"אמלתרה"? "אמלתראות"? "קורה או מערכת קורות להחזקת התקרה" (מילון אבן-שושן המרוכז, 2004)

יום חמישי

שפה וחכמה

"שפה" היא מילה טובה. היא מילה חכמה. היא מביעה חכמה.

היא השפה בה אנו משוחחים זה עם זה (השפה העברית, שפת הסימנים); והיא גם קצה הדברים, גבול הדברים (שפת הים, שפת התהום).

היא תמיד בינינו. תמיד בנו. היא נעוצה בנו, חלק מאיתנו, גוף ונפש (אולי אצל נשים כפליים, או אחרת, בכל אופן אחרת). ועם זאת, היא תמיד עם רגל אחת באינסוף, בלא-ידוע, בכאוס\הרמוניה\בריאה.

אם אחת או יותר משלוש האפשרויות האלה (כאוס, הרמוניה, בריאה) מיותרת בעיניכם, אתם מוזמנים למחוק כאוות נפשכם, או להקיף את האפשרות הנכונה לכם, או מה שזה לא יהיה שהיו עושים בביה"ס.

דווקא חיבבתי את התרגיל הזה בביה"ס. בעיקר משום שהצלחתי בו. אבל אלה לא "סתם" מילים. לא רצף אותיות ללא משמעות, לא פרטים במכונה חסרת רגש. אלה מילים. מילים של ממש. אלה אפשרויות. כאוס. הרמוניה. בריאה. שפה.

שם, בביה"ס, בשם השפה, לימדו אותי לבדוק במילון תחילה – ולהרהר אחר-כך.

יום ה', כ"ח בכסלו, תשס"ט

הסכמה והסכם (סיכום)

אוי אוי אוי.

בעיה. איש יפה אך מונוגמיסט פוגש את אמלתרה. אמלתרה פוגשת איש יפה אך מונוגמיסט. הם מתאהבים. הוא יפה, אך מונוגמיסט. היא אמלתרה. הם מאוהבים. על כן, בעיה. מה עושים? מנסים למצוא את עמק השווה. לעתים בתבונה, לעתים באוויליות מגוחכת, אבל מנסים. מנסים דרך אחת, ומגלים שאינה מתאימה. רבים, צועקים, בוכים, מגמגמים, מגדפים זה את זה, ובקיצור – מתקשרים זה עם זה באוויליות מגוחכת. הם נחלצים איכשהו מהפארסה הדרמטית, ומנסים דרך אחרת. הם מגלים שגם היא אינה מתאימה. פארסת האוויליות המגוחכת חוזרת על עצמה. הפארסה קצרה יותר הפעם, אך דרמטית לא פחות. הם כמעט מתייאשים. הם לא מתייאשים. הם מנסים דרך שלישית.

גמרנו, לעת עתה, אני מקווה, עם סוג מסוים של אוויליות מגוחכת. האוויליות המגוחכת לא תמה, אבל הנה עמדנו בכמה מבחנים, ואנחנו מכירים זה את זה טוב יותר. כל הכבוד לנו. למדנו משהו. דיוק הוא ערך מכריע, מסתבר. ניסוח מדויק והקשבה מדויקת הם כלים שקשה לתחזק ולשכלל, אבל הם הכרחיים. לנו. כנראה. ולא רק דיוק. כל מיני דברים. כן, יש מצב שאנחנו אשכרה משתפרים, כבני-אדם. אולי אפילו החכמנו. אולי אפילו נעמוד בכמה מבחנים עתידיים. יופי לנו.

דיברנו המון בימים האחרונים, ורגע לפני שוויתרנו סופית – החלטנו לקוות. החלטנו לשמור זה על זה. החלטנו לחפש בזהירות עד שנמצא את מה שמתאים לנו, או עד שנחליט שהעצלות והיאוש חזקים יותר, מה שיבוא קודם. בשם הזהירות, בנינו מערכת כללים. זה נשמע טרחני, אבל זה מה שנחוץ לנו, ואני לא מרגישה טרחנית, אני מרגישה זהירה. אז זהו זה.

הסכמנו כך:
  • "אהיה" רק עם נשים (אתם מבינים לבד מה הכוונה ב"אהיה", נכון? נכון שלא צריך להסביר לכם מפורשות? יופי. אתם ילדים גדולים, משכילים ומקסימים, נא להנחית טפיחה אמיצה על השכם).
  • בשום פנים ואופן לא אהיה עם גברים (בכלל זה אורגיות שגברים נוכחים בהן אבל לא באים במגע ישיר עם אמתכם הנאמנה).
  • "גברים", ז"א: זכרים אנושיים ("גברים" לא כולל: טרנס-ג'נדרים מובהקים, טרנס-סקסואלים, המופרודיטים).
  • דווח אדווח מיד לאיש היפה על כל מפגש "שכזה" עם אישה, וגם הוא ידווח לי אם הוא יפגוש מישהי.
  • הוא ישתדל לשמור על ראש פתוח אם וכאשר אספר לו שהיה, ומה היה (הכרחי שגם אני אשתדל לשמור על ראש פתוח כשהוא יספר לי דברים שקשה לי לשמוע).
  • ואחרי שהוא ירגע, אני אשתדל לארגן פגישה נעימה של הגברת המדוברת, האיש היפה, ואני (ובהחלט אפשר להתחיל במשהו קליל, סרט או משהו, לא צריך שיחה כבדה על ההתחלה, כי מה הסיכוי שתהיה מישהי שסביר להפיל עליה שיחה כבדה ככה).
  • זה יכאב לשנינו, הניסוי הזה, במיוחד בין הרגע בו אספר לאיש היפה מה היה לבין הרגע בו הוא יפגוש את הגברת המדוברת.
  • חשוב מאוד שאקפיד שלא "להיות" עם הגברת בשלב זה, בין הרגע בו אספר לאיש היפה מה היה לבין הרגע בו הוא יפגוש את הגברת המדוברת.
  • טרדות כמו איך בדיוק נסתדר איתה נדחות לעת עתה, כי בלאו הכי עניינים כאלה יוחלטו מן הסתם בהתאם למה שיתאים באותו הרגע, כי אי-אפשר לדעת מראש מה יתאים, ובכלל לא נחמד להנחית על מישהי כל מיני דרישות, גם לא נחמד לנחית על עצמנו העתידיים, וגם עובר זמן עד שמכירים, היא אותנו, ואנחנו אותה, ואנחנו אותנו, והיא את עצמה, ובכלל.
  • יערכו בדיקות איידס, ותהיה היזהרות ממחלות מין, בלי קשר למי תהיה (אם תהיה) אותה גברת מדוברת, ומה יהיה המצב וכו', כי מחלות מין הן לא מחלות נחמדות, הן מצריכות טיפולים לא נחמדים ולא בא לנו עליהן, וזה התנאי היחיד, בעצם, חוץ מזה שכדאי שהיא תמצא חן בעינינו ושאנחנו נמצא חן בעיניה וכו', ואם לא מוצא חן בעיניה להיזהר ממחלות מין, זב"שה, כן כן, זב"שה, כי לא בא לנו על מחלות מין, הן לא נחמדות והן מצריכות טיפולים לא נחמדים, ובכלל.
  • כל מה שכתוב למעלה נתון לשינוי מתי שנרצה ואיך שנרצה, אם נרצה.
  • לא הסכמנו מה נעשה אחרי הפגישה עם הגברת המדוברת, אולי גם אין טעם (לכו דעו מה יהיה, הכל יהיה שונה כל-כך אז), אבל אנחנו ננסה להכין את עצמנו, כדי להתנהג בתבונה.
  • מלבד זאת, הסכמנו עוד כל מיני דברים לא קשורים, שלא מפורטים כאן משום שהם לא קשורים.
    וזהו.

    זהו.

    חשבתי שלעולם לא אהיה עם מישהו שיהיה חשוב לי עד כדי הסכמים כאלה. בחיי, חשבתי שלעולם לא יהיה כזה.

    טוב שהוא קיים, האיש היפה.

    יפה שהוא טוב.

    כואב וטוב ויפה שהוא קיים.

    לא, זו לא טרחנות, שאנחנו מדברים ככה. זו זהירות. ואנחנו עוד נלמד. אולי. עוד נחכים, אולי. יש מצב.

    מי היה מאמין?

    יום ה', כ"ח בכסלו, תשס"ט
    (חמישה חודשים בדיוק להיכרות עם האיש היפה)

    יום שישי

    טיפול והבראה

    התעוררתי מוקדם. הרגשתי רע. גם כשנרדמתי הרגשתי רע. כשאני נרדמת בהרגשה רעה, אני מתעוררת בהרגשה רעה. אז הרגשתי רע. הלכתי למקלחת. לא היו מים חמים. מצאתי נצנצים ישנים, שקניתי לפני שנים מספר, לכבוד פורים. הם נותרו שם הרבה זמן. בטח פג התוקף. חשבתי: בטח פג התוקף. הרגשתי רע. מרחתי את הנצנצים על הפנים שלי. הפנים שלי התמלאו בנצנצים. הפנים שלי היו מלאים בנצנצים. נותרו עוד קצת נצנצים למריחה. מרחתי גם את השארית על הפנים, במיוחד על העפעפיים, למרות שלא באמת היה צורך.

    הלכתי למרפסת. עישנתי סיגריה. הטעם הרע של הנצנצים שפג תוקפם חדר אל פי. מרירות בלשון. מרירות בשפתיים. שפשפתי את העיניים. הן צרבו. הלכתי למקלחת. היו מים חמים. התקלחתי. נצנצים נשטפו אל תוך העיניים שלי. צרבו. התרחצתי, שרתי\דקלמתי לעצמי שיר טוב של ג'ון דאן, התעודדתי קצת. ביקשתי מזרם המים שיחדל, זרם המים חדל. התנגבתי, באתי הנה, שפשפתי את העיניים, הן צרבו.

    חשוב לי למצוא דרכים יצירתיות לפגוע בעצמי. הן מועילות לי. הן בריאות יותר מהדרכים המסורתיות. הן מספקות לי אשליה נעימה, ו(במידת האפשר)גם זיכוך. אני מרגישה טוב יותר עכשיו.

    יום ו', כ"ב בכסלו, תשס"ט

    יום חמישי

    קירבה והקרבה

    הייתי אצל האיש היפה הלילה. שבוע וחצי מאז שנפגשנו. טוב לי איתו. אני חושבת שאולי (כנראה) טוב לו איתי. זה בזכות עבודה של שנינו. אנחנו מחפשים את הדרך בה ניתן לנו להיות קרובים ולשרוד את הקירבה. נדמה לי שאולי אנחנו גם מוצאים, לאט לאט. טוב לי איתו. הוא חשוב לי. הוא יקר לי. הוא מעורר בי מין התמוגגות שכזו. עדנה.

    האיש היפה אמר: "אני מתרגל אלייך". גם אני מתרגלת אליו. גם זה חלק מהתקרבות. וזה מפחיד. בדיוק דיברנו על בע"ח "מבויתים", על בע"ח שאנחנו (בני האדם) שיחקנו להם בגנים ובאנא-ערף, ועתה הם לא יוכלו לשרוד בלעדינו. בעצם, דיברנו על תלות. גם אנחנו תלויים זה בזה, האיש היפה ואני. לא בקיצוניות בה בע"ח "מבויתים" תלויים במין האנושי, כמובן, אבל בכל זאת. נוצרת פה איזו תלות. הנה, שבוע וחצי לא התראינו – וכבר מרגישים את הזמן. כן, תלות. הסתכנות. סכנה.

    דיברנו על בע"ח "מבויתים", והאיש היפה אמר: "אני מתרגל אלייך". הוא קולט. הוא קולט והוא אפילו לא יודע עד כמה הוא נבון, כשזה נוגע לעניינים כאלה. רציתי לומר לו (לבקש ממנו, עד כמה שאפשר) שלא יאבד בי לגמרי, שאני לא אאבד בו לגמרי. רציתי לומר לו שכדאי שנמצא את הדרך להיבנות ולצמוח ממה שיש בינינו, שלא נקרוס אחד אל תך השני. רציתי לומר לו שמידה כלשהי של "התמכרות" היא בלתי-נמנעת, ואולי גם רצויה, ובכל זאת חשוב שלא נמצא את עצמנו בהמות. רציתי לומר לו שגם אני כמוהו חוששת להפוך לפטם. אבל הוא כבר יודע את מה שיש לי לומר.

    מאוחר יותר, כשהגעתי הביתה, גיליתי קצת עור מתחת לציפורניים שלי. שאריות מערב\לילה טוב בחברת האיש היפה. אוי. אוי אוי אוי. התמוגגות. עדנה. אין מה לומר. חשוב וקשה להיזהר.

    יום ה', כ"א בכסלו, תשס"ט

    יום רביעי

    גלימה וברדס

    סידרתי את כלי המיטה שהיו מבולגנים בארון. מצאתי ציפה ישנה, וגם ציפית תואמת. להדיוטות שביניכם: ציפה היא הכזה-מין-דבר של השמיכה, ציפית היא הכזה-מין-דבר של הכרית. בכל אופן, כשמצאתי את הציפה, התעטפתי בה, כי היה לי קר. מאוחר יותר מצאתי את הציפית, וגיליתי שהן תואמות. הו, הרמוניה מתועשת ונפלאה. בכל אופן, הציפית קרועה ככה שתפורה בה רק פינה אחת. אז עשיתי ממנה מעין ברדס. עכשיו יש לי גלימה וברדס. והם יגנו עליי מפני כל הצרות שבעולם. יש פה גלימה קסומה וברדס קסום, והם שומרים אותי היטב-היטב, שלא יאונה לי כל רע.

    לפעמים אני מרשה לעצמי להאמין בדברים מסוימים רק משום שהאמונה נעימה לי, מעודדת אותי וכד'.

    יום ד', כ' בכסלו, תשס"ט

    יום שישי

    גוף ותקווה

    כשאני מעשנת סיגריה, אני נרגעת.
    כשאני בולעת כדורי ברזל ו-B12, אני נעשית חסונה יותר.
    כשאני ישנה כראוי, אני מרגישה מרוכזת יותר.
    כשאני מונעת מעצמי שינה, אני מתעייפת.
    כשאני מתקלחת, אני מתרעננת.
    כשאני לומדת, אני משכילה.
    כשאני משתכרת, אני משתחררת מעכבות.
    כשאני מתכסה בשמיכה, אני מתחממת.
    כשאני אוכלת יותר מדי, אני מיטמטמת בשובע.
    כשאני מזדמבתת מול הטלוויזיה, אני מתדכאת.
    וכו'
    וכו'
    וכו'

    החיים הגשמיים האלה מלאים בדרכים. ואני חיה בחיים הגשמיים האלה. אני צריכה ללמוד את הדרכים שמתאימות לי. אל לי להתכחש לטבע שלי, המושפע. למעשים שלי יש השלכות, וראשית ההשלכות האלה – בי. אני חיה בחיים הגשמיים האלה. ולזמן יש משמעות. מי שטרח בערב שבת וכו'. אני צריכה לשנות הרגלים. אני צריכה ללמוד ולדאוג לעצמי. ללמוד מה טוב לי. להציל את עצמי. ואם אין אני לי. ואם לא עכשיו.

    אבל ככל שאני מרגישה טוב יותר, כך אני מתנשאת יותר. מתייהרת. מנכרת. ולא טוב לי להתנשא, להתייהר, לנכר. אבל ככל שאני מרגישה טוב יותר, כך אני מתנשאת יותר. מתייהרת. מנכרת. מה זה מלמד? אולי השגתי את מעט הצניעות שהשגתי, ע"י הנמכת עצמי, פגיעה בעצמי. והיה עליי ללמוד צניעות ע"י הכרה בחשיבותו של העולם, ע"י הוקרת הזולת. לא למדתי נכון. אבל אפשר לשנות הרגלים.

    יהיה קשה. יהיו כשלונות בדרך. אבל לא יהיו כשלונות מוחלטים. אין כשלונות מוחלטים. אפשר לשנות הרגלים. אפשר ללמוד לחשוב אחרת. לחפש, ובמידת מה גם למצוא, דרכים נכונות. פנימה והחוצה. אפילו דרכים גשמיות נכונות. יום אחר יום. שעה אחר שעה. כל מבחן, בעתו. בלי לחץ. כשאגיע אל המבחן הבא, כבר אהיה אחרת. אז מוטב לי שאתמקד במבחנים הנוכחיים. יום אחר יום. שעה אחר שעה. כל מבחן, בעתו. פשוט לחיות. בלי לחץ.

    יום ו', ט"ו בכסלו, תשס"ט.

    יום שלישי

    מחמאות וגאווה

    עשיתי משהו "נחמד" אתמול, והיום גיליתי שאמרו לי "סחטיין על העבודה". הו, כמה זמן שעבר מאז שקרה לי דבר שכזה. וזה עוד לפני שהשלמתי את העבודה. קרי: רק חצי הדרך, וכבר סוחטנתי.

    "סחטיין על העבודה". הנה. די ב"סחטיין" אחד קטן כדי להטיס אותי למרומי הגאווה. אני מרגישה את ההתנשאות, היוהרה והעיוורון מבעבעים בי, תוססים ומחכים להתפרץ. אולי כבר התפרצו. מי יודע. הנה, כבר מתגבשת איזו שמחה גועלית שמטיחה את ההצלחה הקטנה בפני המפקפקים לדורותיהם ומקנטרת: "נו? רואים? רואים? רואים איך בכל זאת אני לא כישלון מוחלט?". השמחה הזו, היא לא תסמין בריא.

    אני קצת מקווה שעוד היום המסחטנים יגלו שה"סחטיין" שלהם היה לשווא. שהם יבדקו לעומק את העבודה הכביכול-ראויה-לסיחטון שלי, ושאתגלה בקלקלתי כי רבה. כך לפחות ישוב העולם למנהגו המוכר והבטוח. אחרת, מה הלאה?

    אולי התפלק לי התפקודצ'יק הזה רק משום שהייתי חולה והייתי תקועה בבית. אולי זה העניין, אולי כך יהיה מעתה: או שאהיה בריאה ואתבטל, או שאהיה חולה ואתפקד. נו. אם כך יהיה, יום יום חג. חג יום יום. וכו'. גועל נפש.

    חכו חכו. תכף תבוא הכאפה, ואפול.

    יום ג', י"ב בכסלו, תשס"ט

    ביטחון וביטוח

    הביטוח הלאומי, מוסד מוזר כשלעצמו, שלח לי בדואר חוברת עבה, בה פורטו כל מיני זכויות שמסתבר שאני זכאית או לא זכאית להן. הנחות בארנונה, הכוונה תעסוקתית. דברים כאלה. וואללה, לא ידעתי. שמעתי איזה משהו כזה, אבל לא ידעתי. סוף סוף הם מפתיעים אותי לטובה, הביטוח הלאומי האלה. נכות, אתם אומרים? למה לא. נכות. למה לא. עוד תואר.

    חשבתי אתדכא. חשבתי שיהיה מר, שאני אמרר שאני נכה רשמית וארחם על עצמי וכו'. ואני באמת מרחמת על עצמי עכשיו, אבל לא במידה יוצאת דופן. החולשה אינה חדשה, ולכן לא מעוררת רחמים חדשים. להפך. והקצבה הנלווית אל התואר החדש, מה יש לומר, לא מזיקה לי בכלל. היא משענת חשובה ומרגיעה.

    אז יש תקווה. אני חולה עכשיו, אבל כמה שאני חולה – ככה אני לומדת לשמור על עצמי. ככה אני מתחזקת. ואני מוקפת באנשים טובים, ומקבלת עזרה מכל עבר. אז יש תקווה. ולא, שום דבר לא יתרפא פה לגמרי. לא מחר, לא מחרתיים, לא החודש, אולי לא השנה. אבל משהו עמום ועתידי, משהו שאני מפחדת ממנו ועל כן לא אקרא לו בשם, כבר אפשרי. קשה מאוד, אבל אפשרי. וכמה שאני חלשה – ככה אני לומדת לשמור על עצמי. ככה אני מתחזקת. אני לומדת. לאט לאט. זו אני. תרנוגלת חוצה את הכביש.

    (כמה כוח יש לדבר הזה, שקוראים לו מטבע, שרק הוא מגיע וכבר אני נרגעת. הוא, צריך להיזהר ממנו, זה מה שצריך.)

    יום ג', י"ב בכסלו, תשס"ט

    יום רביעי

    דת ורומנטיקה

    א.
    אני לא נגד פחד. אני בעד פחד. יכול להיות שהאמירה הזו החלטית מדי. נכון יותר לכתוב ככה: "אני לא חושבת שכדאי לי שהפחד שאני חשה יתבטל".

    הפחד מלמד אותי דברים. הפחד מרתיע אותי מדברים שאולי כדאי שארתע מהם. הפחד מסמן לי, מודיע לי כאשר אני ניצבת בפני סכנה. נו, "ניצבת". נכון יותר לכתוב ככה: הפחד מודיע לי כאשר אני רועדת או מפסיקה לזוז, מגמגמת או מלהגת או נאלמת דום, מפלבלת או עוצמת את עיניי, מתרכזת ביותר מדי דברים בבת אחת או בדברים לא נכונים או בכמעט-שום-דבר-בכלל, משקרת לעצמי או מבקשת אומץ או שניהם גם יחד, בפני סכנה.

    אני מגיעה למצבים המגוחכים או המגוחכים-לכאורה האלה, גמגום ואלם והיסטריה\פאניקה ושות', משום שברגע שאני קולטת את הפחד מתכונן להודיע לי משהו, ומדובר פה על רגעים קצרים ביותר, ממש חלקיקי שנייה, ובכן, ברגעים האלה, כשאני קולטת בזווית העין שהוא מתכונן להודיע לי משהו, עוד לפני שהפחד פותח את פיו ומתחיל להודיע לי בפועל את מה שיש לו להודיע לי בכוח, כשהוא עדיין סימנים מקדימים בלבד, ובכן, ברגע הזה אני בדרך כלל מנסה לברוח ממנו מהר ככל שאפשר, ומרוב מהירות מתבלבלות לי הרגליים, והן כבר מבלבלות את כל הגוף, ואני נופלת ונפצעת, ומהפציעה ומההלם אני מתחילה לפלבל ולגמגם וכן הלאה כל שאר התסמינים שהזכרתי. או אז, כשאני כבר די הרוסה, הפחד עומד שם מעליי, ממש לצד הסכנה שהוא בא להתריע ולהרתיע מפניה, כשאני כבר מרגישה איכסה לגמרי, וכצפוי הוא מודיע לי כל מיני דברים שלא נעים לי לשמוע, והוא לא עוצר אותה בכלל, את הסכנה הזו, הוא אפילו לא מנסה לעצור אותה, סתם עומד שם בניחותא ומספר לי שכדאי שאזהר, בזמן שהסכנה גוהרת מעליי וקורצת, כאילו להגיד לי ולפחד "חכו חכו, איזה קטעים יהיה עכשיו", והיא עוד טופחת לו על השכם בידידות, ובשביל הטפיחה שלה הוא דווקא כן עוצר לרגע, והוא מחייך אליה בחום וממשיך לצעוק עליי ביתר חדווה. אני משתדלת לא להקשיב לו, כי הוא לא מנומס ולא נחמד ובכלל בא לי להיות בהמון מקומות שהם לא המקום שאני נמצאת בו באותו הרגע. ברגעים כאלה נדמה לי ששניהם, הפחד והסכנה, עומדים לבלוע אותי וללעוס אותי ולירוק אותי שבורה לגמרי באיזו פינה אפלה שלא כיף בה בכלל ושאחריה אין כלום, ואם אני עוד יחסית בסדר ואני עוד מסוגלת (בערך) לנסח מחשבות, אני חושבת שחבל מאוד שאני לא אמיצה יותר, וחבל שאני משקשקת ככה, ולפעמים אני מצליחה להעיף איזה חצי מבט סוקר ולבחון בחצי מצמוץ את הפחד והסכנה שמכתרים אותי, ואם אני אכן מצליחה ובוחנת אותם ברבע הסתכלות שהדמיון מקשקש עליה ומסתיר בה כל מיני רמזים חשובים שבטח מוטב היה אם הייתי קולטת, ובכן, אם אכן אני מצליחה להבחין בצורות העמומות שנעות מעליי, הצורות שבימים כתיקונם אני יודעת שהן סכנה ופחד, ובכן, במצבים כאלה אני בדרך כלל שמה לב שהסכנה והפחד זזים בביטחון ובמיומנות, בעוד שאני בקושי שולטת בתנועות הגוף שלי, וכמו כן אני שמה לב שהם זזים בצורה מבשרת רעות, וזה מפחיד אותי עוד יותר, כי הם נראים די חזקים, כשהם עומדים שם ככה, מעליי, ואני מבריחה את התודעה שלי להמון מקומות אחרים, ואוסרת עליה לשוב עד שוך הסערה, אז יבואו כל מיני אנשים וישאלו אותי כל מיני שאלות על ההתנהגות המוזרה שלי, ואני לא אדע מה לענות להם, כי אני לא זוכרת, כי התודעה שלי היתה בהמון מקומות אחרים, אבל הם שואלים בכל זאת, ולפעמים די בשאלות שלהם לבדן כדי שאשוב לפחד, וכל התהליך חוזר על עצמו פעם אחר פעם, עד שאני מבקשת מהאנשים להפסיק לשאול אותי שאלות מפחידות או עד שנמאס להם, מה שבא קודם.

    ב.
    בחיים שלי יש איזה "מושג" שקשה לי לנסח אותו, אבל חשוב לי להזכיר אותו כשאני כותבת כאן על פחד. לפעמים אני קוראת ל"מושג" הזה אינסוף, או אלוהים, או טבע, או אין-תחום, או אמת, אבל השמות הללו אינם מתארים נכונה את ה"מושג" הזה. יכול להיות שאתם קוראים ל"מושג" הזה בשמות אחרים. שפינוזה המציא מערכת מונחים שלמה, שאני לא בקיאה בה, רק כדי להתחיל לדבר על ה"מושג" הזה.

    לא אתאמץ, איפוא, כדי למצוא את השם המסוים שייקלט בצורה נוחה באוזניים שלכם. מעתה ועד סוף הרשומה הזו אשתמש בשם "פרררללל-פפ". שימו לב: אם שמכם דומה לשם "פרררללל-פפ" (למשל אם שמכם "פרל" או "פרלמן" או "ראלף"), ו\או אם האמונה הדתית (או ה"דתית") שלכם כוללת איזה מונח חשוב ששמו דומה ל"פרררללל-פפ" (למשל אם אתם מאמינים בכל מיני רעיונות מופשטים ששמם "פרלשתינה" או "פרררלללאיזם" או "פורררפולריות"), רצוי שתדעו שלא בחרתי בצירוף האותיות "פרררללל-פפ" כדי לומר לכם משהו אישי. הבנתם את זה, ברוך? אם יש פה כוונה נסתרת, היא נסתרת גם מעיניי. די כבר להמציא קנוניות. יש מספיק קנוניות אמיתיות בעולם, לא צריך להמציא. אתם מוזמנים לדמיין שם אחר במהלך הקריאה, אם בא לכם.

    ג.
    גנחנו הבהרה קטנה, ועכשיו נמשיך. ובכן. ישנו פרררללל-פפ, וישנו הפחד. ישנו הפחד, וישנו פרררללל-פפ. חשוב לי לדבר כרגע על פרררללל-פפ, כי ייתכן שבכל הפעמים בהן הפחד נעמד מעליי ומודיע לי כל מיני דברים ואני משקשקת או מפסיקה לזוז, מגמגמת או מלהגת או שותקת ובכלל מתנהגת באופנים די מוזרים וכו', ובקיצור מפחדת, ובכן, יכול להיות שבכל הפעמים הללו, בהן נדמה לי שהפחד מודיע לי כל מיני דברים, ייתכן שבכל הפעמים הללו הפחד מודיע לי את אותו דבר אחד ויחיד: שאני משקרת לעצמי. שכל המחשבות המפחידות הן מחשבות שקריות. שהאמת היחידה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, היא פרררללל-פפ.

    כן, ייתכן.

    ד.
    דמדומים. דעת. דבר. דרקוניות. דאווין. ההיתכנות הזו, שהמחשבות שמפחידות אותי הן אשליה, ובעצם יש רק פרררללל-פפ, מנחמת אותי. אולי היא מנחמת אותי משום שאני נמנעת מהרהור בהשלכות שהיא מחייבת. אולי היא מנחמת אותי משום שה"מושג" פרררללל-פפ מנחם מטבעו. אולי ההיתכנות הזו מנחמת אותי כי היא שקר, דמדומים. דעת. דבר. דרקוניות. דאווין. אבל אולי היא מנחמת אותי כי היא אמת. בכל אופן, היא מנחמת אותי. אני לא יודעת אם אני מסוגלת לגלות (בימי חיי) אם היא אמת או שקר או מה. אני לא יודעת אם אני רוצה. כרגע, היא מנחמת אותי. אני זקוקה לה.

    אז אני מאמינה בהיתכנות הזו, ומתוך כך (לא רק מתוך כך, אבל גם מתוך כך), אני מאמינה בפרררללל-פפ.

    ה.
    הו, כן. אמונה היא בחירה לפעמים. דת ורומנטיקה? התגלות מתמשכת של אמת נעימה ומרגשת, שכולה אושר, שאין אלא להכיר בה? איפה? בחיי היום-יום? בחיי היום-יום הדתיים? נו. נו, באמת.

    ו.
    והבהרה אחת אחרונה:

    ז.
    זה לא שאני אדישה לשימוש המזדמן בשמות כמו "פרררללל-פפ". אחרי ככלות הכל, גם לי יש דחפים כאלה, של קדושה ואין-קדושה. נסו להבין, בדיוק בשביל זה מידי פעם אני דוחפת איזו פרובוקציה זולה, ומשתמשת בשמות כמו "פרררללל-פפ". הפרובוקציות הקטנות האלה חשובות. הן נחוצות. הן מעין טיפול. אני צריכה להפר את כללי הטקס, כדי שאזכור שהטקס הוא טקס, כדי שאדע שהאמונה היא אמונה. כדי שאשמר משקרים מיותרים. אם יהיה לי האומץ. אם לא אתעצל. אם ירצה ה'.

    ח.
    חייכו, הרשומה הארוכה נגמרה. כן, היא ארוכה למדיי (יחסית לשאר הרשומות פה). אני גאה בכם על שקראתם עד הסוף (אלא אם דילגתם לכאן כדי למצוא את הפואנטה כי לא היה לכם כוח לקרוא את הכל, ובמקרה זה ברצוני לומר לכם שעל אף שבעבר הייתי שותפה להרגל המגונה שלכם, אני מוצאת שההרגל המגונה הזה הוא הרגל מטופש והרסני, ושרצוי להימנע ממנו, רצוי להיגמל ממנו כמה שיותר מהר, ובטח תרגישו טוב יותר אם תיגמלו ממנו, ואם לא עכשיו – אימתי?).

    ט.
    טוב. זהו. בוקר אור, עולם. אני מקווה שהיום שלכם יהיה יום נחמד, ושתתחרטו רק על מעט ממנו, אם בכלל.

    יום ד', ו' בכסלו, תשס"ט

    יום שני

    עצמאות ויוהרה

    א. און
    אסל. בסל. אסל. בסל. אסל. בסל. אסל. זהו. חזרתי מבית המרקחת. לראשונה מאז שהגוף שלי נשבר, קניתי לעצמי תרופות. עד עתה הוריי שילמו. והנה, היום קניתי לעצמי תרופות. אמנם בכסף שניתן לי כמעין נדבה, זה שסוף סוף קיבלתי מביטוח לאומי, אבל אף על פי כן זה הכסף שלי, והיום קניתי לעצמי תרופות. 312.36 שקלים בסך הכל. גם הסכום טוב. בחודשים קשים אפשר להגיע גם ל-1,000 שקלים. אבל אני בתקופה טובה עכשיו, והסכום טוב, ושילמתי אותו, במלואו, מהכסף שלי. לא מהכסף של ההורים שלי. מהכסף שלי.

    ב. בדיחה
    אתמול היה היום הבין-לאומי למודעוּת למגיפת האיידס (אין לי איידס, יופי לי). מכירים את הילדים האלה, שעבדו עליהם שלא נורא להידבק באיידס, כי התרופות והטיפולים מתקדמים מאוד, והם בקושי ירגישו את המחלה, ובכלל קונדומים מבאסים ת'תחת וכו'? ובכן, נדמה לי שאלה בדיוק הילדים שמאוחר יותר מישהו יעבוד עליהם שהם לא באמת צריכים ביטוח רפואי.

    חה חה חה. נו, הם יחיו חיים מעניינים, אין מה לומר.

    ג. גאווה
    אני לא באמת חכמה יותר מהילדים האלה. סתם נדמה לי. הנה, רק תראו מה קורה כשאומרים לי "יום האיידס הבין-לאומי". יכולתי לחשוב כל מיני מחשבות חשובות על ניהול משאבים כלכליים (מאקרו), נגישות שירותי רפואה (אפריקה, פער מעמדות) וכד', אפילו יכולתי לנצל את ההזדמנות וללמוד קצת על הנגיף הזה. אבל תכף מיד אני מתעסקת בבבל"ת. סתם מתעסקת בבל"ת. מתלוצצת, לועגת לזולת כדי להחמיא לעצמי. סתם. גאוותנות. רברבנות. טיפשות.

    תחושת העצמאות שמעניקה לי הקיצבה הטרייה מהמדינה, היא תחושה מסוכנת. כשאני מרוצה מעצמי, אני נעשית יהירה. וזו עוד קיצבה צנועה, ועוד קשה לומר שהרווחתי אותה ביושר (לא עבדתי כדי לזכות בה, אני מקבלת אותה כי אני נכה). מה יהיה אם באמת אהיה עצמאית? איך אדע להיזהר, אם אכן אצליח לפרנס את עצמי כראוי וכו'?

    פויה, אמלתרה. מי את חושבת שאת?

    יום ג', ה' בכסלו, תשס"ט

    בובה וקיקי

    התלוננו בפניי על שלא פרסמתי רשומה חדשה מזה זמן מה (הידד, תמיד רציתי לציין כנ"ל, אבל מעולם לא היתה לי סיבה הגונה).

    ובכן, הנה. וכדי שלא תהיה זו סתם רשומה, קלטו-קלטו מה יש פה:
    http://ja.wikipedia.org/wiki/%E7%94%BB%E5%83%8F:BoobaKiki.png
    (גלגלו שם קצת מטה, יש הסבר בעברית)

    הו, כמה שזה מגניב.

    אחר-כך יבואו כל מיני גזענים, עם כל ברבורי ה"מנטאליות" הברבריים שלהם, ואני אדע שיש לי מה לענות להם, אני אדע שאפילו ראיתי בעבר דברים שהצבעתי עליהם ואמרתי "הנה, זו תשובה", אבל אני אשכח מה היו הדברים האלה, אז סתם אשב שם ואעשן בשרשרת ואשתה את הבירה ואשנא את עצמי, ואבטיח לעצמי שכבר מחר אני מכניסה את עצמי לתכנית לימודים מחייבת ורצינית ביותר, כדי שאוכל לענות לטיעונים מטופשים, כדי שאזכור את מה שיש לי לומר וגם איך לומר, כדי שלא אאלץ שוב למלא את פי מים, או בירה, או עשן, או אנא-ערף, אתם יכולים לבחור לבד איזה דימוי מתאים לכם יותר.

    יום ב', ד' בכסלו, תשס"ט

    ארכיון