"אמלתרה"? "אמלתראות"? "קורה או מערכת קורות להחזקת התקרה" (מילון אבן-שושן המרוכז, 2004)

יום חמישי

קירבה והקרבה

הייתי אצל האיש היפה הלילה. שבוע וחצי מאז שנפגשנו. טוב לי איתו. אני חושבת שאולי (כנראה) טוב לו איתי. זה בזכות עבודה של שנינו. אנחנו מחפשים את הדרך בה ניתן לנו להיות קרובים ולשרוד את הקירבה. נדמה לי שאולי אנחנו גם מוצאים, לאט לאט. טוב לי איתו. הוא חשוב לי. הוא יקר לי. הוא מעורר בי מין התמוגגות שכזו. עדנה.

האיש היפה אמר: "אני מתרגל אלייך". גם אני מתרגלת אליו. גם זה חלק מהתקרבות. וזה מפחיד. בדיוק דיברנו על בע"ח "מבויתים", על בע"ח שאנחנו (בני האדם) שיחקנו להם בגנים ובאנא-ערף, ועתה הם לא יוכלו לשרוד בלעדינו. בעצם, דיברנו על תלות. גם אנחנו תלויים זה בזה, האיש היפה ואני. לא בקיצוניות בה בע"ח "מבויתים" תלויים במין האנושי, כמובן, אבל בכל זאת. נוצרת פה איזו תלות. הנה, שבוע וחצי לא התראינו – וכבר מרגישים את הזמן. כן, תלות. הסתכנות. סכנה.

דיברנו על בע"ח "מבויתים", והאיש היפה אמר: "אני מתרגל אלייך". הוא קולט. הוא קולט והוא אפילו לא יודע עד כמה הוא נבון, כשזה נוגע לעניינים כאלה. רציתי לומר לו (לבקש ממנו, עד כמה שאפשר) שלא יאבד בי לגמרי, שאני לא אאבד בו לגמרי. רציתי לומר לו שכדאי שנמצא את הדרך להיבנות ולצמוח ממה שיש בינינו, שלא נקרוס אחד אל תך השני. רציתי לומר לו שמידה כלשהי של "התמכרות" היא בלתי-נמנעת, ואולי גם רצויה, ובכל זאת חשוב שלא נמצא את עצמנו בהמות. רציתי לומר לו שגם אני כמוהו חוששת להפוך לפטם. אבל הוא כבר יודע את מה שיש לי לומר.

מאוחר יותר, כשהגעתי הביתה, גיליתי קצת עור מתחת לציפורניים שלי. שאריות מערב\לילה טוב בחברת האיש היפה. אוי. אוי אוי אוי. התמוגגות. עדנה. אין מה לומר. חשוב וקשה להיזהר.

יום ה', כ"א בכסלו, תשס"ט