אצלו במיטה. קר בלילות, התכסינו. האור מהמנורה הקטנה שתכף תיכבה משרטט את תוואי הפנים שלו, את תוואי הגוף שלו, את תוואי השמיכה שמכסה אותנו בקושי. המיטה שעליה אנחנו שוכבים היא מיטה צרה של מעונות סטודנטים, וכשאיכשהו טוב לנו ביחד, אנחנו מצליחים למצוא בה די מקום. ברגעים אלה יש בינינו מין קירבה שהיא כשלעצמה, מין קירבה שהיא סיבת עצמה, שמתקיימת לא בגלל צפיפות ולא בגלל מרחב.
חם לי. קר לי. אני מבולבלת לגמרי. הבל הפה שלו על השדיים שלי, חם. נושף רוחות קדים. אהובי הוא ארץ מדבר. הפנים מבקשים להתחפר בארץ. הוא נוגע בי. האצבעות שלי נמשכות אל הזקן שלו, אל הלחיים, אל המותן, אל הזין שלו שהתקשה, פורקות חולות התרגשות נודדים, ערגה שיש בה לא רק עצב. השפתיים שלו והשפתיים שלי משוחחות אלה עם אלה שיחה שיש בה לא רק עצב. ונושקות לחולות. הוא האיש הכי יפה שאני מכירה. הוא קרוב עכשיו. אני איתו עכשיו, ולו לרגע. ולו רק בגלל שהוא קצת חרמן הערב, או בודד. ככה נהייתה לנו איזו עדנה עצובה, לשנינו.
טוב לי איתו, ואני אוהבת אותו, ובא לי לבכות, ולא בא לי ללכת ממנו. בכלל. בא לי להירדם בחיבוק שלו. בא לי להקיץ לא רק במחשבה עליו אלא בזרועותיו ממש. בא לי להיות זו שאליה הוא יחזור, מי יודע מאן. והנה אנחנו כבר מרגישים בלי מילים, לפעמים. לא רק עצב. למשל: שנינו מבינים שהוא עדיין מוֹנע מעצמו בכח את ההיסחפות אל תוך מה שבינינו, שהוא עדיין מונע מעצמו בכח את ההתקרבות. אבל אולי בקרוב לא יצטרך למנוע. ואולי אחר כך יעלם.
הוא מסתכל בי. הוא רואה הכל. אני לוחשת לו: "אני אוהבת או...", אבל הוא קוטע אותי – "אל...". המילים קטומות, אבל ברורות להכאיב. אנחנו מדברים קצת, והוא משלים את המשפט: "אל תצפי לתשובה".
"מה קורה פה?" אני שואלת אותו.
הוא עונה: "אנחנו נהיים חברים טובים. חברים טובים, וזהו".
יום ב', כ"ב בשבט, תשס"ט
"אמלתרה"? "אמלתראות"? "קורה או מערכת קורות להחזקת התקרה" (מילון אבן-שושן המרוכז, 2004)
