"אמלתרה"? "אמלתראות"? "קורה או מערכת קורות להחזקת התקרה" (מילון אבן-שושן המרוכז, 2004)

יום רביעי

ענישה

אני גם מציירת וגם כותבת. גם וגם. לא בו-זמנית, בדרך כלל, אבל עוסקת בשניהם. כתיבה וציור. ציור וכתיבה. שני העיסוקים נוכחים בחיי עוד מימי גן הילדים. אלה דברים שעליי לעסוק בהם, כדי לא להשתגע. למדתי שעליי לעסוק בהם כדי לא להשתגע. למדתי בכל פעם בה הפסקתי לעסוק בהם והשתגעתי, למדתי בכל פעם בה שבתי אליהם והוקל לי. בוודאי עוד אלמד.

לפעמים, כאשר אני עוסקת באחד יותר משאני עוסקת באחר, אני מרגישה אשמה. קצת כמו ילדה שמעדיפה הורה אחד על פני אחר, או אם שמעדיפה ילד אחד על פני אחר, או אחות שמעדיפה אח אחד על פני אחר, וכו'. כן, יש צורך באיזון. הם מפרים זה את זה, וההפריה טובה. כשלאחד מהם נמאס ממני, הוא שולח אותי אל האחר. אני אף פעם לא לבד.

לפעמים אני נתקלת באנשים שאומרים שהם לא מציירים, לא מנגנים, לא מלחינים, לא כותבים, לא משחקים, לא מביימים, לא תופרים, לא מפסלים, לא גוזרים, לא מדביקים, לא שרים, לא מזייפים, לא פעם ביום ולא פעם בשבוע, לא פעם בשנה ולא פעם בעשור, לא שום דבר כזה, לא בפרט ולא בכלל, לא דובים ולא יער, לא שום כלום. לפעמים אנשים אומרים לי שאין אף עיסוק שהם צמודים אליו. לפעמים הם אומרים.

בדרך כלל נדמה לי שהם משקרים, או לי או לעצמם. לעתים רחוקות מאוד נדמה לי שיש איזה עיסוק כזה שהוא עיסוקם, אבל הם הפסיקו משום מה, ועכשיו הם אומללים. לעתים רחוקות אף יותר, נדמה לי שהם פשוט בני אדם מסוג שונה.

הפעמים האלה, בהן נדמה לי שהם בני אדם מסוג שונה, הן כמעט תמיד סנוניות המבשרות על בואו של איזה מחסום כתיבה או מחסום ציור. כמעט תמיד.

יום ה', כ"ג בסיוון, תשס"ח