רוצה את האמת? את האמת לאמיתה, מלחיצה וכואבת ככל שתהיה? הנה. הנה האמת: אני נחשפת איתך. אני נחשפת כפי שכנראה לא נחשפתי מעולם עם אף אחד אחר. אני נחשפת איתך וזה מפחיד אותי מאוד. ולא רק זאת. הנה עוד פיסת אמת: אני רוצה משפחה. משפחה מהסוג שכן בוחרים. כן, משפחה. לא מדברת כרגע על ילדים ובית משותף וכד', אלא על איזה גרעין בסיסי יותר של המושג "משפחה". הביטחון הזה, ההסתמכות אחד על השני, היכולת להתנחם ולהתרגש והכל. איזה גרעין בסיסי של דבקות, מעבר לכל הבבל"ת. משהו שאי-אפשר להפר בקלות רבה כ"כ. אינטימיות מתמשכת. זה אמנם משהו שאני חושבת עליו רק כשאני חושבת על העתיד הרחוק, וזה בטח לא רלוונטי כרגע. אבל כשאני חושבת על המסלול של החיים שלי, אני חושבת גם על זה. ואל תבין אותי לא נכון, אני לא מבקשת ממך כזה דבר ולא מצפה לכזה דבר ממך. בטח לא כשמדובר בילדים. הבן: אני לא מספרת לך על הכמיהה הזו למשפחה כדי לבקש ממך משהו, כי זה בלאו הכי לא לעניין כרגע. אני מספרת לך כדי שתדע שגם לי יש פלונטרים בראש, גם אם אני לא מבטאת אותם הרבה. אני מספרת לך כי אם כבר גילויים, אז הנה. כן, זה משהו שאני חושבת עליו, ומייחלת לו, גם אם אינו ייתכן כרגע. משפחה. משפחה מהסוג שכן בוחרים.
לפני חמש מאות שנה יצא לי להרהר קצת עם א"י בכיוון הזה, דווקא בהקשר של אימוץ ילדים, באופן כללי, לא בהכרח ביחד. אבל גם ההרהור ההוא כוון לעתיד הרחוק מאוד, אם בכלל, ובכלל היה ברובו פנטזיה. זו היתה אולי השיחה הכי מפורשת שניהלתי אי פעם בנושא דנן. אני לא מדברת על זה הרבה, לא עם אחרים ולא עם עצמי, כי אין לי מה לשקוע במחשבות כאלו, כי הן לא רלוונטיות. אני משתדלת שלא להימשך אל תוך המחשבות האלה, אבל הן שם. והן מתחזקות עם השנים.
ידוע לי שזה לא משהו שאפשר ליצור לפי משאלת לב. זה משהו שנוצר או לא נוצר מעצמו, מתוך הדינמיקה של האנשים, מתוך המצב, מתוך הרגש והמחשבה והסקס ורוך והקושי וכו'. ואין מה להאשים אם נוצר או לא נוצר. כי או שזה מתאים ומתחבר, או שלאו. ומשום מה, אולי בגלל שאיתך נחשפתי כ"כ, היו רגעים בהם תהיתי אם ייתכן שברבות הימים ייווצר לי דבר כזה איתך. ושוב: אל תבין אותי לא נכון. זו אינה בקשה. אני לא חושבת שיש טעם לבקש כאלה דברים, כי או שהם נוצרים ומתאימים או שלאו. ובלאו הכי מדובר, אם בכלל, במשהו שרק אולי יתגבש רק שנים מהיום. אבל אם אנחנו כבר כאן, ובלאו הכי נדמה שאו-טו-טו אתה עוזב אותי, נו, אני לא יודעת למה, אבל יש לי איזה צורך לספר לך את זה. לספר שהיו רגעים בהם קצת קיוויתי. כן. אם כבר גילויים, אז הנה: היו רגעים בהם קצת קיוויתי.
מה זה "קצת קיוויתי"? מה זה "קצת"? מספיק כדי לחשוב שאולי כדאי לי להתחיל לחשוב איך לנסות אולי להגיע למצב שאני איכשהו עוזבת את רחובות ועוברת בעקבותיך למקום הבא בו תחליט לגור. שוכרת דירת חדר וחצי איפשהו בסביבתך או משהו. וכן, זה כן מעשי (תפקודית וכלכלית וכד'). כי לא בא שתעלם מהחיים שלי. כל כך לא בא לי שתעלם מהחיים שלי, שאני כבר משתגעת. כל זה, וכולה כמה זמן אנחנו מכירים? פחות מחצי שנה. אני לא חולמת אפילו על אולי לחשוב ולהרהר בדברים כאלה בנוגע לאנשים שאני מכירה זמן רב יותר, או שיש לי יותר תחומי עניין משותפים איתם, או אנא-ערף. אין לי מושג מה פתאום בא קומץ ההרהורים דווקא לכיוונך. אז מלחיץ אותך? נשמע לך כמו טירוף נשי טיפוסי? יופי. על מה מתערבים שאותי זה מלחיץ יותר? על מה מתערבים שאותי זה מבהיל יותר, במיוחד כשאני כ"כ זקוקה לרוך ממך לפעמים?
שוב: אני לא מספרת לך את זה כדי לבקש או לדרוש או להתאונן וכד'. אני מספרת לך כדי שתבין שגם עליי עוברים כל מיני דברים לא פתירים, שאין לי ממש מושג מה לעשות איתם, רק לחכות ולקוות שהפלונטר יפתר איכשהו, ולמען האמת, הכי סביר הוא שיתברר לי כבר שההרהורים הרהורי שווא, גם אם יכאב לי בדרך.
לפני חמש מאות שנה יצא לי להרהר קצת עם א"י בכיוון הזה, דווקא בהקשר של אימוץ ילדים, באופן כללי, לא בהכרח ביחד. אבל גם ההרהור ההוא כוון לעתיד הרחוק מאוד, אם בכלל, ובכלל היה ברובו פנטזיה. זו היתה אולי השיחה הכי מפורשת שניהלתי אי פעם בנושא דנן. אני לא מדברת על זה הרבה, לא עם אחרים ולא עם עצמי, כי אין לי מה לשקוע במחשבות כאלו, כי הן לא רלוונטיות. אני משתדלת שלא להימשך אל תוך המחשבות האלה, אבל הן שם. והן מתחזקות עם השנים.
ידוע לי שזה לא משהו שאפשר ליצור לפי משאלת לב. זה משהו שנוצר או לא נוצר מעצמו, מתוך הדינמיקה של האנשים, מתוך המצב, מתוך הרגש והמחשבה והסקס ורוך והקושי וכו'. ואין מה להאשים אם נוצר או לא נוצר. כי או שזה מתאים ומתחבר, או שלאו. ומשום מה, אולי בגלל שאיתך נחשפתי כ"כ, היו רגעים בהם תהיתי אם ייתכן שברבות הימים ייווצר לי דבר כזה איתך. ושוב: אל תבין אותי לא נכון. זו אינה בקשה. אני לא חושבת שיש טעם לבקש כאלה דברים, כי או שהם נוצרים ומתאימים או שלאו. ובלאו הכי מדובר, אם בכלל, במשהו שרק אולי יתגבש רק שנים מהיום. אבל אם אנחנו כבר כאן, ובלאו הכי נדמה שאו-טו-טו אתה עוזב אותי, נו, אני לא יודעת למה, אבל יש לי איזה צורך לספר לך את זה. לספר שהיו רגעים בהם קצת קיוויתי. כן. אם כבר גילויים, אז הנה: היו רגעים בהם קצת קיוויתי.
מה זה "קצת קיוויתי"? מה זה "קצת"? מספיק כדי לחשוב שאולי כדאי לי להתחיל לחשוב איך לנסות אולי להגיע למצב שאני איכשהו עוזבת את רחובות ועוברת בעקבותיך למקום הבא בו תחליט לגור. שוכרת דירת חדר וחצי איפשהו בסביבתך או משהו. וכן, זה כן מעשי (תפקודית וכלכלית וכד'). כי לא בא שתעלם מהחיים שלי. כל כך לא בא לי שתעלם מהחיים שלי, שאני כבר משתגעת. כל זה, וכולה כמה זמן אנחנו מכירים? פחות מחצי שנה. אני לא חולמת אפילו על אולי לחשוב ולהרהר בדברים כאלה בנוגע לאנשים שאני מכירה זמן רב יותר, או שיש לי יותר תחומי עניין משותפים איתם, או אנא-ערף. אין לי מושג מה פתאום בא קומץ ההרהורים דווקא לכיוונך. אז מלחיץ אותך? נשמע לך כמו טירוף נשי טיפוסי? יופי. על מה מתערבים שאותי זה מלחיץ יותר? על מה מתערבים שאותי זה מבהיל יותר, במיוחד כשאני כ"כ זקוקה לרוך ממך לפעמים?
שוב: אני לא מספרת לך את זה כדי לבקש או לדרוש או להתאונן וכד'. אני מספרת לך כדי שתבין שגם עליי עוברים כל מיני דברים לא פתירים, שאין לי ממש מושג מה לעשות איתם, רק לחכות ולקוות שהפלונטר יפתר איכשהו, ולמען האמת, הכי סביר הוא שיתברר לי כבר שההרהורים הרהורי שווא, גם אם יכאב לי בדרך.
איש יקר ויפה שכמוך, אתה לא היחיד שמבולבל ונסער כאן. בעוד אני כותבת את המילים שלמעלה, אני חוזה את הלעג שלך. ורע לי. ואין לי מושג למה עד שאני כבר מצליחה להיחשף, אני מצליחה להיחשף עם מישהו שמנצל את זה שהוא מכיר את הרגישויות שלי כדי לתקוף ביתר עוצמה, ביתר חדות. אולי זה משום שאיתך, לפחות, אני מסוגלת איכשהו קצת להניח שאתה לא לגמרי צבוע, שהביקורת נשמעת. כן, אני מעדיפה ביקורת שנשמעת. ואני הכי מעדיפה ביקורת שנשמעת, ולצידה גם כמה מילים טובות. ממש לצידה. לא לסירוגין. לא שעה של רוך ושעה של קושי. אני מוכנה לוותר על שעות הרוך, ובלבד שיופיעו כמה מילים טובות לצד הביקורת. כי בלי המילים הטובות, איש יפה ויקר ואהוב שכמוך, הביקורת עשויה להפוך לבלתי-נסבלת. לקשה מנשוא. אתה חובט בגאווה שלי, והיא נחבלת. אולי מוטב ככה, מי יודע. נדמה לי שאני לומדת משהו מהחבטות, אבל אין לי מושג מה בדיוק. אולי אני נעשית החלטית יותר, מודעת יותר. זה דווקא טוב. אבל אני גם נעשית רגישה ועצבנית ואובססיבית ופחות שקולה. וזה לא טוב. זה מסוכן לי.
אני ילדה קטנה ומפונקת, אתה אומר? בסדר. יכול להיות שזה נכון. אבל אני רוצה להתבגר. אני רוצה לגדול. אבל אני שבירה מאוד, בינתיים. פסל זכוכית. צלם של פלונטר. באמצעו, אולי, מי שתהפוך לבסוף להיות אני, בוגרת, חסונה. רוצה להגשים לי פנטזיה? דבר איתה. עזור לה. גם אני אעזור לה. וביחד נעזור גם לך. אתה ואני, נעזור כל אחד לעצמו, ונעזור כל אחד לשני. זו הפנטזיה שלי. זה האתגר.
יום ד', י"א בטבת, תשס"ט
