"אמלתרה"? "אמלתראות"? "קורה או מערכת קורות להחזקת התקרה" (מילון אבן-שושן המרוכז, 2004)

יום שישי

פיסת יומן משבת

פגשתי מישהו. נכון שזו כבר התחלה שמובן שעלולה להיגמר במשבר קטן? או משהו. משבר קטן, או משהו. כן, הרבה סכנות בדרך. פגשתי מישהו. וליתר דיוק: פגשתי כמה אנשים, והוא ביניהם. והם מוצאים חן בעיניי. והוא מוצא חן בעיניי. יש בו משהו מהשבת.

יש אנשים כאלה. הם מגיעים בדיוק בזמן הנכון, בדיוק במקום הנכון, והם בדיוק הבנאדם הנכון. הם מדגדגים לי את יצר הדבקות. יצר מסוכן. יצר מתעתע. יצר שיש להתייחס אליו בעדינות ובזהירות. יצר שיש בו מערבולות, שאם לא אזהר- - -

אנחנו בקושי מכירים. רק הרגע הכרנו. אני לא יודעת מה יהיה. ובכל אופן, אם יהיה טוב – אופתע. ואם לא יהיה טוב – אופתע. ואני מאמינה שיהיה גם טוב, וגם רע. זאת אומר, מבחנים. יהיו מבחנים. אז מוטב לי להניח שאופתע. מוטב לי להניח שאני לא יודעת מה יהיה. גם אם לא יהיה בינינו רומאן, בין המישהו הזה לביני, יהיה משהו. אפילו סוף עגום, אם זה מה שיהיה, הוא משהו. אז יהיה משהו. וכל האפשרויות הן שיעורים שטרם למדתי. בשביל זה הן כאן. אז מה מטריד אותי, בעצם? רק קוצר הרוח, רק חוסר הסבלנות, רק הגסות החולנית שלי כלפי הפער הנכון שבין האפשרות וההתגשמות, רק האישיות הפוסט-טראומטית-דמיקולו שלי, רק קוצר הרוח הזה. רק נפש התינוקת שלי, שמצייצת: שם, שם, האיש הזה, האיש הזה...

אני משתדלת לזכור דברים שלמדתי עם האיש היפה, וגם עם עוד אנשים, שגם על חלק מהם נכתב פה בעבר. אני משתדלת לזכור דברים שלמדתי. להוקיר כל חוליה בשרשרת הרגעים שמובילה לכאן, ולהוקיר את הלקחים, את השיעורים. להודות ביושר. אני מבקשת להודות ביושר. על מה שכאן, על מה שעכשיו. מה עוד? רק ככה. להודות ביושר. אני מסתבכת, שאני לא עושה את זה.

איך שאני קולטת כמה נחמד לי שזכיתי לפגוש אותו – מתעורר בי יצר הדבקות. אבל מה שכל-כך נחמד במישהו הזה, בין היתר, זה שהוא מלמד, בעצם הנוכחות שלו, שאפשר להודות על מה שכאן ועכשיו. וזו התרופה הכי טובה להסתבכות שלי. וחשוב שאזהר. הרבה חוליות בשרשרת הרגעים שמובילה לכאן מלמדות אותי על יצר הדבקות ועל הסכנות הטמונות בו, ואולי אם למדתי מספיק, אולי אוכל לעמוד, איכשהו, אפילו על קביים, אבל לעמוד, איכשהו, במבחן הזה. הנה, אמלתרה, נסי ללמוד את היתרונות שב"הנכווה ברותחין". נסי. כי כשהוא משתולל, היצר הזה, כשהוא משתולל – הוא מעוור אותך.

סבלנות, אמלתרה. אל תחשבי שאת כל-כך חכמה. זכרי את חנה. זכרי סבלנות. וזכרי גם את דברים ל'. את שניהם, אמלתרה. נסי לזכור את שניהם.

נכתב ביום ש', כ"ה באדר, תשס"ט
פורסם ביום ג', כ"ח באדר, תשס"ט

יום רביעי

אם הכל אפשרי

בא לי ללמוד איך לחיות עם הבני-אדם. גם אלה הוותיקים שאני עושה להם עוול כל הזמן, וגם אלה החדשים שאני עושה להם עוול כל הזמן. בא לי ללמוד להסתדר איתם.

יום ה', כ"ג באדר, תשס"ט

בהצלחה, אמלתרה

האיש היפה כבר לא מדבר איתי. אני לא מונוגמיסטית והוא כן ולא הצלחנו להסתדר, אז אסור. אני מתעוררת בבוקר, ומבינה שהוא לא לידי. הוא חסר לי. אני מבקשת לטלפן אליו, רק לומר "בוקר טוב", רק לשמוע את הקול שלו, רק להרגיש שמץ נוכחות זכה משלו – ונזכרת שאסור. זו רק דוגמא אחת. עוד אובדן. וזה שהאובדן הוא אובדן אחד מני רבים, לא מקל על הכאב. כי האובדן מכאיב בשל עצמו.

רע לי. לכאורה נדמה שהמונוגמיה מחברת אנשים, מצמידה אותם, אבל בפגישות שלי איתה היא בעיקר מרחיקה. היא מפרידה. לא בזכות האדיקות המונוגמית הגעתי לרגעים הזכים של הקירבה והשהות והאין-מילים, לא בזכות האדיקות המונוגמית הגעתי לחברויות איתנות, ליכולת לסמוך על אדם אחר, לרצון לעזור, לדאגה שאינה חרדה אלא בית. ואת אלה אני מבקשת.

פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם. כאפה אחר כאפה אחר כאפה אחר כאפה. אני מרחמת על עצמי. אני אומרת לעצמי: "את א-מונוגמית, את מיעוט נרדף". מבחוץ עוד נדמה אולי שהחיים הא-מונוגמיים הם רצף של אורגיות וסמים, הילולות ושמחות. הם לא. יש בהם בעיות ואכזבות ושברון לב, בדיוק במידה שיש בחיים מונוגמיסטים. ועל אף מה שאתם אולי חושבים, אני לא מעוניינת באורגיות וסמים והילולות ושמחות, גם אם כבודם במקומו מונח. האמת היא שאני הכי מעוניינת בשקט, ובאהבה, ובמסעות שנחווים ביחד, ובמסעות שנחווים לבד. אני הכי מעוניינת בחופש להיות עם אנשים שאני אוהבת. האמת היא שבחלומות שלי יש בית ורגעים נפלאים ועשייה צנועה ושקט ונחת וצחוק של ילדים בשבת בבוקר. והחלומות האלה פשוט לא מסתדרים לי עם מונוגמיה. או, לפחות, אני לא מבינה איך הם מסתדרים עם מונוגמיה.

אני מיעוט. אני יודעת שאני מיעוט. אני מיעוט כי אני לא מונוגמיסטית. והחיים מבהירים לי שוב ושוב ושוב שאני מיעוט. וכואב לי. גם בגלל שהאגו שלי נחבל, אבל גם בגלל שיכול היה להיות פה יפה מאוד. אבל אין לי מה לרחם על עצמי. ואין לי מה לרחם על אחרים. אין מה. אני לא מיעוט נרדף. אני סתם מיעוט. ככה יצא. ואם ירצה השם, אני אלמד לתקשר, ולהבין, ולהסתדר ככה.

בהצלחה, אמלתרה.

יום ה', כ"ג באדר, תשס"ט

יום חמישי

קשרים (אמלתרה פלונטר)

פעם התגלצ'תי מאיזה מקום גבוה, למקום נמוך יותר. בלי מגלשה. באוויר.

זה היה נורא. ישבתי שם, לפני, וחשבתי על כל מיני אנשים שההתגלצ'ות שלי עלולה לתסבך אותם. לא רציתי שהם יסתבכו. אפילו היו צעדים מונעים, שיצאו אל הפועל לאיטם, החל מכשנה לפני ההתגלצ'ות וכלה בהתגלצ'ות עצמה, צעדים מונעים שנועדו להקל על כל האנשים שחפצתי ביקרם. אפילו כתבתי כל מיני מכתבים קטנים. קולות מנחמים מעולם המוות, עלק.

אני נקשרת לאנשים. אנשים נקשרים אליי. בא לי שהקשר שבינינו יהיה כזה, שאם מי מאיתנו ימות – האחר ישרוד. אולי יתעצב, אולי יאכל איזה מיני-סרט, אבל לא יתמוטט לגמרי. ישרוד. ישרוד טוב, אפילו. אני רוצה להרגיש את החופש למות. אני רוצה להרגיש את החופש של הזולת למות.

אבל אני לא בטוחה איך לעשות את זה כמו שצריך, מה גם שטרם עמדתי במטלות קלות יותר.

והנה, לסיכום, שיר ממחזמר (תסריט), שכנראה לא אסיים לכתוב לעולם:

אני הציפור-קנגורו
אני הציפור-קנגורו
כאשר אני עף, אני עף
נופלים לי דברים מהכיס
ובלי לשים לב, בלי לשים לב
אני שוכח

אני הציפור-קנגורו
אני הציפור-קנגורו
מקפץ לי מקודש אל חול
על הקרקע היום-יומית
ציפור-קנגורו

והמון גוזלים-גוזלים
מקפצים למולי על החול
הם רוצים שאקחם על כפיי
רוצים שאקחם אל הקן
גורי-גוזלי קנגורו, אני שוכח
בלי לשים לב, בלי לשים לב
אני הציפור-קנגורו
כאשר אני עף, אני עף

יום ה', ט"ז באדר, ה'תשס"ט

יום שלישי

יומנאות, בירורים וקהל

הרשומה האחרונה אינה רשומה הוגנת. רבות מהרשומות כאן אינן רשומות הוגנות. ו\או נחמדות. אני כותבת כאן כשאני כועסת, עצובה, מדוכדכת, מרוגזת, מדוכאת, נסערת וכו'. זה היומן שלי. ואני לא בהכרח הוגנת. ו\או נחמדה.

בעצם, זה נכון לגבי כל רשומה שמתפרסמת כאן. ישנם חלקים אחרים. ישנם אירועים והרהורים וכל מיני דברים שאני לא מספרת לכם, למרות שהם נקודות ציון די חשובות בעלילה של הדבר הפתלתל והעקמומי והמזדהר הזה, שנקרא "החיים שלי". אז בבקשה אל תתיימרו להמר על מה נכון או מי צודק, ואל תמהרו להתרעם, כי אין לכם מושג. קפיש, קוראים מדומיינים ויקרים? המידע פה חלקי ביותר. הסיפור פה הוא רק פיסה מסיפור אחר, שלא נכתב. אתם קוראים ביומן שלי, ואני לא הסטוריונית. אני סתם אמלתרה שצריכה אמלתראות לפעמים.

הרשומה האחרונה, למשל. היא דוגמא מובהקת. כתבתי על איזה ערב עם האיש היפה. וכרגיל, מוצג שם רק חלק מהסיפור. מוצג שם רק החלק שרציתי לברר ביני-לביני-לביניכם באותו הרגע. אבל ישנם חלקים אחרים. חסכתי מכם מידע. למשל, לא כתבתי שרק שעתיים לפני ההתרחשות המתוארת, התנשקתי עם גבר אחר, בנוכחות האיש היפה. לא כתבתי שהכאבתי לו מאוד, לאיש היפה, רק שעתיים לפני מה שכן תיארתי. אז מן הסתם לא יכולתם לשפוט נכונה, אם ניסיתם. ואולי כן שפטתם, קוראים נמהרים ופזיזים שכמוכם. אז יצא שהייתי ממש לא הוגנת (ו\או נחמדה) אליו. ועוד באמצעותכם, שזה ממש מגעיל. ועוד זו לא הפעם הראשונה.

אז אני אנסה להיות הוגנת יותר. אבל זה היומן שלי. ואני מבררת פה את מה שיש לי לברר פה. זהו.

שבת שלום.

יום ו', י' באדר, תשס"ט