"אמלתרה"? "אמלתראות"? "קורה או מערכת קורות להחזקת התקרה" (מילון אבן-שושן המרוכז, 2004)

יום ראשון

לא רק עצב

אצלו במיטה. קר בלילות, התכסינו. האור מהמנורה הקטנה שתכף תיכבה משרטט את תוואי הפנים שלו, את תוואי הגוף שלו, את תוואי השמיכה שמכסה אותנו בקושי. המיטה שעליה אנחנו שוכבים היא מיטה צרה של מעונות סטודנטים, וכשאיכשהו טוב לנו ביחד, אנחנו מצליחים למצוא בה די מקום. ברגעים אלה יש בינינו מין קירבה שהיא כשלעצמה, מין קירבה שהיא סיבת עצמה, שמתקיימת לא בגלל צפיפות ולא בגלל מרחב.

חם לי. קר לי. אני מבולבלת לגמרי. הבל הפה שלו על השדיים שלי, חם. נושף רוחות קדים. אהובי הוא ארץ מדבר. הפנים מבקשים להתחפר בארץ. הוא נוגע בי. האצבעות שלי נמשכות אל הזקן שלו, אל הלחיים, אל המותן, אל הזין שלו שהתקשה, פורקות חולות התרגשות נודדים, ערגה שיש בה לא רק עצב. השפתיים שלו והשפתיים שלי משוחחות אלה עם אלה שיחה שיש בה לא רק עצב. ונושקות לחולות. הוא האיש הכי יפה שאני מכירה. הוא קרוב עכשיו. אני איתו עכשיו, ולו לרגע. ולו רק בגלל שהוא קצת חרמן הערב, או בודד. ככה נהייתה לנו איזו עדנה עצובה, לשנינו.

טוב לי איתו, ואני אוהבת אותו, ובא לי לבכות, ולא בא לי ללכת ממנו. בכלל. בא לי להירדם בחיבוק שלו. בא לי להקיץ לא רק במחשבה עליו אלא בזרועותיו ממש. בא לי להיות זו שאליה הוא יחזור, מי יודע מאן. והנה אנחנו כבר מרגישים בלי מילים, לפעמים. לא רק עצב. למשל: שנינו מבינים שהוא עדיין מוֹנע מעצמו בכח את ההיסחפות אל תוך מה שבינינו, שהוא עדיין מונע מעצמו בכח את ההתקרבות. אבל אולי בקרוב לא יצטרך למנוע. ואולי אחר כך יעלם.

הוא מסתכל בי. הוא רואה הכל. אני לוחשת לו: "אני אוהבת או...", אבל הוא קוטע אותי – "אל...". המילים קטומות, אבל ברורות להכאיב. אנחנו מדברים קצת, והוא משלים את המשפט: "אל תצפי לתשובה".

"מה קורה פה?" אני שואלת אותו.
הוא עונה: "אנחנו נהיים חברים טובים. חברים טובים, וזהו".

יום ב', כ"ב בשבט, תשס"ט

יום שלישי

שמאלנית כורסא

אתמול הלכתי לאיזה בית-ספר יסודי שנמצא בקרבת ביתי. הייתי די מנומסת. נכנסתי לאחד החדרים, שם הזדהיתי בפני מספר אנשים שישבו מאחורי שולחנות שכוסו במפה כחולה וזולה. הם סימנו סימן קטן ליד שמי ברשימת השמות הארוכה שהיתה פרושה מולם. היינו כולנו די מנומסים. הלכתי לפינת החדר ושמתי פיסת נייר קטנה ומלבנית בתוך פיסת נייר גדולה יותר, מלבנית גם היא. חזרתי והשחלתי את שתי פיסות הנייר גם יחד אל תוך תיבת קרטון. האנשים חייכו אליי. הכרתי אחד מהם. פאשיסט ופייטן. יופי לו. יש לי סבלנות. שוב היינו מנומסים, כולנו. זה היה נימוס מסוג זה-מה-יש. יצאתי מהחדר וחיכיתי לאיזו מישהי מהשכונה שנכנסה אחריי כדי לעשות משהו די דומה. גם היא היתה מנומסת. היא סיימה, דיברנו קצת, חשבתי עליה כל מיני מחשבות גסות, היא מיהרה להסתלק, אמרנו שלום, והלכתי. בדרך החוצה פגשתי עוד כל מיני אנשים. אחרי ככלות הכל, כולנו מאותה שכונה. גם הם היו מנומסים. כצפוי, שאלנו זה את זה את השאלה המתבקשת. כצפוי, כשעניתי הם הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח. היה קשה לשמוע מה הם הצביעו, אבל בסך הכל שוב הייתי מנומסת. גם הם, בסך הכל, היו מנומסים. זהו. יופי. מתח שקט. לפעמים נדמה שכולם מטומטמים. אני במיעוט, אבל זה לא בגלל שאני אצילית. זה סתם בגלל שכל-כך רע פה.

אני כועסת על עצמי. ואני מפחדת.

יום ד', י"ז בשבט, תשס"ט

יום שני

מה

מזה זמן מה אני רוצה לכתוב כאן, ולא כותבת. אני לא ממש יודעת למה. ודווקא יש לי מה לכתוב. יש לי מה לכתוב כאן, ויש לי מה לכתוב בכלל. אבל אני עצלה. אני פחדנית. אני מפונקת. אני גם קצת מדוכאת.

אז הייתי במסלול טוב וסטיתי ממנו, אבל לא הרבה. הוא עדיין בטווח החושים. וחוץ מזה, הביטוי "זמן מה" הוא ביטוי מטריד. אני מחבבת אותו. זה הזמן של ה"מה", הזמן הזה. It's What time, baby.

אל תדאגו, קוראים מדומיינים ויקרים שכמוכם. רק אמצא את התנוחה הנכונה, ועוד יהיה.

רות, סוף.

יום ב', ט"ו בשבט, תשס"ט