אמא שלי עלתה ארצה מניו-יורק, מהברונקס. היא היתה די אקטיביסטית, כשהיא גרה שם. גם ההורים שלה היו די אקטיביסטים. עניינים של זכויות אדם. החינוך אצלנו נוטה שמאלה. אבל בשנים האחרונות אמא שלי מתייאשת.
היא לא לבד, כמובן. היא חלק ממגמה כללית, שפושה גם בימין וגם בשמאל. אבל אני לא יכולה להתייחס אל אמא שלי כאל חלק ממגמה כללית. היא אמא שלי, ובבחירות האחרונות לממשלת ישראל היא אפילו לא הצביעה. אפילו לא פתק לבן. צפיתי בה אוכלת את עצמה מבפנים. זה תהליך איטי וכואב. היא בטח הרגישה את ההורים שלה (זכרם לברכה) מתאכזבים בשקט.
בוקר. היא יושבת ומקשיבה. אני יושבת לידה. אובמה נואם, והנאום שלו מוצלח. גם הכתיבה, גם ההגשה, גם כבוד המעמד. גם התוכן. במיוחד בהתחשב במי שהיה הנשיא הקודם, ובמה שהתרגלנו לשמוע ממנו. מהמעשים שלו. ובכן, סוף סוף. סוף סוף! אובמה עוד יאכזב אותנו, יעצבן אותנו, יעציב אותנו, יתסכל אותנו, ומה לא. אבל יש איזו הזדמנות. יש מצב שאנחנו מתרחקים, אמנם רק כדי פסע, ומה זה פסע, אפילו לא פסע, רק מחצית הפסע, אבל בכל זאת, אולי אנחנו מתרחקים כדי מחצית הפסע, סוף סוף, מהתהום הרובצת. הנה נשבר היאוש הגדול. שינוי לטובה, גם אם לא יתגשם, הוכח שאפשרי. והנה, אמא שלי דומעת. לא ממש בוכה, אבל דומעת. וגם אני, קצת.
מזל טוב לנו. לכולנו. אני מקווה שהוא יהיה נשיא טוב. אני מקווה שהוא יזכור לשם מה הוא שם, בשם מה ובשם מי הוא נבחר. בא לי להתגאות בדרכון שלי. אני קצת גאה בו, עכשיו. בא לי עוד. אמנם באוטופיה המשורטטת בדמיון אין צורך בדרכונים, אבל כרגע הם כאן, הם קיימים, הם בכל זאת משקפים משהו. ובא לי להתגאות בדרכון שלי.
כן, הגיע הזמן.
יום ד', ז' בחשוון, תשס"ט
