"אמלתרה"? "אמלתראות"? "קורה או מערכת קורות להחזקת התקרה" (מילון אבן-שושן המרוכז, 2004)

יום שני

גוף

א
האיש היפה שוכב על הגב ברגליים פשוקות. הוא יורק על כף היד שלי. אני מאוננת לו. הוא כבר גמר פעם אחת, ועכשיו יש לנו זמן. אני חולה הלילה, ומפחדת מהגוף שלי. אני מרשה לעצמי להתפנק, להתעייף, להתבונן. הפער שבין צבע עור הזין שלו לצבע עור הבטן והירכיים משגע אותי. "את אוהבת להסתכל עליו?" הוא שואל על גוף שלישי, ומתכוון לחלק מעצמו. "כן", אני עונה מיד, לא מסיטה את המבט.

"כן, אני אוהבת". אני עונה בקול רם. הוא לא רוצה שאלחש. הוא מלמד אותי לדבר. אני מרגישה זרמי חשמל, למטה, וחושבת: "הוא יפה". חושבת בלי לדעת למי מהם אני מתכוונת, ואם אני בכלל מתכוונת רק לאחד מהם או לשניהם, ואם אני מתכוונת בכלל.

ב
כשהוא מדבר על היד שלו, למשל, הוא לא אומר "היא". הוא אומר "היד שלי".

יום ג', א' בתשרי, תשס"ט

יום ראשון

סבלנות

היורה ירד בשבת.

אתה בקושי שמת לב.

היית עסוק. כעסת עליי.

ביקשת תשובות מהירות.

דרשת הסברים מזורזים.

התאכזבת ממני.



אחר כך הלכתי הביתה.

בדרך, הגשם הקפיץ פרחים.

קטנים, לבנים,

על המדרכה –



לא ראיתי ממרחק.

חשבתי שאולי כבר ברד.

מוזר, ברד ביורה.

מהר כל כך.

אבל לא היה ברד.



לפעמים רואים

רק אחר כך:

פרח או קרח.

קצב של אקלים.



יום א', כ"ח באלול, תשס"ח

יום שישי

איוורור

ואז נפתח הסרט של התפקוד. דווקא אז, בסופו של יום מוזר וארוך, כשהאיש היפה היה איש מותש וכשהשעה היתה מאוחרת מהרגיל, כשאין זמן ואני כבר צריכה ללכת, וגם נלחצת מכל מיני פטפוטים שמרניים או שמרניים-לכאורה שהאיש היפה מפטפט. בדיוק ברגע הזה נפתח הסרט של התפקוד. נפתח בנחישות וברגישות, כמו שאומרים. "אה, תפקוד", עצמי מעירה באגביות בזמן שאני מתמוטטת, מריירת, מג'ברשת, ושועטת בדהרת-אמוק אל זרועות הקטטוניה הסופית. היא לא מתרגשת מההיסטריה שלי. "קלטי-קלטי, הוא מדבר על תפקוד", היא אומרת באדישות מופלאה וממרפקת את הגוף שלי על שלל עוויתותיו, "איזה קטע".

דיברתי איתו על תפקוד. כנראה שמלמלתי בבהירות יחסית, כי האיש היפה בחר לזרום איתי משום מה, ובכלל לא ניסה להרחיק ממני חפצים חדים או את עצמו. חמור מכך: הוא התייחס מפורשות, מילולית, לכל מה שאמרתי. אשכרה ניסה לשוחח איתי, המטורף הזה. הוא שאל שאלות, הוא השיב תשובות, נשמעו משפטים שמתחילים ב"את יודעת ש...".

מוזר, הא?

האיש היפה לא ממש מבין על מה הוא מדבר, אבל הוא מודע למגבלות ההבנה שלו. הוא נזהר בניסוחיו ולא נבהל מהיכולת המילולית הכביכול-מועשרת שאני כביכול-מפגינה מעת לעת. בינות להתקפי הלהג המוכרים מבית היוצר של אמתכם הנאמנה, האיש היפה השמיע טיעונים תקפים. וכל הכבוד לו. במיוחד בהתחשב בעייפות ובשעה. אז איך הגעתי למצב הרוח המגוחך הזה, אם היה כל כך טוב?

הטיעון המרכזי של האיש היפה היה "אמלתרה דפוקה, היא דופקת את עצמה ואת החיים של עצמה", ולצערי הוא לא ממש הוסיף טיעונים אחרים. מידי פעם הוא גיוון והמציא כל מיני הוכחות לתיאוריה שלו, וזהו. בזאת הסתכמו דבריו.

לא נעים. לא נעים בכלל. אני יודעת שהוא בסך הכל מבקש לתקשר איתי, אבל הבנאדם מספר לי דברים שסיפרו לי והבנתי בגיל ארבע לכל המאוחר. מה לעשות? הצרה הגדולה היא שדי בפיסת תודעה פצפונת כדי להבין מה הוא אומר במצב כזה, וגם להסכים איתו. במצב כזה, המון "תאים אפורים" משתעממים והופכים את מגירות הנפש בקדחתנות, בחיפוש אחר דבר מה להתעסק בו.

ובכן, גבירותיי ורבותיי, חשיפה. הנה מגירה ממגירות הנפש: אפשרות אי-היכולת שלי לתפקד, בכלל, לעולם. אפשרות שכולה אימה. אפשרות מעשית. אפשרות שהתחלתי להגות בה, ברוב טיפשותי, בזמן השיחה. לרוע המזל, קו המחשבה הזה השתלב להפליא בדבריו של האיש היפה. "אסור להגות בדברים כאלה? מותר להגות בדברים כאלה?" שאלתי את עצמי. "אין לי מושג", היא ענתה.

לא היה לי כח להילחץ. הייתי עייפה מדי לחרדות. התבוננתי באיש היפה. הוא היה יפה והשמיע טיעונים תקפים. נתעצבתי. המושג "כישלון" ריחף סביב. בירכתי אותו לשלום. הוא בירך אותי בחזרה. הוא לא היה לבד. עלו ובאו אחריו כל החבר'ה הוותיקים: "תלות", "בושה", "נכות", "חוסר-יכולת", "ייסורים", "אכזבה", "חיים", "דיכאון", "סבל מתמשך", "עמידה במקום", "צביעות", "פרנסה", "מוות", "עוני", "כאב קבוע", "פרישה", "פרישות", "בדידות", "חיים באשפוז", "חרטה", "חולי", ועוד, ועוד... אפילו "חטא" ו"קוגיטו ארגו סום" היו שם. ממש כל החבורה\הכנופייה. "אהלן", אמרתי להם. "אהלן", הם ענו במקהלה, והתמקמו בתודעה שלי, שלא על מנת להסתלק. "נו," עצמי מיררה בשאט נפש, "לפחות את בחברה טובה."

אבל אי-אפשר להיכנס עמוק כל כך פנימה, לא בזמן שיחה. האיש היפה סיים את הסבריו, הוכיח שאני דפוקה, שאני לא מתפקדת, ועתה המתין למוצא פי. מה, יא מטורף, יא יפה, מה אתה ממתין למוצא פי? לא בא לי להצדיק את החיים שלי. לא בא לי להסביר. למה מה? מה, לעצמי אני מצליחה להסביר, שאני עוד אנסה להסביר לזולת? לא אמרתי כלום. מה לכל הרוחות אני אמורה לומר? איך אתייחס ישירות וכראוי אל הנושא הזה? אני משוכנעת שניתן להתייחס אליו ישירות וכראוי, אבל איך, איך, איך. עצמי לועגת, "אפשר גם ככה: כיצד, כיצד, כיצד".

שלוש-ארבע בבוקר, אנחנו נגררים לשיחות נפש על הרצפה של המקלחת. האיש היפה נועץ בי מבט עייף, אולי מצפה שאסכם איכשהו ואפטור אותו כבר מהדיון העקר בחיים העקרים שלי. אבל אני לא יודעת מה לומר לו. אני לא יודעת מה לעשות. אני עקרוּת אחת גדולה. אני התגלמות הניוון האימפוטנטי. בא לי לבכות.

"אל תקחי ללב, הוא לא יודע על מה הוא מדבר, הוא לא מכיר, הוא לא מבין, הוא בסך הכל מנסה לעזור", עצמי הרגיעה אותי בארס. זה אולי לא נראה ככה ממבט ראשון, אבל עצמי לועגת לי כשהיא אומרת דברים כאלה. היא יודעת שמה שכואב כאן לא נובע מהמילים של האיש היפה. היא שוב מנסה להכאיב לי. בא לי לבכות. והאיש היפה עדיין ממתין למוצא פי. מה אומר לו? כל הסיבות הן סתם אוסף של מלמולים, מלמולים, מלמולים. אבל האיש היפה לא מוותר.

סוף סוף, אחרי שניות ארוכות של שתיקה ופויה, נגלה אור בקצה מנהרת אין האונים הארורה ההיא. סוף כל סוף אני מתעשתת. משהו אותחל במוח שלי, רפלקס ההדחקה החליט להתקיים למרות הכל, והוא טלטל את השכל שלי במלוא האון. אני מרגישה כמו מתעמלת דידקטית בדרכה אל האולימפיאדה. זוהי עת לוליינות, בתי, זוהי עת לוליינות. אני מסיטה את השיחה ממסלולה. אני מובילה אותה, את האומללה, הישר אל הסיום המדכא, הצפוי לה מראש. אז אני מתחמקת מהעיקר, אבל אני מצליחה לשוחח. לא בהצלחה רבה, לא בחן, אבל אני מצליחה לשוחח. מזל טוב, אמלתרה.

אכן, הרגשתי גיבורה. איך בדיוק הגבתי, אתם שואלים? איך חילצתי את עצמי ואת העולם מהצרה, אתם שואלים? אוה. זה באמת הישג. ובכן, הלילה, בתגובה לכל מה שאמר האיש היפה, עמיתי המלומד, ובתגובה לכל מה שהתפוצץ לי בפנים, דקלמתי לו חלקים נבחרים (אם כי לא נרחבים) מספרי הלא-כתוב – "למה אני מפגרת: היסטוריית הדיכאון, מחשבות השווא, הכשלונות והגמגום הקוגניטיבי של אמלתרה". עתיד לצאת בתשס"ט, בהוצאת קיביני-מיני פחיות בע"מ.

כן, גבירותיי ורבותיי, אל תבהלו אם אין לכם מה להגיד. פשוט דברו על עצמכם. יבבו, גבירותיי ורבותיי. יבבו. לפחות יהיה בזה שמץ של נורמאליות. הנה, תראו אותי: ישבתי שם על הרצפה, סיפרתי לו חלקיקים קטנטנים וזניחים מסיפורים באורך הגלות, סיפרתי באופן שלא יאפשר לו להבין, ודירבנתי את הפארסה המזוויעה הזו במלוא החופן רחמים עצמיים. ועוד חשבתי שאני מנסה להסביר לו. אז הייתי במצב איום, אבל הייתי. נשמעתי מטומטמת, אבל לפחות נשמעתי. לפחות הצלחתי לעשות משהו, משהו, ויהיה אותו משהו אשר יהיה. זה טוב יותר משום-כלום, גבירותיי ורבותיי. על הזין שלי אם ההצלחה שלי עלובה בעניכם. היא עדיין הצלחה. ייבבתי, ואני גאה בעצמי. זה טוב יותר מאלם, טוב יותר מקיפאון. זה הרע במיעוטו. אתם חייבים לעצמכם, לפחות, את הרע במיעוטו, גבירותיי ורבותיי. אז יבבו בעת הצורך. אין בזה בושה, אם זה הרע במיעוטו. אין בזה בושה בכלל.

יתרון נוסף של יבבות הוא שאם הבנאדם שאתם משוחחים איתו ניחן במעט פיקחות, הוא יקלוט שאתם מייבבים מסיבות כוזבות, ויעצור אתכם. אם הוא לא רק פיקח אלא גם נחמד, הוא יעצור אתכם בחביבות. אחרי דקה-דקותיים של הבל אוטוביוגרפי, האיש היפה השתיק אותי והעיר משהו על רחמים עצמיים. הוא ציין שהם לא תחביב מועיל ושלא כדאי לטפח אותם. אחר כך העיר עוד כל מיני דברים. הסכמתי עם כל האבחנות שלו, בלי לחשוב פעמיים. הוא לא חידש לי דבר, רק הדגיש את עליבות מצבי, אבל הוא עשה את זה מכל הלב, וברוך. אבל הוא באמת ניסה לומר דברים שיועילו לי. הוא באמת איש יפה. בשלב זה כבר היינו בדרך אל הדלת.

"לילה טוב", אמר האיש היפה, "תנסי לא לאכול סרטים יותר מדי. או לפחות תאכלי סרטים טובים". והוא הוסיף בחיוך: "תאכלי סרטים כחולים". זה לא הציטוט המדויק, יכול להיות שזייפתי במילה או שתיים או פסיק, אבל כך לפי זכרוני המקרטע. איזה חמוד, אה? חמוד-חמוד. בטח, יקירי. אני הולכת להגות באוטופיות אנארכיסטיות ורדרדות ומשעשעות, אני הולכת להגות בהן לאלתר, ללא שהות, וגם להתבדר ולשמוח. ושמחת בסרטיך והיית אך שמח, יקירי.

אני קצת צינית עכשיו, מייבבת ומקטרת, נו, אבל האמת היא שהאיש היפה הוא איש כן וגלוי, ויש מצב שהוא אפילו מנסה לעזור לי, בדרכו הייחודית והמעוותת, אפילו כשהוא סחוט ומותש. נו, תודו שזה קצת מרגש. האמת המרה היא שהוא טוב אליי, האיש הזה. הוא כן וגלוי, ויש מצב שהוא אפילו מנסה לעזור לי. בדרכו הייחודית והמעוותת. אפילו כשהוא סחוט ומותש.

יום ו', כ"ו באלול, תשס"ח

יום שלישי

מחווה לנעמי שמר ז"ל

בא לי להיות לו שק איגרוף לתסכולים. שמיכה להתעטף בה כל אימת שמתחשק. ושיר שיגלה לו עולמות מפותלים. בלעדיהם, בלעדיהם גם פמיניסטית תשתתק. אבל כל זה בגללי ובגללו. ולא, אחותי, בשום פנים ואופן לא – זה לא בגלל שהוא גבר, לא בגלל שאני אישה. בשום פנים ואופן לא.

בא לי להיות כוס התה המרגיעה. העוגייה המנחמת ברגע הנכון. הכרית המנקה את הטרדות בשעת שינה. האוזן הסופגת צעקות ללא חשבון. אבל כל זה בגללי ובגללו. ולא, אחותי, בשום פנים ואופן לא – זה לא בגלל שהוא גבר, לא בגלל שאני אישה. בשום פנים ואופן לא.

בא לי להיות מחסה מפני כולם. או אדן החלון, להישען ולהשעין. להיות לו בית מוגן ונעלם, ורוח מלטפת ביום חמסין. אבל כל זה בגללי ובגללו. ולא, אחותי, בשום פנים ואופן לא – זה לא בגלל שהוא גבר, לא בגלל שאני אישה. בשום פנים ואופן לא.

בא לי להיות הכתף של הדמעות. החיבוק, הנשיקה והמרחק. בא לי להשאיר לו אלף הודעות, ילדותיות נורא עם ריח ממותק. אבל כל זה בגללי ובגללו. ולא, אחותי, בשום פנים ואופן לא – זה לא בגלל שהוא גבר, לא בגלל שאני אישה. בשום פנים ואופן לא.

בא לי להיות לו כל מה שנכון לו. כל מה שהוא זקוק לו, לספק את כל כולו. בא לי להיות לו מין חור כזה, מוכן. שיידחף אליי חזק, ושאני אהיה מזרן. כשהוא יגמור אני אצעק רק בשבילו. אבל כל זה בגללי ובגללו. ולא, אחותי, בשום פנים ואופן לא – זה לא בגלל שהוא גבר, לא בגלל שאני אישה. בשום פנים ואופן לא.

יום ד', כ"ד באלול, תשס"ח

טיק-טק, טיק-טק, דופק שעון בן חיל

לפעמים נפתח בי צוהר אל קו המחשבה ההוא, השוחר, בו חשוב לי הרושם: יש מה לדבר איתי, אין מה לדבר איתי. אני מועילה בעולם, אני לא מועילה בעולם. אוהבים אותי, לא אוהבים אותי. לאחר מותי ספדו לי ככה, לאחר מותי ספדו לי אחרת. אגו, אגו, אגו. סכמו אותי, הנכיחו אותי. כמו בהספד. הנה, אקל עליכם את מלאכת הסיכום. אסכם את עצמי בעצמי, רק קצת. אהיה סיפור פשוט ופרוע, כדי שתתפתו לסכם. אולי אהיה סיפור קצר, כדי שמלאכת הסיכום לא תגזול מכם זמן רב מדי. לא, לא תצטרכו להתאמץ. דקה-דקותיים, לא יותר. פחות ממשך שיר גלגל"צי ממוצע. מה אכפת לכם, מה? סיכום בשניה, סיכום אינסטנט, דיאט סיכום.

איכסה.

קו מחשבה נוראי.

לפעמים נפתח בי צוהר אל קו מחשבה נוראי.

אני סוגרת. לא רוצה לטמא.

"מי פתח אותו בכלל?" עצמי שואלת.

"מי יודע", אני עונה.

יש על מה לדבר איתי? אין על מה לדבר איתי? אני משכילה או בורה? יפה או מכוערת? שנונה או סתומה? על הזין שלי. כאשר ישנו שקט, ישנו דיבור אמיתי. השאלות המגוחכות הללו נמוגות.

בא לי שקט, ולא בא לי להתכוון. ההתכוונות מחרישת אזניים, מטבעה. בא לי, אם כבר כל כך צריך, לא להתכוון אלא רק להתכוונן קצת. ובא לי אחר כך לשקוט ולהתרגש בעת ובעונה אחת. גאות ושפל. בא לי להתחבר אל המרקם של הקיום ולהניח לו להזיז אותי במקום לנסות להתנגד לו כל הזמן.

סיכומים? הספדים? הם סתם מחשבות. מחשבות שווא. הבו שקט, קיבינימט. איפה הוא הלך, השקט הזה? איפה הוא נעלם, בדיוק עכשיו, כשרועש פה, וצריך אותו? תמיד הוא נעלם לפני הרעש. אי-אפשר לסמוך עליו, זה. ואני עוד אצטרך לסמוך על עצמי. ולמה שאסמוך על עצמי, למה? למה מי אני בכלל? סכמו אותי, כס-אמ-אמקום, שאדע כבר מי אני בכלל. יופטפויומט. שיזדיין העולם. הנה שוב נפתח הצוהר הזה. בטח הוריקן בחוץ. אולי אשאיר אותו פתוח. שתהיה לי התקווה של עין הסערה. או שבר קרח חד אל הגרון. גם זה משהו.

ואני לא מרגישה לבד, אז אל תבואו לנחם אותי, לכל הרוחות. אם הייתי מרגישה מי אני, בטח הייתי אומרת לכם שאני דווקא מרגישה מאוד ביחד, וקרוב, וכו'. אבל "אני ביחד" מתקיים רק אם "אני" מתקיים. ו"אני" לא מתקיים עכשיו, למעט האיכסה-פיכסה של הרוחות העזות שצועקות ש"'אני' לא מתקיים עכשיו".

אני עכשיו דקה ככה ודקה אחרת. הופ! אמלתרה מאופסת. הופ! אמלתרה השתגעה. רגע ככה, ורגע ככה. דקה כזאת, ודקה כזאת. רגע טיק, ורגע טק. בדיוק כמו בשיר ההוא של קיפניס. ומזל שאין פה אף אחד. אם הייתי פה, בטח הייתי נבהלת. בכלל, לא כתוב במדריך של הפסיכיאטרים שהמעברים האלה מתרחשים בד"כ פעם-פעמיים-חמש ביום, לא יותר? למה תכופים כל כך? מה קרה? מה עשיתי לא נכון, כס אמק?

אני גם קצת תוהה אם אספיק לחיות בזמן כל הסרטים האלה. אני חושבת שאולי כדאי לי להדחיק את כל המחשבות האלה. לא שאפשר, אבל אולי כדאי, אתם יודעים. עד שאתפוצץ. אבל לפחות עד שאתפוצץ, אספיק משהו. גם זה משהו. או שאטול הרבה סמים, ואז אוכל לתפקד. או שאצליח (הא! בטח!) לאזן את עצמי בכוחות עצמי. בטח. ברור שזה אפשרי. ברור ברור ברור.

שעון בן חיל

מאת לוין קיפניס ז"ל

איזה שעון בן חיל?

אשר איננו נח!

ביום וגם בליל

דופק, דופק הוא כך:

טיק- טק, טיק-טק, טיק-טק!

דופק שעון בן חיל

ביום וגם בליל

דופק דופק הוא כך:

טיק-טק, טיק-טק,

טיק-טק, טיק-טק, טיק-טק!

מראש מגדל גבוה

צופה שעון גדול.

הו, בואו נא לשמוע

איך הוא דופק בקול:

טיק-טק, טיק-טק, טיק-טק!

שעון עשוי עץ זית

קישוט נאה לקיר.

הרעש רב בבית

והוא ישיר לו שיר:

טיק-טק, טיק-טק, טיק-טק!

שעון של יד, הביטו,

חמוד הוא זה הקט.

לאוזן נא הושיטו –

הוא מתקתק אט אט:

טיק- טק, טיק-טק, טיק-טק!

דופק שעון בן חיל

ביום וגם בליל

דופק דופק הוא כך:

טיק-טק, טיק-טק,

טיק-טק, טיק-טק, טיק-טק!


אני מפחדת ממני. ואחר כך מרגישה אנוכית. אלה רחמים עצמיים. לא, זו זהירות בריאה. לא, אלה רחמים עצמיים. טיק. טק. מה לכל הרוחות מתרחש כאן?

יום ג', כ"ג באלול, תשס"ח

יום ראשון

חה!

סבא וסבתא שלי הגיעו אלינו לארוחת צהרים. מירושלים לרחובות, בצהרי יום שבת.

אני שותקת בארוחות משפחתיות מהסוג הזה. ליתר דיוק: במצבים אחרים אני מדברת הרבה. מדי.

אחרי הארוחה, בשלב הקפה-תה-קינוחים, נפלטה לי בדיחת שואה, בלי להתכוון. בעצמי לא קלטתי שהיא בדיחת שואה עד שהיא כבר היתה רחוקה מאוד מהשפתיים שלי. בחנתי אותה מהר-מהר, היטב-היטב, ולא היה מנוס: אכן בדיחת שואה. אוי ואבוי. תהיתי אם (אולי, אולי) יש מצב שהיושבים סביב השולחן לא קלטו את הבדיחה. אבל אין מצב. השואה נוכחת בתודעה שלהם יותר משהיא נוכחת בתודעה שלי, האסוציאציות שלהם מהירות יותר מהאסוציאציות שלי. ובכן, הם קלטו גם קלטו. קלטו וחצי. נדמה לי שהסמקתי. אולי החוורתי. היה, בכל אופן, סביר להניח, איזה שינוי בגוון עור הפנים.

סבא וסבתא שלי לא מספרים בדיחות שואה, ולא מתעכבים למשמע בדיחות שואה. אז הם לא התעכבו למשמע הבדיחונת המפדחת שלי, לא יותר ממה שהנסיבות מחייבות. מה בסך הכל היה? היתה שתיקונת מביכה. אני שתקתי למשמע השתיקונת המביכה. זכיתי להתעלמות זריזה ומנומסת כפרס על השתיקה שלי למשמע השתיקונת המביכה. אחר כך השיחה נמשכה, ואני המשכתי לשתוק.

באמצע סיפור מאוחר יותר על החבר'ה מגרמניה, הטלפון שלי צלצל. קמתי ועניתי בלי לבקש סליחה, כי אצלנו לא מבקשים סליחה כאשר קמים מהשולחן, אלא פשוט קמים. מעבר לקו פגשתי את הקול של האיש היפה. האיש היפה סיפר לי שלא הייתי לידו כאשר הוא התעורר. רציתי לבוא אליו. ניתקנו מהר. חזרתי אל השולחן ואל השיחה, שהיתה, כרגיל, נינוחה ומעניינת, והשתמע ממנה, כרגיל, עולם שלם של השכלה וצלילות. אני אוהבת את השיחות של המשפחה שלי.

ניסיתי להקשיב אבל האיש היפה השתרבב לי אל תוך המודעוּת ומשך אותי מחלומות על זיקנה לחלומות בהקיץ. מילים עופפו סביבי אבל איפה שלא הסתכלתי, ראיתי דברים בתוך דברים. דברים נלחצים סביב דברים אחרים. דברים נעטפים ונדחקים אל בינות לדברים אחרים. אסתטיקה. סביבי שיחה נינוחה על החבר'ה מגרמניה. אבסורד. הגעתי למסקנה שאני משתמשת במחשבות על האיש היפה כדי לא להתמודד (או, אולי, להתמודד בעקיפין) עם השיחות על החבר'ה מגרמניה. ניסיתי להפסיק, והצלחתי הצלחה יחסית ביותר, שהיא דווקא סבירה ביותר בהתחשב בהצלחות אחרות שהצלחתי בעבר.

קצת לפני שהם הלכו, חשבתי לעצמי: יש משהו בין היסטוריה משפחתית-שואתית, לבין נטייה לסקס אלים. לא שלהם, כמובן, אלא שלי. בדור שלי. בדור שלי יש משהו בין היסטוריה משפחתית-שואתית לבין סקס אלים. אבל אני לא יודעת איך לתאר את המנגנונים כראוי. אני לא בטוחה איך הסתבכנו. אולי הסובך קשור בצורך להיזהר מרוך, או באי-היכולת להאמין לרוך אלא אחרי הרבה קושי. אולי זו איזו תפישה מעוותת של המקום הנכון של רגשות קיצוניים בעולם של הבנאדם. אולי קליטה קצת אחרת, מינקות, של יחסי חיים ומוות, מוות ולידה.

בכל אופן, נדמה לי שהדור שלי אוכל סרטים אחרים. נדמה לי שהוא אוכל סרטים אחרת. אנחנו מספרים בדיחות שואה, אנחנו מדברים לפעמים על היסטוריה, אישית וכללית, אבל אנחנו לא מחטטים בפצע במישרין. אנחנו לא בוחנים את המנגנונים של עצמנו, כדוֹר, במפורש. בינתיים, לפחות. אבל אנחנו נצטרך. אז אנחנו נתעסק בזה. אולי לא נתעסק בזה בפומבי כמו הדור שקדם לנו, אבל אנחנו נתעסק בזה הרבה. גם מי שלא יתעסק בזה, יתעסק בזה. לא תהיה לנו ברירה.

יום א', כ"א באלול, תשס"ח

יום שני

תפקוד

אני משתגעת מחוסר-מעש. עכשיו. אני משתגעת מחוסר-מעש, עכשיו.

ולא שאני לא עושה דברים. אבל הם לא, איך לומר, הם לא, למעשה, הם לא למעשה, איך לומר, אתם מבינים. לא מספיק. בא לי עוד. בא לי כאלה שיהיו ממש, איך לומר, למעשה.

ולא ברור לי מה מבדיל מעשה ממעשה. לא ברור לי בכלל איזה מין מעשה הוא "חוסר-מעש" ואיזה מין מעשה הוא מעשה ממין אחר בכלל. אבל אלה של עכשיו, המעשים של עכשיו, ברור לי שהם מין חוסר-מעש שכזה. ולא ברור לי איך ברור לי מה שברור כאן כל כך. אבל ברור כאן כל כך.

אז אני משתגעת מחוסר-מעש. אני יודעת שזה טוב, שזה שלב נוסף בדרך. שלפי כזאת שגעת, אולי תכף אעשה גם אעשה. אבל אני לא יודעת מה לעשות עם השגעת הזאת. איך עוברים מהשלב הזה, של השגעת, אל המעשים? איך עושים? איך מגיעים, מראש, אל ההתחלה?

אני משתגעת. אני אלך לאכול עכשיו, או עוגייה בלבד או ממש בולמוס, עדיין לא החלטתי, ואחר כך לשנוא את עצמי. אני ארגיש רצינית מאוד. אכילה היא עיסוק של אנשים רציניים, ואני ארגיש רצינית מאוד. גם שנאה עצמית היא עיסוק של אנשים רציניים. אדרבה. אני ארגע. יהיה קטעים. לא אדאג.

יום ב', ט"ו באלול, תשס"ח

גם אני כתבתי פזמון שמאלני מגניב

נכון שאתם גאים בי?
הנה:

רגישות ונחישות
מאת: אמלתרה השמאלנית המגניבה מאוד

היה זול לקנות דירה
על חורבות הכפר ההרוס שלך
ובחיי, כל כך יפה פה, אחי
כל כך שקט פה, אחי, נהדר
רק לעתים שומעים חטטים
על עור האדמה הרוגע
על שטח הקרקע הקר
קול יריות, או פכפוך של מים
ממימי המעין הסמוך

כן, היה זול לקנות דירה
על חורבות הכפר ההרוס שלך
תגיד, אולי אתה יודע
איפה פה המכולת, אמרו לי
שיש כבר הכל, גם קולנוע ובנק
סניף של משרד הפנים
וביטוח לאומי, ממש
איך בנינו, איך בנינו
אתה בטח שמח, אחי

נו, אז מה אתה אומר?
איפה פה המכולת? באמת
נו, אולי תסדר אותי קצת
נו, רק תעזור לחבר
רק ימינה או שמאלה
ואני אסתדר, אני אסתדר

מה אתה כועס?
מה אתה כועס?
מה אתה כועס על אורח?
עד שחשבתי שאתם נחמדים
נו, מה כבר ביקשתי
לבוא, לקנות
לארוחת הצהרים
פת לחם, קצת חומוס, קצת זיתים

תראה, רק הגעתי וכבר
אתה מתנפל, תראה
בעצמך, כמה עוד
יש לך ללמוד
ונכון מה שאומרים
נכון מה שאומרים

נכון מה שאומרים
אתה יכול לעבוד
בתור התחלה
אצלי במשתלה
אל תדאג, כולם
נחמדים מאוד
נעשה לך כבוד

אל תדאג, נעשה לך כבוד
אני יודע כמה שזה חשוב לך
פה על חורבות הכפר ההרוס שלך
אל תדאג, אתה תעדור
ואנחנו נזכור
שאתה אחלה
בחלה
וואללה
סבבה
מארח

יום ב', ט"ו באלול, תשס"ח

יום ראשון

עזבי אותך

אני חושבת על טעויות שטעיתי בעָבָר, כדי לא לטעות כפי שטעיתי בעָבָר.

אני חושבת על טעויות שטעיתי בעָבָר, ועצמי העָבָרית שוטפת לעצמי הנוכחית את המוח.

היא שוטפת לי את המוח. כל פעם שאני מנסה לחשוב על טעויות העָבָר, היא שוטפת לי את המוח.

לימוד היסטוריה? נחלת אמיצים.

יום א', י"ד באלול, תשס"ח

אוויר

רוח קרירה נושבת מהחלון של חדר השינה שלי, באמצע הלילה.

לא בדיוק סתיו. עוד חם, במיוחד בצהריים, אבל הימים מתקצרים.

הנה, בעצם, כבר אלול.

איזה קטע. אלול. רוח סתיו מתגנבת. קרירוּת בזרועות חשופות. הצצות קטנות של סגריר מרומז.

ההורים שלי סוגרים את הבית, יחד עם אחי, ומדליקים מזגן. חם להם.

סגרתי את דלת החדר. אני לא אוהבת מזגן. לפעמים אני חולמת על חיים באוויר.

אני גרה אצל ההורים שלי. הם אנשים רציניים. הם מדליקים את המזגן בלי לחשוב פעמיים. לא בראש שלהם לשבת באמצע חודש אלול ולבהות ברמז סגריר. הם עסוקים מדי. הם עובדים קשה. הם מפרנסים אותי. אני חיה על חשבונם. אני עלוקה. אני בוהה ברמזי סגריר, אני כותבת כאן, אני עושה אלף דברים בלתי-מועילים. אני חיה בדיוק כמו בת 12, רק שאני בת 23.

אני חיה בדיוק כמו בת 12, רק שאני בת 23. זה לא שאין רצף. יש רצף. הוא פשוט מפגר. זה הכל.

יום א', י"ד באלול, תשס"ח

יום חמישי

נסיעות וכדורים

כואב לי מאוד. כאב ומיחושים. מה פירוש "מיחושים"? דמיינו מצב של שובע, בו הבטן שלכם מלאה מאוד, מלאה עד הגרון. אתם מרגישים את המלאות הזו לא באמצעות הבטן, אלא באמצעות הלחץ שהבטן המלאה מפעילה על איברים אחרים. הסרעפת, למשל. אתם מרגישים את הלחץ על הסרעפת. ואני מדברת עליה רק משום שאני מסוגלת לזהות אותה, אבל ישנם איברים אחרים שנפגעים פה. לא מדובר בייפוי או בדימוי. יש לכם הוכחות חותכות: היא התנפחה, הבטן שלכם. אתם רואים את הנפיחות, ומרגישים את העור נמתח. וגם: הטמטום והעמימות של שובע קיצוני, משולבים בתחושת חולשה רעה שאינה אופיינית להם. אבל הקרשנדו הוא הכאבים, כמובן. הרבה כאבים. במיוחד כאשר אתם מזיזים את הגוף.

כואב לי מאוד. כאב ומיחושים. אני אמורה לנסוע היום לחיפה. אני רוצה לנסוע היום לחיפה. אני יכולה ליטול כדור שאני לא אמורה ליטול, ולהסתדר איכשהו. "לא אמורה ליטול"? על, סליחה, הזין שלי. אני אמורה לנסוע היום לחיפה. אני רוצה לנסוע היום לחיפה. והטכנולוגיה כאן. היום ארשה לעצמי מספר מעשים מטופשים. לפחות, איך אומרים, המטרה טובה.

אקסטזי? אסיד? קוקאין? השתגעתם? תרופות. תרופות הן ההישג האמיתי. שינויי המודעות לא משתווים, אפילו לא לרגע, ליכולת לשכך (גם אם זמנית) את כשלי הגוף. במיוחד, בכל אופן, כאשר ישנה איזו קירבה אל הגוף הנכשל.

יום ה', י"א באלול, תשס"ח

יום ראשון

עירום

א
אף בגד אינו איבר בגוף. אנו שוהים בבגדינו במשך זמן כה רב, למעשה במשך רוב חיינו. אנו שוכחים כי אינם חלק מאיתנו, כי אינם חלק מגופנו. איננו מרגישים בהם. אנו מתמכרים לתחושת הבד על העור, אנו מתרגלים לתחושת הבד על העור, עד ששוב איננו מבחינים בה. אבל אף בגד אינו איבר בגוף.

מאידך, אנו מבחינים יתר על המידה בעירום הטבעי והפשוט שלנו. דווקא, הוא, שאמור להיות הכי נוח, מתקבל אצלנו במעין עירוב של אשמה וגועל. איך קרה כזה דבר?

עשינו את העירום נדיר כדי להוקיר ולקדש אותו, ייתכן שהתכוונו לטוב, אבל הגזמנו. הוא נעשה לנו זר. עתה, משחיינו כך והתרגלנו, עתה גם הגוף עצמו זר לנו. לא רק חוויית העירום, אלא גם הגוף עצמו. ואנחנו עצמנו נעשנו זרים לעצמנו, ברגע שגופנו נעשה לנו זר.

כך הפכה חוויית העירום לחוויה רעה. בתרבות שלנו. היא נעשתה מביכה, בתרבות שלנו. יותר מכל, הזרות מביכה. זרות העירום, זרות הגוף, זרות עצמנו. העירום כפגישה עם הגוף. הפגישה עם הגוף כפגישה עם עצמנו. העירום כפגישה עם חבר ותיק ונבגד. אשמה ומבוכה.

ב
בתכלס, הנה אני דוגמא: הגוף, בכללותו, זר לי. הנה: אני (במידה לא מבוטלת) תוצר תרבות. גופי זר לי.

ליתר דיוק: תחושותיי זרות לי, ואני משתמשת בשכל על-מנת למלא את מקום התחושות. אני "מחליטה" מה נעים או לא נעים לי, מה טעים או לא טעים לי. אני משתמשת בשכל, ואני מאמינה שאיני היחידה העושה כן. אני מאמינה שרבים מאיתנו הדחיקו את התחושות של עצמם, ופנו אל השכל כדי למלא את החלל שנפער להם בקיום.

אז אני משוגעת. אבל אני לא רוצה להמשיך בשיגעון הזה. אני לא רוצה "להחליט" מה נעים לי. אני מבקשת להיות קשובה מספיק כדי שינעם או לא ינעם, בלי החלטה באמצע. נו, מה עניין החלטה לפה? החלטה, במקרה זה, היא טיפוח חסימות. החלטה היא הדחקה. החלטה היא כבלים.

כדי לאמוד תחושה גופנית כלשהי (כלשהי, לא רק נועם), אין להחליט. יש להכיר את הגוף. יש להקשיב. יש לחוש. עד שאין עוד צורך לאמוד במודע, כי ההקשבה והחישה הופכות לטבע. בעצם, מראש הן טבע. וכיוון שכך, איני צריכה לבנות דבר מהיסוד, רק לפזר ערפל. רק לעורר חושים מנוונים. כאן ישנה שיבה אל יכולת טבועה מלכתחילה.

לא מדובר רק בעור הגוף או רק בקווי המתאר של הגוף. לא מדובר רק בשוליים, אלא בכלל החוויה הגופית. ולא מדובר רק בנועם ובעונג, לא מדובר רק בתחושות "טובות", אלא מדובר בכלל החוויה הגופית. כל כאב, כל מיחוש, הוא אות. הוא סימן. שיעול, צמרמורת, רעד, עווית. כל תחושה (חיצונית כפנימית, פנימית כחיצונית) היא מסר. היא חלק מתפקוד הגוף. היא חלק מאיתנו. התחושה שאני חשה, היא חלק ממני. עליי לכלול את הגוף במודעות, ולכלול את המודעות בגוף. עד שיהיו חופפים. עד שאזכר ששניהם אני.

כאשר אזכר ששניהם אני, אכיר את עצמי טוב יותר. כמו היכולת להבין (גם אם לא להפנים לגמרי), שהעונג והמיחושים – לשניהם אותו המקור. ומכאן, לתיאולוגיה. וברוך ה'.

בכל אופן, אני מקווה שאלמד ואפנים את כל הדברים האלה, ועוד רבים אחרים, לו אזכה ולו אשקוד. אלה אכן לימודים. ובמובנים מסוימים, אלה לימודים תובעניים. אני מקווה שאעמוד במבחן. בכל אופן, העירום הוא בסיס טוב ללימודים האלה. הוא אחלה בסיס.

אגב: יסלחו לי היהודים, המסורתיים, החטא-קדמונקים, אם משהו במה שכתבתי חורה להם מאוד. לא כתבתי כדי לגרות אתכם ו\או להתגרות בכם. סליחה אם נפגעתם.

אגב: יהודים, מסורתיים, חטא-קדמונקים, אולי כדאי שתוותרו גם על המילים הבאות, החותמות את הרשומה (חלק גימ"ל), כי הן (כנראה) יפריעו לכם עוד יותר. ותהיו בריאים. כל טוּב.

ג
גמירה היא חלק מהתהליך.
"ביחד" ו"לבד" הם חלק מהתהליך.
אוננות היא חלק מהתהליך.

כאשר האיש היפה אוחז בי בכח, כאשר הוא מניח לי לחוש כיצד הזין שלו גדל ומתקשה, כאשר הוא גורר אותי אל המראה הגדולה שליד המיטה שלו, כאשר הוא נוגע בי כך שגבי נמתח מעצמו, כאשר הוא שורט וסוטר ומכריח, כאשר הוא מצמיד אותי אליו, כאשר הוא מקבע את ראשי ואוסר עליי להסיר את המבט מהמראה, כאשר הוא מפשק את רגליי ומצווה עליי לאונן שם ולהתבונן בשנינו, בהשתקפות של שנינו, כאשר הוא גוער בי ושואל אותי אם אני אוהבת את מה שאני רואה, כאשר הוא מצפה לתשובה גם בעודי רועדת ומתנשמת בכבדות, כאשר הוא מכריח אותי להתקיים בגוף, ללא ספק להתקיים בגוף, כאשר הוא עושה את כל זאת ועוד, הוא לא רק מיטיב עם הגוף שלי, הוא מיטיב גם עם התודעה שלי. התרגשות, התמודדות, הכרה בגוף, התאחדות עם הגוף, ובגמירה עצמה – התאחדות בכלל.

דם זב בפעם האחרונה בה נפגשנו. הצטלקתי. ובכל זאת יצאתי משם שלמה יותר.

האיש היפה (וליתר דיוק: המפגש עם האיש היפה) מאפשר לי לחקור את ההרמוניה הפנימית, מפוקפקת ככל שתהיה. במילים אחרות: המפגש עמו, גם הוא חלק מהתהליך. האיש היפה הוא חלק מהתהליך. ישנם מלאכים בדרך.

בפעם האחרונה בה נפגשנו, חשבתי שהוא נע מעליי כמו שד. הוא נראה לי לרגע כמו שד. והנה, עכשיו נכתבות מילים שרק לכאורה מקיימות סתירה: ישנם מלאכים בדרך.

יום ב', ח' באב, תשס"ח

יום שני

הבהרה לקוראיי הנאמנים

קוראים מדומיינים יקרים שכמוכם, אני עתידה, תכף לאחר סיום כתיבת הרשומה הזו, לשלוח למישהו קישור אל הבלוג, קרי: קישור לכאן. המישהו הזה, שעתיד לקבל את הקישור, הפך, במהלך החודש האחרון, לדמות די משמעותית בחיים שלי. בוודאי שמתם לב שמרבית הרשומות שהתפרסמו בחודש אב סובבות סביב איזה מישהו, וסביב הקשר עם המישהו הזה. ובכן, האיש שעומד לקבל את הקישור, הוא-הוא אותו מישהו. הוא-הוא המישהו הזה. אולי ראוי שדווקא הוא, שהשפיע על כתיבת הבלוג, יהיה הראשון לקבל קישור.

אז איך אמלתרה מרגישה כאשר היא שולחת, לראשונה, קישור אל הבלוג? היא מרגישה מוזר מאוד. היא מקווה להצליח לכתוב כאן מבלי לחשוב על תגובתו האפשרית של המישהו הזה, כלומר: לכתוב כאן ללא שיקולים דיפלומטיים מיותרים.

המצב דווקא נחמד, ואולי אפילו בריא, כיוון שאני מנסה להתנקות משיקולים דיפלומטיים מיותרים, בחיים בכלל ובמיוחד בתקשורת עם המישהו הזה. חשוב לי מאוד שלא להתנהל לפי שיקולים דיפלומטיים מיותרים כאשר אני מתקשרת עם המישהו הזה. הנה, אם החיים הם למידה, אם החיים הם רצף של שיעורים – הרי שעתה השיעורים נתמכים זה בזה. אחלה בחלה.

בוודאי שמתם לב, אגב, שהבלוג נעשה חד-מימדי בחודש האחרון. התעסקתי בעיקר במישהו הזה, ורק בפנים מאוד מסוימים ומוגבלים של הקשר עם המישהו הזה. ובכן, כולי תקווה שתכף כבר נשוב לסורנו ונתעסק בכל מיני מה. גם סביר להניח שבין עניין לעניין אכתוב על הקשר עם המישהו הזה בצורה מעמיקה ומעניינת יותר, תוך התעלמות מופגנת מנוכחותו האפשרית. למשל, הרשומה הבאה תעסוק, ככל הנראה, בין היתר, בקשר עם המישהו הזה. אבל היא תעסוק גם בנושאים שיעניינו אתכם יותר משהקשר עם המישהו הזה מעניין אתכם, היא תעסוק גם בדברים שנוגעים באופן ישיר יותר לחיים המדומיינים שלכם.

לא שזכותכם להכתיב לי מה לכתוב כאן, אבל אני מעריכה את הנאמנות שלכם ומודה עליה, ולכן מזכה אתכם בהבהרה זו. ככה שלא, איך אומרים, תתבאסו עליי לגמרי. כן. אתם בסדר, אתם. עוד נדבר.

יום ב', א' באלול, תשס"ח

ארכיון