינים, כשעבר כבר כל מה שעבר... לא פילוסופיה ולא נעליים. פגישה אילמת. ולא שתוקן כאן איזה דבר. לא ולא. שום דבר לא הוסדר. סתם הובהר לי שוב ושוב מה שהוהבר לי שוב ושוב בעבר: אני עדיין אני. מר אי-אפשר הוא עדיין מר אי-אפשר.

    אז נפגשנו הלילה. אז מה? מה כבר קרה? לא החלפנו בינינו מילים. לא היינו לבד. הוא ניגן על גיטרה, ושר. הרחוב סאן. הרחוב המה. אנשים ריחפו מסביב. מכוניות שעטו לידנו בקול מטורטר. מר אי-אפשר היטיב לנגן ולשיר. אכן, לפעמים הוא מלחין ונגן וזמר. דמיינתי שהוא מכוון אליי שירים. ידעתי שאני מדמיינת. היה קר. הפגישה היתה פגישה אקראית למחצה, חפוזה למחצה, ובעיקר מכאיבה. היה לילה. היה ככלות לילות. המקום היה אחר. היה מאוחר. הפגישה היתה פגישה כואבת מאוד, ועכשיו מוזר. כל פיסת רחוב מזכירה לי משהו שהוא עשה, משהו שהוא אמר. כל פיסת רחוב היא רמז. כל פיסת רחוב היא רגש יפה ועצוב, היא עדות למצב מייאש ומוּכּר.

    הנה, אין-ספור פעמים כבר עברתי בצומת הזה, ולא פניתי, כלל ועיקר, לא פניתי לכיוון ביתו הידוע של מר אי-אפשר. לא, לא פניתי. הגיתי, אמנם, ושקלתי, אמנם, אבל לא פניתי. וכל היושר הזה של האין-לפנות, כל היושר הזה כבר נצבר בי ונצבר, וחישבתי כבר להתפוצץ לגמרי מרוב היושר הזה, המכוער. ושיננתי בקדחתנות של אנשים מצטערים: שאי-אפשר, אי-אפשר, אי-אפשר. שאם פספסתי, אז פספסתי. לא נורא, מה קרה, מה נשבר. צריך לקבל את הכל כברכה. ומה שנגזר כבר נגזר.

    כל פעם מחדש שיננתי: לא לטלפן, לא לשלוח מכתב, לא להציק, לא להעיק, לא להכביד, לא להזכיר, לא לומר דבר. אין-ספור פעמים קיוויתי שהוא יתגלה לפתע, שהוא ירצה לדבר, שישב דווקא קרוב, שישאל מה שיש לו לשאול, שיאמר מה שיש לו לומר. והנורא ביותר, הנורא המכאיב בכאב לא-יתואר, הוא שאולי בעצם אין לו, למר אי-אפשר, אף רצון מיוחד, ולרוב גם לא חשק, לשאול אותי או לדרוש ממני, לבקש ממני או לתקן לי, להטיח בי או לזעום עליי, להוכיח אותי או להתוודות באוזניי, לעלוב בי או להסביר לי, להמתיק לי או למרר, לכער או לייפות, לפרום או להטליא, לוודא או להשאיר את הספק, בעדינות, להשאיר את הספק, ללא אומר, להשאיר את הספק כעדות, כתזכורת. או אז, אם בספק רצונו, אז הוא גם אדם אכזר.

    "שוב את פוגעת בעצמך", הם יגידו. נו, בסדר. אז אני כרגיל. אל דאגה. "הילדה מתדרדרת", מצבי יבואר. נו, בסדר, רק תנו שיצוץ פה, כמו פלא, ולו רק לרגע קצר. שיחייך בכנות, שרק יחייך בכנות, ולו רק חיוך רע ומר. תנו ללכת עכשיו ברחוב הזה, ושוב לשנן, ששוב נגמר. תנו להתגעגע שוב ללא תוחלת. תנו לייחל שוב לאומץ, למילים ישירות, גם אם יעלם כלעומת שנאזר. תנו שוב לקוות לפגישה, גם אם פגישה לא תסדיר דבר. אני יודעת שלא יצא מזה כלום. לא אכפת לי. אני זקוקה לזיכרונות האלה. אני לומדת מהתוך. אל תקחו ממני את המעט שנותר.

    אז טוב, טוב, טוב מאוד, כן, טוב עד אין-קץ, טוב שכואב פה, וטוב שלוחץ פה, וטוב לי שרע, וטוב לי שצר. ובטח כדאי שאפסיק לייחל. ובטח כדאי שאפסיק ליילל. כי טוב ומצוין לי ללמוד משגיאות העבר. מה, ויש לי ברירה? תראו לי שקרן, ואראה לכם איך נראה איש כזה, שברר. אז אני מנסה לא לברור. ואם הרחוב מזכיר, אז לזכור. אבל, כך הבנתי, זה קשה במיוחד עם מר אי-אפשר. וברגעים הכי קשים, דווקא הרחוב הזה, שמזכיר נשכחות, דווקא הוא עזר. הרחוב הזה, המזכיר נשכחות, הוא רחוב נאמן. הוא רחוב נהדר. הוא כמו בית, כמו מקלט. הוא אוזן, הוא עין, הוא רצף. הוא כאן. הוא קבוע. הוא נשאר.

    כן, הרחוב הזה מרגיע אותי. הרחוב הזה הוא עולם בו מותר לשמוח על מה שמותר. הוא הזיכרונות הניבטים וזיכרונות בהתהוות, הוא הגבול הדק שבין הבטוח למסואב, הוא הדקוּת העדינה שבין נועם לפורקן, בין פורקן להכרח, בין הכרח למוסר. הוא מחשבות על עתיד, הוא מקלט בהווה, הוא זכרון העבר. מאורעות ורוח. הרחוב הזה נקשר. הוא מתלפף באנשים ובזכרונות, נכרך בהם, ואין להפריד. אני מפחדת שהם ייחנקו זה מזה, שהם יחנקו זה את זה עד הלילה הכי אחרון, עד הוויכוח הכי מיותר.

    אנחנו כמעט שכנים, מר אי-אפשר ואני. אנחנו שנינו, כמו שאומרים, מאותו הכפר. אז סביר להניח שעוד אתקל בו בעיר. היתקלות מנחמת, והיתקלות מחרידה. היתקלות של אמצע, והיתקלות של ספר. היתקלויות ממוהרות, מעורערות, שרק ידגישו את מה שנחסר. ואין מה לעשות, רק לנצור ולזכור ולהודות על מה שבכל זאת היה, מה שבכל זאת אופשר. לקבל את מה שיהיה, ולא לפגוע בלי צורך. לא להקריב את המצפון של מחר. ולבכות, אם צריך. ובעיקר להודות. להודות בעיקר. זה לא דבר קל. אוי, אלמלא הרחוב הזה, אלמלא מה שהושאר... אוי ואבוי, אלמלא הרחוב הזה... הוא ברכה. הוא עימות. הוא פתח אוהב לכל מה שננצר.

    יום ג', ח' בתשרי, תשס"ט

    יום חמישי

    מה שהכי כואב

    א
    אאוץ'. זה, בעצם, מה שהכי כואב כאן: נדמה שהוא מניח שכל מה שאני רוצה בחיים מסתכם בהמון-המון גירויים מיידיים ופשוטים. המון סקס, המון סמים וכו'. נדמה שהוא חושב שאם אני מדברת על א-מונוגמיה, אני מדברת על חרמנות. שאם אני מדברת על חופש, אני מדברת על פריקת עול ושבירת כלים. שאם אני מדברת על אלוהים, אינסוף, אללה, הקב"ה וכו', אני מדברת על אוסף תירוצים שמאפשר לי לחיות בזילות. נדמה שהוא חושב שזה העיקר בשבילי – לחיות בזילות. נדמה שהוא חושב שהתפישה הערכית שלי מסתכמת ב"בוא, יש מסיבה".

    נדמה שהוא לא מכיר אותי, ולא מעניין אותו להכיר אותי. נדמה שלא אכפת לו מה השקפת העולם שלי, מה העולם שלי, מי אני (בהכרח בסדר הזה: מה השקפת העולם שלי, מה העולם שלי, מי אני).

    אז לא אכפת לו מי אני? זה העניין? אז למה הוא פה? כדי שאגמיר אותו בערבים? כדי שיוכל לצעוק עליי? ונכון שאני כותבת עכשיו מתוך עצב ועצבים, אבל זו תחושה מתמשכת, התחושה שלא אכפת לו מי אני, שלא מעניין אותו למה אני בוחרת כפי שאני בוחרת, שאני לא מעניינת אותו.

    ב
    בא לי שהוא יבוא עכשיו ויוריד אותי אל הרצפה ויגיד לי שאני באמת רק חרמנית מסוממת, חלאת המין האנושי, רק רוצה להתגרות כל הזמן ולא אכפת לה משום דבר אחר, ושבאמת לא מעניין אותו מה אני חושבת, שהוא ייתן לי את מה שאני רוצה, את העונג של הזיון שלו, כי בלאו הכי אין שום דבר אחר שאני מסוגלת לו, אני מסוגלת רק להזדיין איתו, וזהו. אחרי שיבהיר לי מי ומה אני, בא לי שיזיין אותי ושידרוש שאגיד לו תודה, שידרוש שאודה לו, שידרוש שארגיש רק הודיה על הזכות לקבל אל תוכי את הזין שלו, כי אין לי תכלית אחרת בעולם, כי זה בלאו הכי הדבר היחיד שמעניין אותי, אז זה מה שיהיה פה. בא לי שהוא יקשור את הרגליים שלי בפישוק אדיר, ושיחדור אליי ככה. שיבדוק את המגבלות של הגוף שלי. שיגרום לי להתפתל ולצרוח, ושיעשה את כל זה בידיעה שאין שום דבר אחר שמצדיק את הקיום שלי, שיעשה את כל זה במלוא העליונות שהוא חש כלפיי, עם מלוא התיעוב שהוא חש כלפיי וכלפי החשקים העלובים שלי, ושידע שאני מודה לו, שאין לי ברירה אלא להודות לו, שהקיום שלי הוא קיום של אין-ברירה-אלא-לשרת-אותו, בעוד שהוא אדם חופשי. שיראה מה הוא עושה לי ויהנה מהנחיתות שלי. שהוא יגמור בתוכי, כי למה להפסיק באמצע, כי מה זה משנה אם אכנס להריון, הרי אני חסרת משמעות, במקרה הכי גרוע הוא יכול פשוט להרוג אותי. שאחרי שאגמור, שיזריק לי משהו שישגע אותי. שיזריק לי למרות שאין צורך. שיזריק לי סתם, בשביל לראות איך אני מושפלת, איך אני נתונה לחסדיו, איך אני תלויה בגוף. ואחר כך שיגמיר אותי שוב, במהירות, אפילו לא בגלל שבא לו לזיין, אלא סתם כדי להנות מהשליטה שלו.

    שישחק בי.

    ג
    גמרתי לכתוב את שני הסעיפים הקודמים, וחזרתי אל תכנת המסרים המיידיים בה התקוטטנו כ-48 דקות לפני כן. חיכתה שם הודעה מהאיש היפה: "אל תהיי עצובה מדי".

    הוא מתוק. כשהתקוטטנו, דיברתי אליו בגסות לא נעימה. התעלמתי מהמילים ומהרגשות שלו, הטחתי בו כל מיני דברים, האשמתי במקום לשאול, ועוד בזמן שהוא עסוק ויש לו מיליון דברים אחרים על הראש. הקטטה הסתיימה בתגובה מכוערת במיוחד שהגבתי לניסיון פיוס מצדו. ובכל זאת, הוא עצר וחזר כדי לכתוב לי "אל תהיי עצובה מדי".

    איך הוא מתעלה על העלבון, הרוגז וכו', כדי להרגיע ולנחם? ואיך הוא יודע בדיוק מה לומר כדי להרגיע ולנחם? איך הוא..? חשבתי שאני אתקע ככה, בין מצב הרוח המזופת הזה לאוננות, חשבתי שאתקע ככה במשך מספר ימים לפחות, והנה הוא, בשורה אחת- - איך בבת אחת, במשפט אחד, הוא מצליח להחזיר אותי אל ה"מציאות"?

    ד
    דיאלקטיקה, כבר אמרנו?

    יום ה', ה' בתשרי, תשס"ט

    החברה של אחי התאום

    החברה של אחי התאום, למשל, אם היא לא היתה החברה של אחי התאום, למשל, אלא אותה בחורה ללא המחויבות לאחי התאום, למשל, אוי, מה שהייתי, למשל, אם היא רוצה, ואם האיש היפה היה מסכים, מה שהייתי יכולה, למשל, לעשות איתה, שלא נדע מצרות.

    אני משתדלת לא לחשוב על זה. גם לא לדמיין. אמנם כשאני שוקעת ומתבוססת בפנטזיות היא מופיעה לפעמים, אבל אני מסלקת את דמותה. אמנם פנטזיות עשויות לבקוע מדמותה, ודי במבט אחד הגון ממנה, אבל אני מסלקת את דמותה. אבל, אוי, למשל... שלא נדע מצרות. היא החברה של אחי התאום.

    האיש היפה מבקש שאפרוק כל עול. שאשתחרר לגמרי מעכבות, מחששות, מלחצים. אני לא יודעת אם זה משהו שבא לי לעשות. עם כל הכבוד לרוסו, לרומנטיקה, לאנרכו-פרימיטיביזם, לאנרכו-קוויר, למופע האימים והקולנוע של רוקי, לאהבה החופשית בצורתה הפשטנית ביותר, לאסקפיזם המשגשג, לתרבות הנרקו-מאניה, לפרובוקטורים לדורותיהם, להתגרות האפשרית. עם כל הכבוד לכל אלה, אני מאמינה שאולי יש טעם בעכבות, לפעמים, בעולם שלי.

    יום ג', ג' בתשרי, תשס"ט

    יום רביעי

    התפנקות

    האיש היפה צועק. האיש היפה כועס. האיש היפה דורש. האיש היפה נוזף. האיש היפה מדבר בקוצר רוח. הוא הזהיר אותי מראש. הוא אמר לי שהוא לא נחמד. ולא בכדי, כך מסתבר.

    כואב לי עכשיו, ואני מרחמת על עצמי. האיש היפה מכאיב לי. הוא מצלצל שוב, והפעם יש נימה של רוך בקול שלו. אני אומרת לו:"יש נימה של רוך בקול שלך". אני מודה לו על הרוך. הוא משיב: "אין רוך. רק עייפות".

    הוא חולה. הוא מרגיש רע. במקום לעזור לו, אני מרחמת על עצמי. ואז אני מרחמת על עצמי, על שריחמתי על עצמי. אלה סממנים של חוסר-תפקוד.

    יום ג', ג' בתשרי, תשס"ט

    יום שני

    גוף

    א
    האיש היפה שוכב על הגב ברגליים פשוקות. הוא יורק על כף היד שלי. אני מאוננת לו. הוא כבר גמר פעם אחת, ועכשיו יש לנו זמן. אני חולה הלילה, ומפחדת מהגוף שלי. אני מרשה לעצמי להתפנק, להתעייף, להתבונן. הפער שבין צבע עור הזין שלו לצבע עור הבטן והירכיים משגע אותי. "את אוהבת להסתכל עליו?" הוא שואל על גוף שלישי, ומתכוון לחלק מעצמו. "כן", אני עונה מיד, לא מסיטה את המבט.

    "כן, אני אוהבת". אני עונה בקול רם. הוא לא רוצה שאלחש. הוא מלמד אותי לדבר. אני מרגישה זרמי חשמל, למטה, וחושבת: "הוא יפה". חושבת בלי לדעת למי מהם אני מתכוונת, ואם אני בכלל מתכוונת רק לאחד מהם או לשניהם, ואם אני מתכוונת בכלל.

    ב
    כשהוא מדבר על היד שלו, למשל, הוא לא אומר "היא". הוא אומר "היד שלי".

    יום ג', א' בתשרי, תשס"ט

    יום ראשון

    סבלנות

    היורה ירד בשבת.

    אתה בקושי שמת לב.

    היית עסוק. כעסת עליי.

    ביקשת תשובות מהירות.

    דרשת הסברים מזורזים.

    התאכזבת ממני.



    אחר כך הלכתי הביתה.

    בדרך, הגשם הקפיץ פרחים.

    קטנים, לבנים,

    על המדרכה –



    לא ראיתי ממרחק.

    חשבתי שאולי כבר ברד.

    מוזר, ברד ביורה.

    מהר כל כך.

    אבל לא היה ברד.



    לפעמים רואים

    רק אחר כך:

    פרח או קרח.

    קצב של אקלים.



    יום א', כ"ח באלול, תשס"ח

    יום שישי

    איוורור

    ואז נפתח הסרט של התפקוד. דווקא אז, בסופו של יום מוזר וארוך, כשהאיש היפה היה איש מותש וכשהשעה היתה מאוחרת מהרגיל, כשאין זמן ואני כבר צריכה ללכת, וגם נלחצת מכל מיני פטפוטים שמרניים או שמרניים-לכאורה שהאיש היפה מפטפט. בדיוק ברגע הזה נפתח הסרט של התפקוד. נפתח בנחישות וברגישות, כמו שאומרים. "אה, תפקוד", עצמי מעירה באגביות בזמן שאני מתמוטטת, מריירת, מג'ברשת, ושועטת בדהרת-אמוק אל זרועות הקטטוניה הסופית. היא לא מתרגשת מההיסטריה שלי. "קלטי-קלטי, הוא מדבר על תפקוד", היא אומרת באדישות מופלאה וממרפקת את הגוף שלי על שלל עוויתותיו, "איזה קטע".

    דיברתי איתו על תפקוד. כנראה שמלמלתי בבהירות יחסית, כי האיש היפה בחר לזרום איתי משום מה, ובכלל לא ניסה להרחיק ממני חפצים חדים או את עצמו. חמור מכך: הוא התייחס מפורשות, מילולית, לכל מה שאמרתי. אשכרה ניסה לשוחח איתי, המטורף הזה. הוא שאל שאלות, הוא השיב תשובות, נשמעו משפטים שמתחילים ב"את יודעת ש...".

    מוזר, הא?

    האיש היפה לא ממש מבין על מה הוא מדבר, אבל הוא מודע למגבלות ההבנה שלו. הוא נזהר בניסוחיו ולא נבהל מהיכולת המילולית הכביכול-מועשרת שאני כביכול-מפגינה מעת לעת. בינות להתקפי הלהג המוכרים מבית היוצר של אמתכם הנאמנה, האיש היפה השמיע טיעונים תקפים. וכל הכבוד לו. במיוחד בהתחשב בעייפות ובשעה. אז איך הגעתי למצב הרוח המגוחך הזה, אם היה כל כך טוב?

    הטיעון המרכזי של האיש היפה היה "אמלתרה דפוקה, היא דופקת את עצמה ואת החיים של עצמה", ולצערי הוא לא ממש הוסיף טיעונים אחרים. מידי פעם הוא גיוון והמציא כל מיני הוכחות לתיאוריה שלו, וזהו. בזאת הסתכמו דבריו.

    לא נעים. לא נעים בכלל. אני יודעת שהוא בסך הכל מבקש לתקשר איתי, אבל הבנאדם מספר לי דברים שסיפרו לי והבנתי בגיל ארבע לכל המאוחר. מה לעשות? הצרה הגדולה היא שדי בפיסת תודעה פצפונת כדי להבין מה הוא אומר במצב כזה, וגם להסכים איתו. במצב כזה, המון "תאים אפורים" משתעממים והופכים את מגירות הנפש בקדחתנות, בחיפוש אחר דבר מה להתעסק בו.

    ובכן, גבירותיי ורבותיי, חשיפה. הנה מגירה ממגירות הנפש: אפשרות אי-היכולת שלי לתפקד, בכלל, לעולם. אפשרות שכולה אימה. אפשרות מעשית. אפשרות שהתחלתי להגות בה, ברוב טיפשותי, בזמן השיחה. לרוע המזל, קו המחשבה הזה השתלב להפליא בדבריו של האיש היפה. "אסור להגות בדברים כאלה? מותר להגות בדברים כאלה?" שאלתי את עצמי. "אין לי מושג", היא ענתה.

    לא היה לי כח להילחץ. הייתי עייפה מדי לחרדות. התבוננתי באיש היפה. הוא היה יפה והשמיע טיעונים תקפים. נתעצבתי. המושג "כישלון" ריחף סביב. בירכתי אותו לשלום. הוא בירך אותי בחזרה. הוא לא היה לבד. עלו ובאו אחריו כל החבר'ה הוותיקים: "תלות", "בושה", "נכות", "חוסר-יכולת", "ייסורים", "אכזבה", "חיים", "דיכאון", "סבל מתמשך", "עמידה במקום", "צביעות", "פרנסה", "מוות", "עוני", "כאב קבוע", "פרישה", "פרישות", "בדידות", "חיים באשפוז", "חרטה", "חולי", ועוד, ועוד... אפילו "חטא" ו"קוגיטו ארגו סום" היו שם. ממש כל החבורה\הכנופייה. "אהלן", אמרתי להם. "אהלן", הם ענו במקהלה, והתמקמו בתודעה שלי, שלא על מנת להסתלק. "נו," עצמי מיררה בשאט נפש, "לפחות את בחברה טובה."

    אבל אי-אפשר להיכנס עמוק כל כך פנימה, לא בזמן שיחה. האיש היפה סיים את הסבריו, הוכיח שאני דפוקה, שאני לא מתפקדת, ועתה המתין למוצא פי. מה, יא מטורף, יא יפה, מה אתה ממתין למוצא פי? לא בא לי להצדיק את החיים שלי. לא בא לי להסביר. למה מה? מה, לעצמי אני מצליחה להסביר, שאני עוד אנסה להסביר לזולת? לא אמרתי כלום. מה לכל הרוחות אני אמורה לומר? איך אתייחס ישירות וכראוי אל הנושא הזה? אני משוכנעת שניתן להתייחס אליו ישירות וכראוי, אבל איך, איך, איך. עצמי לועגת, "אפשר גם ככה: כיצד, כיצד, כיצד".

    שלוש-ארבע בבוקר, אנחנו נגררים לשיחות נפש על הרצפה של המקלחת. האיש היפה נועץ בי מבט עייף, אולי מצפה שאסכם איכשהו ואפטור אותו כבר מהדיון העקר בחיים העקרים שלי. אבל אני לא יודעת מה לומר לו. אני לא יודעת מה לעשות. אני עקרוּת אחת גדולה. אני התגלמות הניוון האימפוטנטי. בא לי לבכות.

    "אל תקחי ללב, הוא לא יודע על מה הוא מדבר, הוא לא מכיר, הוא לא מבין, הוא בסך הכל מנסה לעזור", עצמי הרגיעה אותי בארס. זה אולי לא נראה ככה ממבט ראשון, אבל עצמי לועגת לי כשהיא אומרת דברים כאלה. היא יודעת שמה שכואב כאן לא נובע מהמילים של האיש היפה. היא שוב מנסה להכאיב לי. בא לי לבכות. והאיש היפה עדיין ממתין למוצא פי. מה אומר לו? כל הסיבות הן סתם אוסף של מלמולים, מלמולים, מלמולים. אבל האיש היפה לא מוותר.

    סוף סוף, אחרי שניות ארוכות של שתיקה ופויה, נגלה אור בקצה מנהרת אין האונים הארורה ההיא. סוף כל סוף אני מתעשתת. משהו אותחל במוח שלי, רפלקס ההדחקה החליט להתקיים למרות הכל, והוא טלטל את השכל שלי במלוא האון. אני מרגישה כמו מתעמלת דידקטית בדרכה אל האולימפיאדה. זוהי עת לוליינות, בתי, זוהי עת לוליינות. אני מסיטה את השיחה ממסלולה. אני מובילה אותה, את האומללה, הישר אל הסיום המדכא, הצפוי לה מראש. אז אני מתחמקת מהעיקר, אבל אני מצליחה לשוחח. לא בהצלחה רבה, לא בחן, אבל אני מצליחה לשוחח. מזל טוב, אמלתרה.

    אכן, הרגשתי גיבורה. איך בדיוק הגבתי, אתם שואלים? איך חילצתי את עצמי ואת העולם מהצרה, אתם שואלים? אוה. זה באמת הישג. ובכן, הלילה, בתגובה לכל מה שאמר האיש היפה, עמיתי המלומד, ובתגובה לכל מה שהתפוצץ לי בפנים, דקלמתי לו חלקים נבחרים (אם כי לא נרחבים) מספרי הלא-כתוב – "למה אני מפגרת: היסטוריית הדיכאון, מחשבות השווא, הכשלונות והגמגום הקוגניטיבי של אמלתרה". עתיד לצאת בתשס"ט, בהוצאת קיביני-מיני פחיות בע"מ.

    כן, גבירותיי ורבותיי, אל תבהלו אם אין לכם מה להגיד. פשוט דברו על עצמכם. יבבו, גבירותיי ורבותיי. יבבו. לפחות יהיה בזה שמץ של נורמאליות. הנה, תראו אותי: ישבתי שם על הרצפה, סיפרתי לו חלקיקים קטנטנים וזניחים מסיפורים באורך הגלות, סיפרתי באופן שלא יאפשר לו להבין, ודירבנתי את הפארסה המזוויעה הזו במלוא החופן רחמים עצמיים. ועוד חשבתי שאני מנסה להסביר לו. אז הייתי במצב איום, אבל הייתי. נשמעתי מטומטמת, אבל לפחות נשמעתי. לפחות הצלחתי לעשות משהו, משהו, ויהיה אותו משהו אשר יהיה. זה טוב יותר משום-כלום, גבירותיי ורבותיי. על הזין שלי אם ההצלחה שלי עלובה בעניכם. היא עדיין הצלחה. ייבבתי, ואני גאה בעצמי. זה טוב יותר מאלם, טוב יותר מקיפאון. זה הרע במיעוטו. אתם חייבים לעצמכם, לפחות, את הרע במיעוטו, גבירותיי ורבותיי. אז יבבו בעת הצורך. אין בזה בושה, אם זה הרע במיעוטו. אין בזה בושה בכלל.

    יתרון נוסף של יבבות הוא שאם הבנאדם שאתם משוחחים איתו ניחן במעט פיקחות, הוא יקלוט שאתם מייבבים מסיבות כוזבות, ויעצור אתכם. אם הוא לא רק פיקח אלא גם נחמד, הוא יעצור אתכם בחביבות. אחרי דקה-דקותיים של הבל אוטוביוגרפי, האיש היפה השתיק אותי והעיר משהו על רחמים עצמיים. הוא ציין שהם לא תחביב מועיל ושלא כדאי לטפח אותם. אחר כך העיר עוד כל מיני דברים. הסכמתי עם כל האבחנות שלו, בלי לחשוב פעמיים. הוא לא חידש לי דבר, רק הדגיש את עליבות מצבי, אבל הוא עשה את זה מכל הלב, וברוך. אבל הוא באמת ניסה לומר דברים שיועילו לי. הוא באמת איש יפה. בשלב זה כבר היינו בדרך אל הדלת.

    "לילה טוב", אמר האיש היפה, "תנסי לא לאכול סרטים יותר מדי. או לפחות תאכלי סרטים טובים". והוא הוסיף בחיוך: "תאכלי סרטים כחולים". זה לא הציטוט המדויק, יכול להיות שזייפתי במילה או שתיים או פסיק, אבל כך לפי זכרוני המקרטע. איזה חמוד, אה? חמוד-חמוד. בטח, יקירי. אני הולכת להגות באוטופיות אנארכיסטיות ורדרדות ומשעשעות, אני הולכת להגות בהן לאלתר, ללא שהות, וגם להתבדר ולשמוח. ושמחת בסרטיך והיית אך שמח, יקירי.

    אני קצת צינית עכשיו, מייבבת ומקטרת, נו, אבל האמת היא שהאיש היפה הוא איש כן וגלוי, ויש מצב שהוא אפילו מנסה לעזור לי, בדרכו הייחודית והמעוותת, אפילו כשהוא סחוט ומותש. נו, תודו שזה קצת מרגש. האמת המרה היא שהוא טוב אליי, האיש הזה. הוא כן וגלוי, ויש מצב שהוא אפילו מנסה לעזור לי. בדרכו הייחודית והמעוותת. אפילו כשהוא סחוט ומותש.

    יום ו', כ"ו באלול, תשס"ח

    יום שלישי

    מחווה לנעמי שמר ז"ל

    בא לי להיות לו שק איגרוף לתסכולים. שמיכה להתעטף בה כל אימת שמתחשק. ושיר שיגלה לו עולמות מפותלים. בלעדיהם, בלעדיהם גם פמיניסטית תשתתק. אבל כל זה בגללי ובגללו. ולא, אחותי, בשום פנים ואופן לא – זה לא בגלל שהוא גבר, לא בגלל שאני אישה. בשום פנים ואופן לא.

    בא לי להיות כוס התה המרגיעה. העוגייה המנחמת ברגע הנכון. הכרית המנקה את הטרדות בשעת שינה. האוזן הסופגת צעקות ללא חשבון. אבל כל זה בגללי ובגללו. ולא, אחותי, בשום פנים ואופן לא – זה לא בגלל שהוא גבר, לא בגלל שאני אישה. בשום פנים ואופן לא.

    בא לי להיות מחסה מפני כולם. או אדן החלון, להישען ולהשעין. להיות לו בית מוגן ונעלם, ורוח מלטפת ביום חמסין. אבל כל זה בגללי ובגללו. ולא, אחותי, בשום פנים ואופן לא – זה לא בגלל שהוא גבר, לא בגלל שאני אישה. בשום פנים ואופן לא.

    בא לי להיות הכתף של הדמעות. החיבוק, הנשיקה והמרחק. בא לי להשאיר לו אלף הודעות, ילדותיות נורא עם ריח ממותק. אבל כל זה בגללי ובגללו. ולא, אחותי, בשום פנים ואופן לא – זה לא בגלל שהוא גבר, לא בגלל שאני אישה. בשום פנים ואופן לא.

    בא לי להיות לו כל מה שנכון לו. כל מה שהוא זקוק לו, לספק את כל כולו. בא לי להיות לו מין חור כזה, מוכן. שיידחף אליי חזק, ושאני אהיה מזרן. כשהוא יגמור אני אצעק רק בשבילו. אבל כל זה בגללי ובגללו. ולא, אחותי, בשום פנים ואופן לא – זה לא בגלל שהוא גבר, לא בגלל שאני אישה. בשום פנים ואופן לא.

    יום ד', כ"ד באלול, תשס"ח

    טיק-טק, טיק-טק, דופק שעון בן חיל

    לפעמים נפתח בי צוהר אל קו המחשבה ההוא, השוחר, בו חשוב לי הרושם: יש מה לדבר איתי, אין מה לדבר איתי. אני מועילה בעולם, אני לא מועילה בעולם. אוהבים אותי, לא אוהבים אותי. לאחר מותי ספדו לי ככה, לאחר מותי ספדו לי אחרת. אגו, אגו, אגו. סכמו אותי, הנכיחו אותי. כמו בהספד. הנה, אקל עליכם את מלאכת הסיכום. אסכם את עצמי בעצמי, רק קצת. אהיה סיפור פשוט ופרוע, כדי שתתפתו לסכם. אולי אהיה סיפור קצר, כדי שמלאכת הסיכום לא תגזול מכם זמן רב מדי. לא, לא תצטרכו להתאמץ. דקה-דקותיים, לא יותר. פחות ממשך שיר גלגל"צי ממוצע. מה אכפת לכם, מה? סיכום בשניה, סיכום אינסטנט, דיאט סיכום.

    איכסה.

    קו מחשבה נוראי.

    לפעמים נפתח בי צוהר אל קו מחשבה נוראי.

    אני סוגרת. לא רוצה לטמא.

    "מי פתח אותו בכלל?" עצמי שואלת.

    "מי יודע", אני עונה.

    יש על מה לדבר איתי? אין על מה לדבר איתי? אני משכילה או בורה? יפה או מכוערת? שנונה או סתומה? על הזין שלי. כאשר ישנו שקט, ישנו דיבור אמיתי. השאלות המגוחכות הללו נמוגות.

    בא לי שקט, ולא בא לי להתכוון. ההתכוונות מחרישת אזניים, מטבעה. בא לי, אם כבר כל כך צריך, לא להתכוון אלא רק להתכוונן קצת. ובא לי אחר כך לשקוט ולהתרגש בעת ובעונה אחת. גאות ושפל. בא לי להתחבר אל המרקם של הקיום ולהניח לו להזיז אותי במקום לנסות להתנגד לו כל הזמן.

    סיכומים? הספדים? הם סתם מחשבות. מחשבות שווא. הבו שקט, קיבינימט. איפה הוא הלך, השקט הזה? איפה הוא נעלם, בדיוק עכשיו, כשרועש פה, וצריך אותו? תמיד הוא נעלם לפני הרעש. אי-אפשר לסמוך עליו, זה. ואני עוד אצטרך לסמוך על עצמי. ולמה שאסמוך על עצמי, למה? למה מי אני בכלל? סכמו אותי, כס-אמ-אמקום, שאדע כבר מי אני בכלל. יופטפויומט. שיזדיין העולם. הנה שוב נפתח הצוהר הזה. בטח הוריקן בחוץ. אולי אשאיר אותו פתוח. שתהיה לי התקווה של עין הסערה. או שבר קרח חד אל הגרון. גם זה משהו.

    ואני לא מרגישה לבד, אז אל תבואו לנחם אותי, לכל הרוחות. אם הייתי מרגישה מי אני, בטח הייתי אומרת לכם שאני דווקא מרגישה מאוד ביחד, וקרוב, וכו'. אבל "אני ביחד" מתקיים רק אם "אני" מתקיים. ו"אני" לא מתקיים עכשיו, למעט האיכסה-פיכסה של הרוחות העזות שצועקות ש"'אני' לא מתקיים עכשיו".

    אני עכשיו דקה ככה ודקה אחרת. הופ! אמלתרה מאופסת. הופ! אמלתרה השתגעה. רגע ככה, ורגע ככה. דקה כזאת, ודקה כזאת. רגע טיק, ורגע טק. בדיוק כמו בשיר ההוא של קיפניס. ומזל שאין פה אף אחד. אם הייתי פה, בטח הייתי נבהלת. בכלל, לא כתוב במדריך של הפסיכיאטרים שהמעברים האלה מתרחשים בד"כ פעם-פעמיים-חמש ביום, לא יותר? למה תכופים כל כך? מה קרה? מה עשיתי לא נכון, כס אמק?

    אני גם קצת תוהה אם אספיק לחיות בזמן כל הסרטים האלה. אני חושבת שאולי כדאי לי להדחיק את כל המחשבות האלה. לא שאפשר, אבל אולי כדאי, אתם יודעים. עד שאתפוצץ. אבל לפחות עד שאתפוצץ, אספיק משהו. גם זה משהו. או שאטול הרבה סמים, ואז אוכל לתפקד. או שאצליח (הא! בטח!) לאזן את עצמי בכוחות עצמי. בטח. ברור שזה אפשרי. ברור ברור ברור.

    שעון בן חיל

    מאת לוין קיפניס ז"ל

    איזה שעון בן חיל?

    אשר איננו נח!

    ביום וגם בליל

    דופק, דופק הוא כך:

    טיק- טק, טיק-טק, טיק-טק!

    דופק שעון בן חיל

    ביום וגם בליל

    דופק דופק הוא כך:

    טיק-טק, טיק-טק,

    טיק-טק, טיק-טק, טיק-טק!

    מראש מגדל גבוה

    צופה שעון גדול.

    הו, בואו נא לשמוע

    איך הוא דופק בקול:

    טיק-טק, טיק-טק, טיק-טק!

    שעון עשוי עץ זית

    קישוט נאה לקיר.

    הרעש רב בבית

    והוא ישיר לו שיר:

    טיק-טק, טיק-טק, טיק-טק!

    שעון של יד, הביטו,

    חמוד הוא זה הקט.

    לאוזן נא הושיטו –

    הוא מתקתק אט אט:

    טיק- טק, טיק-טק, טיק-טק!

    דופק שעון בן חיל

    ביום וגם בליל

    דופק דופק הוא כך:

    טיק-טק, טיק-טק,

    טיק-טק, טיק-טק, טיק-טק!


    אני מפחדת ממני. ואחר כך מרגישה אנוכית. אלה רחמים עצמיים. לא, זו זהירות בריאה. לא, אלה רחמים עצמיים. טיק. טק. מה לכל הרוחות מתרחש כאן?

    יום ג', כ"ג באלול, תשס"ח

    יום ראשון

    חה!

    סבא וסבתא שלי הגיעו אלינו לארוחת צהרים. מירושלים לרחובות, בצהרי יום שבת.

    אני שותקת בארוחות משפחתיות מהסוג הזה. ליתר דיוק: במצבים אחרים אני מדברת הרבה. מדי.

    אחרי הארוחה, בשלב הקפה-תה-קינוחים, נפלטה לי בדיחת שואה, בלי להתכוון. בעצמי לא קלטתי שהיא בדיחת שואה עד שהיא כבר היתה רחוקה מאוד מהשפתיים שלי. בחנתי אותה מהר-מהר, היטב-היטב, ולא היה מנוס: אכן בדיחת שואה. אוי ואבוי. תהיתי אם (אולי, אולי) יש מצב שהיושבים סביב השולחן לא קלטו את הבדיחה. אבל אין מצב. השואה נוכחת בתודעה שלהם יותר משהיא נוכחת בתודעה שלי, האסוציאציות שלהם מהירות יותר מהאסוציאציות שלי. ובכן, הם קלטו גם קלטו. קלטו וחצי. נדמה לי שהסמקתי. אולי החוורתי. היה, בכל אופן, סביר להניח, איזה שינוי בגוון עור הפנים.

    סבא וסבתא שלי לא מספרים בדיחות שואה, ולא מתעכבים למשמע בדיחות שואה. אז הם לא התעכבו למשמע הבדיחונת המפדחת שלי, לא יותר ממה שהנסיבות מחייבות. מה בסך הכל היה? היתה שתיקונת מביכה. אני שתקתי למשמע השתיקונת המביכה. זכיתי להתעלמות זריזה ומנומסת כפרס על השתיקה שלי למשמע השתיקונת המביכה. אחר כך השיחה נמשכה, ואני המשכתי לשתוק.

    באמצע סיפור מאוחר יותר על החבר'ה מגרמניה, הטלפון שלי צלצל. קמתי ועניתי בלי לבקש סליחה, כי אצלנו לא מבקשים סליחה כאשר קמים מהשולחן, אלא פשוט קמים. מעבר לקו פגשתי את הקול של האיש היפה. האיש היפה סיפר לי שלא הייתי לידו כאשר הוא התעורר. רציתי לבוא אליו. ניתקנו מהר. חזרתי אל השולחן ואל השיחה, שהיתה, כרגיל, נינוחה ומעניינת, והשתמע ממנה, כרגיל, עולם שלם של השכלה וצלילות. אני אוהבת את השיחות של המשפחה שלי.

    ניסיתי להקשיב אבל האיש היפה השתרבב לי אל תוך המודעוּת ומשך אותי מחלומות על זיקנה לחלומות בהקיץ. מילים עופפו סביבי אבל איפה שלא הסתכלתי, ראיתי דברים בתוך דברים. דברים נלחצים סביב דברים אחרים. דברים נעטפים ונדחקים אל בינות לדברים אחרים. אסתטיקה. סביבי שיחה נינוחה על החבר'ה מגרמניה. אבסורד. הגעתי למסקנה שאני משתמשת במחשבות על האיש היפה כדי לא להתמודד (או, אולי, להתמודד בעקיפין) עם השיחות על החבר'ה מגרמניה. ניסיתי להפסיק, והצלחתי הצלחה יחסית ביותר, שהיא דווקא סבירה ביותר בהתחשב בהצלחות אחרות שהצלחתי בעבר.

    קצת לפני שהם הלכו, חשבתי לעצמי: יש משהו בין היסטוריה משפחתית-שואתית, לבין נטייה לסקס אלים. לא שלהם, כמובן, אלא שלי. בדור שלי. בדור שלי יש משהו בין היסטוריה משפחתית-שואתית לבין סקס אלים. אבל אני לא יודעת איך לתאר את המנגנונים כראוי. אני לא בטוחה איך הסתבכנו. אולי הסובך קשור בצורך להיזהר מרוך, או באי-היכולת להאמין לרוך אלא אחרי הרבה קושי. אולי זו איזו תפישה מעוותת של המקום הנכון של רגשות קיצוניים בעולם של הבנאדם. אולי קליטה קצת אחרת, מינקות, של יחסי חיים ומוות, מוות ולידה.

    בכל אופן, נדמה לי שהדור שלי אוכל סרטים אחרים. נדמה לי שהוא אוכל סרטים אחרת. אנחנו מספרים בדיחות שואה, אנחנו מדברים לפעמים על היסטוריה, אישית וכללית, אבל אנחנו לא מחטטים בפצע במישרין. אנחנו לא בוחנים את המנגנונים של עצמנו, כדוֹר, במפורש. בינתיים, לפחות. אבל אנחנו נצטרך. אז אנחנו נתעסק בזה. אולי לא נתעסק בזה בפומבי כמו הדור שקדם לנו, אבל אנחנו נתעסק בזה הרבה. גם מי שלא יתעסק בזה, יתעסק בזה. לא תהיה לנו ברירה.

    יום א', כ"א באלול, תשס"ח

    יום שני

    תפקוד

    אני משתגעת מחוסר-מעש. עכשיו. אני משתגעת מחוסר-מעש, עכשיו.

    ולא שאני לא עושה דברים. אבל הם לא, איך לומר, הם לא, למעשה, הם לא למעשה, איך לומר, אתם מבינים. לא מספיק. בא לי עוד. בא לי כאלה שיהיו ממש, איך לומר, למעשה.

    ולא ברור לי מה מבדיל מעשה ממעשה. לא ברור לי בכלל איזה מין מעשה הוא "חוסר-מעש" ואיזה מין מעשה הוא מעשה ממין אחר בכלל. אבל אלה של עכשיו, המעשים של עכשיו, ברור לי שהם מין חוסר-מעש שכזה. ולא ברור לי איך ברור לי מה שברור כאן כל כך. אבל ברור כאן כל כך.

    אז אני משתגעת מחוסר-מעש. אני יודעת שזה טוב, שזה שלב נוסף בדרך. שלפי כזאת שגעת, אולי תכף אעשה גם אעשה. אבל אני לא יודעת מה לעשות עם השגעת הזאת. איך עוברים מהשלב הזה, של השגעת, אל המעשים? איך עושים? איך מגיעים, מראש, אל ההתחלה?

    אני משתגעת. אני אלך לאכול עכשיו, או עוגייה בלבד או ממש בולמוס, עדיין לא החלטתי, ואחר כך לשנוא את עצמי. אני ארגיש רצינית מאוד. אכילה היא עיסוק של אנשים רציניים, ואני ארגיש רצינית מאוד. גם שנאה עצמית היא עיסוק של אנשים רציניים. אדרבה. אני ארגע. יהיה קטעים. לא אדאג.

    יום ב', ט"ו באלול, תשס"ח

    גם אני כתבתי פזמון שמאלני מגניב

    נכון שאתם גאים בי?
    הנה:

    רגישות ונחישות
    מאת: אמלתרה השמאלנית המגניבה מאוד

    היה זול לקנות דירה
    על חורבות הכפר ההרוס שלך
    ובחיי, כל כך יפה פה, אחי
    כל כך שקט פה, אחי, נהדר
    רק לעתים שומעים חטטים
    על עור האדמה הרוגע
    על שטח הקרקע הקר
    קול יריות, או פכפוך של מים
    ממימי המעין הסמוך

    כן, היה זול לקנות דירה
    על חורבות הכפר ההרוס שלך
    תגיד, אולי אתה יודע
    איפה פה המכולת, אמרו לי
    שיש כבר הכל, גם קולנוע ובנק
    סניף של משרד הפנים
    וביטוח לאומי, ממש
    איך בנינו, איך בנינו
    אתה בטח שמח, אחי

    נו, אז מה אתה אומר?
    איפה פה המכולת? באמת
    נו, אולי תסדר אותי קצת
    נו, רק תעזור לחבר
    רק ימינה או שמאלה
    ואני אסתדר, אני אסתדר

    מה אתה כועס?
    מה אתה כועס?
    מה אתה כועס על אורח?
    עד שחשבתי שאתם נחמדים
    נו, מה כבר ביקשתי
    לבוא, לקנות
    לארוחת הצהרים
    פת לחם, קצת חומוס, קצת זיתים

    תראה, רק הגעתי וכבר
    אתה מתנפל, תראה
    בעצמך, כמה עוד
    יש לך ללמוד
    ונכון מה שאומרים
    נכון מה שאומרים

    נכון מה שאומרים
    אתה יכול לעבוד
    בתור התחלה
    אצלי במשתלה
    אל תדאג, כולם
    נחמדים מאוד
    נעשה לך כבוד

    אל תדאג, נעשה לך כבוד
    אני יודע כמה שזה חשוב לך
    פה על חורבות הכפר ההרוס שלך
    אל תדאג, אתה תעדור
    ואנחנו נזכור
    שאתה אחלה
    בחלה
    וואללה
    סבבה
    מארח

    יום ב', ט"ו באלול, תשס"ח

    ארכיון