קוראים דמיוניים יקרים,
כבר כתבתי כאן לא מעט על מה שקרה ביום שני שעבר. אולי הגדשתי את הסאה. אני רוצה להתנצל, ומתרגזת על הרצון. נו, קיבינימט, למה שלא אגדיש את הסאה? בדיוק לשם כך הבלוג הזה קיים. ולא ביקשתי מאף אחד לקרוא כאן. לא קישרתי בשום מקום. למיטב ידיעתי, איש מלבדי לא חלף פה.ובכל זאת: אם אי-פעם יקרא כאן מישהו, ודאי ימאס לו מהנושא. אבל, קוראים דמיוניים, יקרים ומפוקפקים שכמוכם, לא רוצים - לא צריך. נמאס לכם? זב"שכם. אגדיש כפי שידרש. למה בכלל נכנסתם לי אל המחשבות? מילא אם נכנסתם אל הבלוג, בכל זאת הוא כאן, נגיש לכל גולש, אבל גם אל המחשבות נכנסתם? מה פתאום טלפתיה? מי שמע על קוראים בלתי-קיימים שמתלוננים בטלפתיה? מה יש, לא נאה לכם להתלונן כאחד האדם? ולמה רק תלונות תמיד? למה?נו. סליחה על הטון. אולי הגזמתי. אתם לא רק מתלוננים. דווקא מידי פעם אתם מועילים מאוד. ואדיבים. באמת. ודווקא נחמד לשוחח בטלפתיה עם יצורים שקיומם מוטל בספק. בכל אופן, אל לכם לדאוג. לא נדמה לי שאמשיך לכתוב על יום שני שעבר. בכלל, הכפייתיות שהתחלתי לטפח נמצאת בשלבי גסיסה מתקדמים ביותר. ייתכן שזו תהיה הרשומה האחרונה בנושא זה, מי יודע. מה גם שהרגע צפיתי באירוויזיון, זו היתה חוויה מעניינת מאוד ואולי אכתוב משהו על האירוע המוזר הזה. יהיה גיוון.בכל אופן, בינתיים, אנחנו כאן. כתבתי את הרשומה שלהלן (למטה) אתמול, אבל לא רציתי לפרסם בשבת. כתבתי בצד ואני מפרסמת עכשיו, וגם משכתבת קצת בדרך. זהו.שבוע טוב,
ליל מנוחה,
אמלתרה
יום א', כ' באייר, תשס"ח---------------------\
סיבה ומסובב. הגעתי ברכבת אל יום העיון. חיכיתי לו מרגע ששמעתי עליו, וכבר בדרך רעדו לי הרגליים. בדרך פלא ובניגוד להרגלי הגעתי אל התחנה לפני הרכבת, ואפילו היה לי מעט זמן. כאשר היא הגיעה, עליתי עליה והתיישבתי במושב הראשון. זה המושב המבודד ביותר והוא הולם מצבים של ציפייה כי לרוב אינו מחייב החלפת מבטים מנומסים עם נוסעים אחרים.
נשענתי אחורה. עצמתי את העיניים. תכף אגיע. תכף אגיע! בא לי לבכות. הרכבת התחילה לנסוע. הלוח הממוחשב המודיע על השעה ועל התחנה הקרובה נמצא בדיוק מעליי. לוח זהה נמצא בקצה השני של הקרון. הסתכלתי בהם. שניהם הורו על אותה השעה (אני אגיע בזמן), ועל אותה תחנה (אני על הרכבת הנכונה). נשמתי לרווחה. שמחתי. התמלאתי פקפוק. התסכלתי בהם שנית. דבר לא השתנה. "בסדר", אמרתי להם בלבי, "בסדר, אני מאמינה לכם".
הנחתי את התיק הצהוב הגדול שלי על הירכיים, וכמעט שהוצאתי את הספר. חשבתי שהקריאה תעזור לי להרגע, תקרקע אותי ותשיב לי מעט שפיות, אבל תכף התחרטתי. הייתי נרגשת מדי. לא אוכל לקרוא. רציתי להוציא את מחברת הציורים ואת הקלמר, אבל מצבי השפיע על יציבות הידיים וחסתי על הציורים. מה אעשה? גם לכתוב אי-אפשר. מתח. צפצופים באזניים. בסופו של דבר התפשרתי על חוברת תשבצים ועיפרון.
חוברת התשבצים חייכה אליי וקרצה בערמומיות. ידעתי שפתירת תשבץ לא תועיל לי, ואפילו להיפך - היא עלולה להזיק. פתירת תשבץ מפזרת את הדעת, והיה לי צורך דווקא להתמקד. אבל פתרתי את התשבץ בכל זאת. או-הו, פתרתי גם פתרתי. אפילו לא פתרתי תשבץ היגיון, אלא תשבץ רגיל. אפילו לא תשבץ רגיל, אלא תשחץ. האמ-אמא של פיזור הדעת. ואפילו את התשחץ לא הצלחתי לפתור במלואו.
ההתקף שעתיד היה להגיע לשיא חומרתו כשלוש שעות מאוחר יותר כבר החל לנבוט בשלב זה, והוא ניזון מהתשחץ. הוא ניזון מהאסוציאציות, הוא ניזון מהאוטומאטיות. הוא שאב את המים והדשן מהשפיות שלי, והיא שיגרה לי אותות הזהרה די ברורים. לא העזתי לפענח אותם. "לפענח אותם?" שאלתי את ההתקף-הנבט. הוא השיב "עזבי אותך, יהיה בסדר", ואני נכעתי. כשהגיע הזמן לרדת מהקרון הוא לחש "פתיה שלי", וחשבתי שזו מחמאה.
---------------------\
סיבה ומסובב. לפני כחצי שנה (אולי יותר?) ישבתי באיזו פיצוציה רחובותית והאזנתי לשיחה מעניינת בין שני אנשים מעניינים. השיחה היתה שיחה לילית, וכמו רוב השיחות הליליות ברחובות (העיר שלי, מכורתי, מה יש לומר) - היא נדדה למחוזות מפתיעים.
המשוחח הראשון היה גבר בראשית שנות העשרים לחייו, מורה פרטי למתמטיקה. הוא נעים דברים ונעים הליכות, ומלבד זאת מאמין אמונה אדוקה בישוע הנצרתי (זה מהברית החדשה).
המשוחח השני היה אדם מבוגר, מפעיל תחנת ההימורים הסמוכה (לוטו, טוטו, משהו כזה). הוא משכיל ופיקח, אם כי לא אינטלקטואל, ומלבד זאת השקפותיו המפתיעות מעידות על עצמאות מחשבתית יוצאת דופן.
אני לא זוכרת את מרבית השיחה, אבל דבר אחד זכור לי (במעורפל). בשלב כלשהו הציג הצעיר את התיאוריה הבאה: נניח שאדם פלוני התפתה לעשות מעשה בלתי-מוסרי כלשהו. מרגע שעשה מה שעשה, פוחתים לבטיו, הוא נשחת מעט, המצפון שלו נשחק מעט. סביר להניח שהוא יתפתה ביתר-קלות למעשה בלתי-מוסרי שני, מעשה שיהיה חמור יותר מהראשון. מרגע שהתפתה למעשה השני, שוב פוחתים לבטיו, שוב הוא נשחת - והנה הוא כבר מתפתה למעשה שלישי, וכן הלאה מעשה רביעי וחמישי, שישי ושביעי וכו', כל אחד מהם חמור מקודמו, ובכל שלב ושלב ההתפתות נעשית קלה יותר.
לדוגמא: מי שגנב שקל בודד, יתלבט פחות בבואו לגנוב חמישה שקלים. מי שגנב חמישה שקלים, יתלבט פחות בבואו לגנוב עשרה. מי שגנב עשרה, יתלבט פחות בבואו לגנוב עשרים. כך הלאה, עד הסכומים הדמיוניים ממש. זה עניין של מעין שרשרת, או מדרגות. כך, פחות או יותר, אמר הצעיר מבין השניים.
המבוגר הקשיב בסבלנות, אך לא הסכים. הוא טען שלא מן ההכרח הוא שאותו פלוני אכן יתפתה לגנוב את החמישה אחרי שגנב את האחד, שלא מן ההכרח הוא שיתפתה לגנוב את העשרה אחרי שגנב את החמישה, וכן הלאה. מלבד זאת, הוסיף, בכל רגע ורגע אדם עשוי לחזור אל דרך הישר - ומי יודע מה יניע אותו לבחור כך או כך.
ניכר היה שתגובה זו שימחה את הצעיר.
-------\
סיבה ומסובב. מידי פעם משתבש שיקול הדעת שלי. הוא משתבש במעין התקף, שמשכו נע בין מספר דקות למספר ימים. להתקף כזה שלושה חלקים: נסיקה, שיא ודעיכה. הנסיקה והדעיכה נסבלות. השיא הוא סיוט שמתגשם, ולרוב כולל פגיעה כלשהי, לא מכוונת, בזולת.
ניתן לי לדחות ולמתן את ההתקף הבא, וניתן לי לצמצם את השיא. כאשר יש לי די אומץ, אני משכללת מיומנויות בהן אוכל להעזר בשעת התקף. כאשר יש לי די אומץ, אני מתכוננת. אבל רק כאשר יש לי די אומץ. לרוב אין לי די אומץ.
אם אני מתביישת, אני לא מתביישת בהתקפים. כאשר הם שם, הם שם. בין אם אני רוצה בהם באותו הרגע ובין אם לאו. זו לא הבחירה שלי, וגם לו היתה - הם לימדו אותי לא פחות משהרסו לי. אז אני לא מתביישת בהם.
אם אני מתביישת, אני מתביישת במה שבין התקף להתקף. אני מתביישת בעצלות שלי, בהתפנקות, בחוסר-המעש. יש מיומנויות שיכולתי לרכוש ולא רכשתי. יש דרך בה ניתן לחיות עם ההתקפים האלה, וגם עם כל החברים שלהם, בשלום. ישנה דרך כזאת. אפילו לא התחלתי לחפש אותה. לא באמת. עדיין.
נכתב ביום שבת, י"ט באייר, תשס"ח
פורסם ביום א', כ' באייר, תשס"ח
