אתמול (ביום ב') הייתי ביום עיון באוניברסיטת תל-אביב. הוא נערך לכבוד המחזאי, התסריטאי והבמאי המצוין טום סטופארד (Tom Stoppard), והתמקד במחזה פרי עטו - "ארקדיה" (Arcadia). יום העיון היה יוצא דופן משום שהוא היה חינמי, משום שהוא ריתק כמעט ללא יוצא מן הכלל, ומשום שהוא נפתח בשיחה עם המחזאי בכבודו ובעצמו.
בכבודו ובעצמו שוחח עם איזו גברת מלומדת, ואחר כך ענה על שאלות הקהל. שמעתי אותו מדבר בסרט שהקרינו שם יום קודם לכן, אבל המבטא וההתנהלות של בכבודו ובעצמו הפתיעו אותי בכל זאת. חלקים מסוימים של השיחה היו מלהיבים, מצחיקים, מרגשים ומאירי-עיניים, חלקים אחרים היו דלים וכללו בעיקר את ציון המובן מאליו, ברמת ההיסק הלוגי שאפילו אמתכם הנאמנה מסוגלת לו בשעה שערורייתית כגון אחת-עשרה בבוקר. חוץ מזה הסאונד היה גרוע, טלפונים ניידים צלצלו ללא הרף והאולם היה מלא באנשים רציניים מאוד ובסטודנטים. התיישבתי בשורה האחרונה והשקפתי סביב, תוהה אם ומתי יסלקו אותי מהאולם מטעמי חוסר-רצינות, חוסר-סטודנטיות או חוסר-טלפון-נייד.
באמצע החצי השני, הוא שלב שאלות הקהל, הבנתי שאני ממש רוצה לשאול את בכבודו ובעצמו שאלה מסוימת על כתיבה, זיכרון ועוד כמה דברים. הצבעתי ואז נגמר הזמן. תודות, מחיאות כפיים, אנשים יוצאים מהאולם. השאלה נותרה ללא מענה. חמור מזאת: היא נותרה כך באשמתי, הלא היה לי די זמן להצביע ואני התמהמהתי.
נו. מה עושים? הסתכלתי על בכבודו ובעצמו וניסיתי לבחון את המצב. הוא דיבר עם פמליית האח"מים-אקדמאים שהתלבשה עליו. ישבתי בשורה האחרונה, הגבוהה ביותר, והם עמדו למטה-למטה, בין הבמה לבין כסאות השורה הראשונה. מימיני ומשמאלי נעו כל מיני אנשים רציניים מאוד וסטודנטים, בכיוון היציאה מהאולם ובעיקר בכיוון הקפה המובטח. "אחכה עוד קצת," חשבתי, "שייגש קודם מישהו אחר, שאראה שמותר". אחר כך חשבתי שהייתי צריכה לשאול אנשים שיצא לי לחפור איתם במחוזות המחזות של בכבודו ובעצמו, אם יש להם שאלות שחשוב להם לשאול ואם הם רוצים שאהיה השליחה שלהם. חשבתי גם על השאלה שלי, האם באמת חשוב לי לשאול אותה. התשובה היתה חיובית.
לא עבר זמן רב עד שראיתי את השואל הראשון ניגש אל החבורה המכובדת. נדמה לי שהוא היה יותר סטודנט מרציני, אבל אני לא בטוחה. החלטתי שיאללה, על החיים ועל המוות, מי יודע אם אי-פעם תזדמן לי עוד אפשרות לדבר עם בכבודו ובעצמו. קמתי בנחישות, חשתי חולשה פתאומית, התחרטתי, התיישבתי. נשמתי עמוק. קמתי שוב, הזכרתי לעצמי שבכבודו ובעצמו הוא בסך הכל עוד אדם, הנחתי את הרגליים הרועדות שלי (זו אינה מטאפורה) זו לפני זו, והנחתי לרגליים הרועדות שלי (עדיין אינה מטאפורה) להצעיד אותי בחיל את ירכתי האולם.
בכבודו ובעצמו נשען (נון-שלנט) על הבמה ושוחח עם מישהי מהפמליה האח"מית-אקדמאית שהתלבשה עליו, משגר כבדרך אגב חיוכים נעימים לכל הסובבים אותו, לרבות השואל הראשון ואמתכם הנאמנה.
נטעתי את הרועדות שלי בשטיח וחיכיתי. כאשר השיחה עם האח"מית-אקדמאית תמה, הגיע תורו של השואל הראשון. האיש הגיש לבכבודו ובעצמו ספר שכתב בכבודו ובעצמו. "אתה רוצה חתימה?" שאל בכבודו ובעצמו. "כן", אמר האיש, ובכבודו ובעצמו חתם. וואללה. כולם התנהגו כאילו אין להם שום בעיה עם מה שקרה שם. הסכמתי שלעת עתה גם לי לא תהיה שום בעיה עם מה שקרה שם. תהיתי מה בכבודו ובעצמו חושב על זה, אם כי שיערתי שדעתו בנושא כבר מיובלת מרוב ותק. פניתי לבחון את תגובתו, אבל להפתעתי הוא כבר בחן אותי.
בתחילה פשוט הביט בי, אחר כך הביט בי בשאלה, אחר כך אמר מפורשות: "כן?" (נו, הוא אמר באנגלית, אבל מה לא עושים למען הרצף הסיפורי). ביקשתי סליחה על שאני מציקה לו בשאלות על אף שהסתיים הזמן המוקדש לכך, הוא סלח במהירות וברצון, ובבת אחת קלטתי מול מי אני עומדת. קלטתי ונתקעתי. ברחו לי כל המילים. תיאור מדויק יותר יהיה "הרגשתי כאילו כל המילים שבראש שלי הפכו לעיסה דביקה וקפואה המאוחסת בקרטונים של גלידה על מדפי ספריה ענקית שאסור לי להיכנס אליה, ומידי פעם נוטפות משם כמה טיפות, ואם יהיה לי מזל יפשירו המילים שאני צריכה, ואם לא - אז לא, וחוץ מזה גם די קר והקור מעביר בי צמרמורות ממש לא נעימות, אבל אני לא יודעת איך לחשוב על זה כי המילה 'צמרמורת' קפואה אי-שם באפס נקודה קיבינימט נקודה זיבי בשיטת דיואי". אין לי מושג איך נראיתי מבחוץ. כנראה פשוט עמדתי ובהיתי בו כמו איזו עגלה.
בכבודו ובעצמו הגיב באיזושהי דרך למצבי המגוחך, אני לא זוכרת בדיוק איך. בתגובה לתגובה שלו, התנצלתי שנית, הפעם על בעיות התקשורת, והסברתי שאני לחוצה. האיש הזה, הנשמה הזה, חייך אליי בהבנה ולקח אותי הצידה. לא הרבה הצידה, רק מספיק כדי שלא נהיה תקועים בתוך הפמליה שלו. "מה אני יכול לעשות למענך?" הוא שאל, ואני התחלתי לפקפק בממשיות העולם החיצון. אמרתי משהו בסגנון "יש לי שאלה" - הצהרה לא פשוטה בכלל, שלא נשקלה כראוי לפני שיצאה מן הכוח אל הפועל. המילים "קוגיטו ארגו סום" הפשירו לי מהקישקעס ודרסו כל מיני מילים אחרות, שבמקרה ניסו להחלץ מפי ולהפוך לשאלה מסודרת. למרבה הצער הייתי עסוקה בהסדרת התנועה ולא בתיעוד המילים שאשכרה בקעו מפי, כך שאין לי מושג מה עניתי לו. אני מקווה שלא אמרתי לו "קוגיטו ארגו סום". אני די בטוחה שבלית יכולת לשאול את השאלה שרציתי לשאול, ניסיתי להסביר אותה. בחלקי משפטים. קטנים. מאוד. בקיצור: הייתי נהירה בערך כמו סיפור קצר של בקט.
לשמחתי, בכבודו ובעצמו עצר אותי בחביבות, אמר שהוא יוצא לעשן סיגריה והזמין אותי להצטרף אליו. בשלב זה של הסיפור ברצוני להבהיר שסיגריות הן דבר חולני וסגידה למחזאים היא דבר חולני אף יותר, אבל, על אף זאת, אלוהים אדירים, סיגריה עם בכבודו ובעצמו - היש מגניב מכך? מלבד זאת, משהו כזה אורך מספר דקות, ממש מספר דקות - והנחתי שיהיה לי די זמן להרגע.
התחלנו לטפס במעלה המדרגות המובילות אל היציאה מהאולם, אבל נתקלנו במחסום בדמות מישהו. "רק רציתי ללחוץ את ידך", אמר המישהו, "זה כבוד גדול". הוא נראה כמו מישהו רציני ביותר. בכבודו ובעצמו לחץ לו את היד, אמר לו משהו מצחיק שאני לא זוכרת ושאל שאלה או שתיים, שגם אותן שכחתי. המישהו צחק בהתרגשות וענה על השאלות בקיצור נאה. ביני לביני, ללא שום שמץ של רצון חופשי, ערכתי השוואה זריזה בין המישהו לבין אמתכם הנאמנה. מהר מאוד הבנתי מי מישהו ומי אני, מה מישהו ומה אני, ומהי מידת היומרה בה כל אחד מאיתנו ניגש אל בכבודו ובעצמו. נתקפתי הלם, נתקפתי אלם, ותהיתי עד כמה רחבה קשת השילובים האפשריים בין השניים. מעט הביטחון שעוד נותר בי נמוג כלא היה. בכבודו ובעצמו לא התרגש. "כן," הוא פנה אליי, "מה בדיוק השאלה שלך?"
איכשהו, על אף הקטטוניה המחשבתית, הצלחתי לברבר בחוסר-בהירות. בכבודו ובעצמו ניסה להרגיע אותי בשלל שיטות מילוליות מבריקות, אך ללא הועיל. נדמה לי שיש לי ולמתי מעט נוספים איזה דחף קדמון מוזר, שכופה עלינו להגביר ולהחריף מעשים המעוררים מבוכה חברתית, על מנת להרחיק את הזולת ובכך להיפטר מהמבוכה בדרך הפשוטה, הישירה והיעילה ביותר. גם "קוגיטו ארגו סום" חושבות ככה, לפעמים. דרך אגב, הן לא מחבבות את בכבודו ובעצמו.
ברגע שנעשיתי מודעת למצבי האיום החשתי הן את קצב הדיבור (אם אפשר לקרוא לזה "דיבור") והן את קצב ההליכה. התחושה היתה ספורטיבית מאוד. "לאן את הולכת?" שאלו "קוגיטו ארגו סום" בזמן שליהגתי. "לאן את הולכת?" שאלתי אותן. הן צחקו. אה! סיגריה. סיגריה עם בכבודו ובעצמו, אלא מה. פילסתי דרך אל איזור העישון, מידי פעם מסתכלת אחורה כדי לוודא שלא איבדתי את בכבודו ובעצמו בים האנשים שבאו לשמוע אותו מדבר. אני חושבת שהוא ניסה לסמן לי שכדאי שנצא דווקא מהכניסה האחורית, יען כי קהל רב שבא לשמוע אותך הוא לא תמיד חברה מוצלחת, אבל אני (כהרגלי) פספסתי את הרמז ומשכתי הלאה. המשכתי הלאה. בכבודו ובעצמו, נשמה שכמותו, בא אחריי.
איזור העישון היה למעשה הכניסה הראשית של הבניין, בה הוצבו מספר מאפרות וגם פסל גדול שלא בחנתי כראוי ולכן לא אתאר. חוץ מזה היא הכילה מספר לא מבוטל של אנשים שמשום מה התעקשו להצטופף על אף כל מה שידוע להם על המין האנושי. במרחק פסיעות אחדות, רק פסיעות אחדות, השתרע הדשא, ומעליו החום של השמש, ואוויר שאינו אוויר מזגנים, ורוח, וחרקים, וחיוכים נדירים שאינם חיוכים של צפיפות. אוי. אוי אוי אוי. כמהתי לדשא. נשארנו בכניסה לבניין.
ניסיתי להמציא לעצמי איזו דרך להרגע. ניסיתי לחשוב על דברים שעוזרים לי להרגע בחברת בני-אדם, והעלתי חרס. האמת היא שמה שבדרך כלל מרגיע אותי בחברת בני-אדם הוא משחק "שאלות ותשובות". מדובר במשחק שהכרתי דרך אחד המחזות שבכבודו ובעצמו כתב. שני משתתפים מדברים זה עם זה במהירות ובשאלות בלבד, בלי שאלות לא קשורות, בלי חזרה, בלי שאלות רטוריות ובלי גניחות ואנחות. כל פסילה מזכה את המשתתף השני בנקודה, שלוש נקודות הן משחקון ושלושה משחקונים הם משחק. אני חושבת שמעקב קפדני אחר ספירת הנקודות במחזה בו המשחק מופיע יגלה שינויים מסוימים בחוקים שציינתי, שהם החוקים ה"ראסמיים", אבל ניחא.
"אילו רק היה לי אומץ להתחיל לשחק עכשיו", חשבתי בזמן שניסיתי בכל כוחי להחיות את המילים ש"קוגיטו ארגו סום" דרסו, מבכה במבוכה את מותו של הביטחון העצמי שלי, כמו גם את שאריות ההכרה. רציתי לשתוק והמשכתי לדבר. שטויות. בכבודו ובעצמו שלף קופסאת סיגריות מסוג שאני לא מכירה ושאל אותי אם אני רוצה מקל סרטן אחד. מלמלתי משהו על זה שיש לי מקלות סרטן משלי. חיטטתי בכיסים והוצאתי את הנובלס, רק כדי להיזכר שכמעט נגמרו לי הסיגריות. "מה זה?" הוא שאל, והצביע על הקופסאה הירוקה עם הכיתוב הלטיני. "מותג ישראלי", השבתי. תהיתי אם כדאי להציע לו סיגריה ומייד ביטלתי את הרעיון. תהיתי אם עליי לשאול אותו האם הוא התכוון ללטינית, וביטלתי גם את הרעיון הזה. סברתי שסביר יותר לשוב אל שטף הדיבור חסר-הפשר, וכך עשיתי.
"רגע", קטע אותי בכבודו ובעצמו בנימת קול מרגיעה של מרפאה בעיסוק המנסה לדובב פסיכוט ותוהה מתי וכיצד הוא יתנפל עליה, "קודם כל, מה את עושה?". לא הבנתי את השאלה. "מה זאת אומרת?" השבתי. "את לומדת פה, מלמדת פה?" הוא הנהיר. "אה, לא, לא, אני בורה," עניתי, מרוצה מהיכולת להסביר משהו בבהירות, "לא כמו כל האנשים פה, לא כמוך". בכבודו ובעצמו נראה מאוכזב. "קוגיטו ארגו סום" צחקו עליי ואמרו שהניקוד הוא אינסוף-אפס לבכבודו ובעצמו. התעלמתי מהן. התעלמתי מהמציאות. חזרתי אל השטף.
למיטב ידיעתי, בכבודו ובעצמו היה הראשון לנצח אותי במשחקון. אין לי מושג אם היה מנצח אותי לולא מצבי הונראי, אבל מצבי הנוראי היה מצבי, ונורא ככל שהיה - אינו מקנה הנחות. הכישלון צרב. הכישלון צרב. הכישלון הבעיר. אם עד אותו הרגע עוד היה סיכוי להציל את השאלה העלובה שלי, מרגע זה ואילך גורלה נגזר. ייתכן כי רק חלקיק קטן שבקטנים מכל מה שמרכיב את הווייתי היה מודע להפסד, אבל די היה בחלקיק קטן זה כדי לסחרר אותי סופית. כאמור, אני לא ממש מודעת לעצמי ברגעים כאלה. אני לא יודעת איך אני נראית או מה אני מקרינה, אין לי מושג איזו מין הבעה היתה לי ומה היתה שפת הגוף, אפילו טון הדיבור זכור לי רק במעורפל, אבל ככל הנראה משהו בי היה מוזר מאוד באותו הרגע, כי תמיהה השתלטה על פני בכבודו ובעצמו, ונמהלה במהרה בבהלה. מה לכל הרוחות הוא חשב שאני אעשה לו? במיוחד כאשר הוא מוקף בעשרות אוהדים. אוף. כמו כן ייתכן שלא מדובר בבהלה אלא ברצון להתחפף משם. לא ברור, האיש הזה.
הוא מלמל שאלה נוספת. אני לא זוכרת מה בדיוק שאל ומה בדיוק עניתי, נדמה לי שהדחקתי את הרגע ההוא מחמת הבושה. ניכר שנמאס לו. המיאוס ששידר הקל עליי ואיכשהו סיכמתי את השאלה המסורבלת שלי. הוא ענה עליה כמיטב יכולתו והוסיף תשובה לשאלה שלא הצלחתי לשאול (!). לאחר מכן הוא ביקש את סליחתי (!) ופנה לשוחח עם מישהו שתרגם את אחד ממחזותיו.
המתרגם ובכבודו ובעצמו פצחו מיד בריקודי חיזור אינטלקטואליים מרהיבים. בשעה טובה שתקתי, וסוף כל סוף התהוותה לה שיחה מעניינת. מעגל סקרנים קטן נוצר סביב המתרגם וסביב בכבודו ובעצמו. הקשבתי להם בשתיקה, משתדלת לא לפגום יותר ממה שכבר פגמתי, אבל נדמה לי שגם בשלב זה הנוכחות שלי הטרידה את בכבודו ובעצמו כי הוא כל הזמן הסתכל עלי במבט מוזר, כאילו הוא מתכנן מה לעשות ברגע שאני אוציא סכין. גם הצופים האחרים הפריעו להם מעת לעת, שואלים שאלה או מתפעלים בינם לבין עצמם מהמגניבות הכללית של המצב. מישהי אפילו קפצה על בכבודו ובעצמו עם מצלמה. אלוהים אדירים. בכבודו ובעצמו המסכן הצטלם איתה, חייך חיוכים נחמדים לכל המצטופפים סביבו, ובאופן כללי התאמץ לא להעליב אף אחד למרות שבטח ממש ממש בא לו.
ייתכן, כמובן, שלנימוסים אין שום קשר לנחמדות של בכבודו ובעצמו. ייתכן שהוא היה נחמד משום שהוא נהנה מההתרחשות, ובכלל הרגיש נינוח וזמנו חלף בנעימים. הו, בהחלט. זה ייתכן. באותה מידה ייתכן שהוא הסתכל עליי במבט מוזר משום שהוא בעצם שוחח עם "קוגיטו ארגו סום" בטלפתיה מבלי שאשים לב. בטח. למה לא. הן לא חושבות שהוא שוחח איתן בטלפתיה, אבל יכול להיות שהוא שוחח איתן בטלפתיה אף על פי כן. בטח, מה. בטח. שיהיה לבריאות.
בסופו של דבר ניגש אחד האח"מים-אקדמאים אל פינת העישון וחילץ את בכבודו ובעצמו מתוך הקהל, תוך שימוש רם ביותר בהערות על אודות איזו ארוחת צהריים שעליהם להגיע אליה. בכבודו ובעצמו ארז את המתרגם, נאחז במהירות בחבל ההצלה שהוגש לו ואץ אל תוך הבניין, ודאי כדי לצאת בשנית מדלת הולמת יותר.
שנייה לפני שהוא נעלם סופית מחיי המביכים, הוספתי חטא על פשע ועצרתי אותו. "היי, מיסטר", אמרתי ונגעתי קלות בכתפו. הוא הסתובב, ללא ספק משתלט אך בקושי על הרצון העז ללמד את הבחורה החוצפנית והגסה הזאת לקח הגון. "שוב סליחה", אמרתי לו, "זה כמו התקפה". הוא חייך, הצדיק בסדום הזה. המשכתי: "רק חשבתי שתרצה לדעת שהיה כיף לקרוא את התרגום העברי של 'רוזנקרנץ וגילנשטרן מתים'".
כן, הוא בטח ממש רצה לדעת שהיה לי כיף לקרוא את 'רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים'. והוא רצה שאני אספר לו. באותו הרגע. כן. "מי תרגם?" שאל האיש הזה, המנסח את שאלותיו כהלכה אפילו כשהוא עצבני וממהר. עניתי ש"אני לא זוכרת, אבל היה כיף לקרוא. פשוט קראתי את המחזה, והיה כיף". כן כן, כך התנסחתי - אחרי השתפרות. "אינספור-אפס", זימרו "קוגיטו ארגו סום". אם גב הגמל לא נשבר קודם לכן, הוא נשבר עכשיו.
"טוב", אמר בכבודו ובעצמו, הפעם ברוגז גלוי, והסתלק לו למקומות טובים יותר, נטולי טיפשות ונטולי הפרעות שאינן לצרכים קומיים בלבד, בהם החברה נבונה ומפולפלת יותר, בהם כולם דוברים יוונית ולטינית וגם מכירים את שפת התכנות החדישה ביותר על בוריה, מקומות בהם החיים הם חיי שנינות מובחרת, התעלות אינלקטואלית ושלווה סטואית הניצבת איתנה גם אל מול מילים דורסניות שמתרוצצות בשכל.
כס אמקום. כמה זמן עבר מרגע שניגשתי אליו עד הרגע בו הוא נמלט? עשר דקות? לא, לא עשר דקות. יותר. אולי רבע שעה? אולי. עשרים דקות? ייתכן. חצי שעה? גם ייתכן. הוא עישן שתי סיגריות, כל אחת לפחות חמש דקות, ואחר כך עוד עמד ודיבר, והצטלם, ואנא-ערף. לפחות רבע שעה. וגם היה זמן לפני הסיגריות. אז עשרים דקות. כן. עשרים דקות.
אחרי שהלך, הורדתי את הראש. אכלתי את עצמי מבפנים. הסתכלתי אנה ואנה. נמנעתי מלהסתכל אנה ואנה. הלכתי אל הדשא. פסעתי על הדשא. התיישבתי בדשא. "אוי ואבוי", חשבתי. ובדיעבד אני מוסיפה: "כס-אמק, שוב שכנעתי את עצמי שאני רצינית". נשכבתי על הגב, עצמתי עיניים והתרכזתי בחום של השמש על העור של הידיים והפנים. הבנתי שאני בהתקף חרדה ושאני צריכה להרגע. קודם ידעתי, עכשיו הבנתי. הבנתי משהו. אני מסוגלת להבין, להמשיג. איזו הקלה! "לך", אמרתי להתקף החרדה. הוא לא הלך. הוא הציע שאבקש מבכבודו ובעצמו סליחה באיזה טקס שאמור היה להתנהל בערב. "בחייך", אמרתי לו, מקווה שהוא ימות, "תהיה מציאותי".
בסתר לבי התרתי להתקף לקוות שבכבודו ובעצמו יעבור במקרה ליד הדשא, יקרא לי ויעניק לי הזדמנות לכפר על כל החטאים שחטאתי לו. הוא לא עבר שם, כמובן. ואם עבר - לא קרא לי. אני לא חושבת שבאמת האמנתי שהוא יעבור, אבל ככה זה אחרי התקף; בהתחלה הוא מפנטז על משהו מגוחך, אחר כך על טלפתיה מעשית, אחר כך הוא שוכח. מזל שיש לנו בעיות זיכרון.
יום ג', ט"ו באייר, תשס"ח
בכבודו ובעצמו שוחח עם איזו גברת מלומדת, ואחר כך ענה על שאלות הקהל. שמעתי אותו מדבר בסרט שהקרינו שם יום קודם לכן, אבל המבטא וההתנהלות של בכבודו ובעצמו הפתיעו אותי בכל זאת. חלקים מסוימים של השיחה היו מלהיבים, מצחיקים, מרגשים ומאירי-עיניים, חלקים אחרים היו דלים וכללו בעיקר את ציון המובן מאליו, ברמת ההיסק הלוגי שאפילו אמתכם הנאמנה מסוגלת לו בשעה שערורייתית כגון אחת-עשרה בבוקר. חוץ מזה הסאונד היה גרוע, טלפונים ניידים צלצלו ללא הרף והאולם היה מלא באנשים רציניים מאוד ובסטודנטים. התיישבתי בשורה האחרונה והשקפתי סביב, תוהה אם ומתי יסלקו אותי מהאולם מטעמי חוסר-רצינות, חוסר-סטודנטיות או חוסר-טלפון-נייד.
באמצע החצי השני, הוא שלב שאלות הקהל, הבנתי שאני ממש רוצה לשאול את בכבודו ובעצמו שאלה מסוימת על כתיבה, זיכרון ועוד כמה דברים. הצבעתי ואז נגמר הזמן. תודות, מחיאות כפיים, אנשים יוצאים מהאולם. השאלה נותרה ללא מענה. חמור מזאת: היא נותרה כך באשמתי, הלא היה לי די זמן להצביע ואני התמהמהתי.
נו. מה עושים? הסתכלתי על בכבודו ובעצמו וניסיתי לבחון את המצב. הוא דיבר עם פמליית האח"מים-אקדמאים שהתלבשה עליו. ישבתי בשורה האחרונה, הגבוהה ביותר, והם עמדו למטה-למטה, בין הבמה לבין כסאות השורה הראשונה. מימיני ומשמאלי נעו כל מיני אנשים רציניים מאוד וסטודנטים, בכיוון היציאה מהאולם ובעיקר בכיוון הקפה המובטח. "אחכה עוד קצת," חשבתי, "שייגש קודם מישהו אחר, שאראה שמותר". אחר כך חשבתי שהייתי צריכה לשאול אנשים שיצא לי לחפור איתם במחוזות המחזות של בכבודו ובעצמו, אם יש להם שאלות שחשוב להם לשאול ואם הם רוצים שאהיה השליחה שלהם. חשבתי גם על השאלה שלי, האם באמת חשוב לי לשאול אותה. התשובה היתה חיובית.
לא עבר זמן רב עד שראיתי את השואל הראשון ניגש אל החבורה המכובדת. נדמה לי שהוא היה יותר סטודנט מרציני, אבל אני לא בטוחה. החלטתי שיאללה, על החיים ועל המוות, מי יודע אם אי-פעם תזדמן לי עוד אפשרות לדבר עם בכבודו ובעצמו. קמתי בנחישות, חשתי חולשה פתאומית, התחרטתי, התיישבתי. נשמתי עמוק. קמתי שוב, הזכרתי לעצמי שבכבודו ובעצמו הוא בסך הכל עוד אדם, הנחתי את הרגליים הרועדות שלי (זו אינה מטאפורה) זו לפני זו, והנחתי לרגליים הרועדות שלי (עדיין אינה מטאפורה) להצעיד אותי בחיל את ירכתי האולם.
בכבודו ובעצמו נשען (נון-שלנט) על הבמה ושוחח עם מישהי מהפמליה האח"מית-אקדמאית שהתלבשה עליו, משגר כבדרך אגב חיוכים נעימים לכל הסובבים אותו, לרבות השואל הראשון ואמתכם הנאמנה.
נטעתי את הרועדות שלי בשטיח וחיכיתי. כאשר השיחה עם האח"מית-אקדמאית תמה, הגיע תורו של השואל הראשון. האיש הגיש לבכבודו ובעצמו ספר שכתב בכבודו ובעצמו. "אתה רוצה חתימה?" שאל בכבודו ובעצמו. "כן", אמר האיש, ובכבודו ובעצמו חתם. וואללה. כולם התנהגו כאילו אין להם שום בעיה עם מה שקרה שם. הסכמתי שלעת עתה גם לי לא תהיה שום בעיה עם מה שקרה שם. תהיתי מה בכבודו ובעצמו חושב על זה, אם כי שיערתי שדעתו בנושא כבר מיובלת מרוב ותק. פניתי לבחון את תגובתו, אבל להפתעתי הוא כבר בחן אותי.
בתחילה פשוט הביט בי, אחר כך הביט בי בשאלה, אחר כך אמר מפורשות: "כן?" (נו, הוא אמר באנגלית, אבל מה לא עושים למען הרצף הסיפורי). ביקשתי סליחה על שאני מציקה לו בשאלות על אף שהסתיים הזמן המוקדש לכך, הוא סלח במהירות וברצון, ובבת אחת קלטתי מול מי אני עומדת. קלטתי ונתקעתי. ברחו לי כל המילים. תיאור מדויק יותר יהיה "הרגשתי כאילו כל המילים שבראש שלי הפכו לעיסה דביקה וקפואה המאוחסת בקרטונים של גלידה על מדפי ספריה ענקית שאסור לי להיכנס אליה, ומידי פעם נוטפות משם כמה טיפות, ואם יהיה לי מזל יפשירו המילים שאני צריכה, ואם לא - אז לא, וחוץ מזה גם די קר והקור מעביר בי צמרמורות ממש לא נעימות, אבל אני לא יודעת איך לחשוב על זה כי המילה 'צמרמורת' קפואה אי-שם באפס נקודה קיבינימט נקודה זיבי בשיטת דיואי". אין לי מושג איך נראיתי מבחוץ. כנראה פשוט עמדתי ובהיתי בו כמו איזו עגלה.
בכבודו ובעצמו הגיב באיזושהי דרך למצבי המגוחך, אני לא זוכרת בדיוק איך. בתגובה לתגובה שלו, התנצלתי שנית, הפעם על בעיות התקשורת, והסברתי שאני לחוצה. האיש הזה, הנשמה הזה, חייך אליי בהבנה ולקח אותי הצידה. לא הרבה הצידה, רק מספיק כדי שלא נהיה תקועים בתוך הפמליה שלו. "מה אני יכול לעשות למענך?" הוא שאל, ואני התחלתי לפקפק בממשיות העולם החיצון. אמרתי משהו בסגנון "יש לי שאלה" - הצהרה לא פשוטה בכלל, שלא נשקלה כראוי לפני שיצאה מן הכוח אל הפועל. המילים "קוגיטו ארגו סום" הפשירו לי מהקישקעס ודרסו כל מיני מילים אחרות, שבמקרה ניסו להחלץ מפי ולהפוך לשאלה מסודרת. למרבה הצער הייתי עסוקה בהסדרת התנועה ולא בתיעוד המילים שאשכרה בקעו מפי, כך שאין לי מושג מה עניתי לו. אני מקווה שלא אמרתי לו "קוגיטו ארגו סום". אני די בטוחה שבלית יכולת לשאול את השאלה שרציתי לשאול, ניסיתי להסביר אותה. בחלקי משפטים. קטנים. מאוד. בקיצור: הייתי נהירה בערך כמו סיפור קצר של בקט.
לשמחתי, בכבודו ובעצמו עצר אותי בחביבות, אמר שהוא יוצא לעשן סיגריה והזמין אותי להצטרף אליו. בשלב זה של הסיפור ברצוני להבהיר שסיגריות הן דבר חולני וסגידה למחזאים היא דבר חולני אף יותר, אבל, על אף זאת, אלוהים אדירים, סיגריה עם בכבודו ובעצמו - היש מגניב מכך? מלבד זאת, משהו כזה אורך מספר דקות, ממש מספר דקות - והנחתי שיהיה לי די זמן להרגע.
התחלנו לטפס במעלה המדרגות המובילות אל היציאה מהאולם, אבל נתקלנו במחסום בדמות מישהו. "רק רציתי ללחוץ את ידך", אמר המישהו, "זה כבוד גדול". הוא נראה כמו מישהו רציני ביותר. בכבודו ובעצמו לחץ לו את היד, אמר לו משהו מצחיק שאני לא זוכרת ושאל שאלה או שתיים, שגם אותן שכחתי. המישהו צחק בהתרגשות וענה על השאלות בקיצור נאה. ביני לביני, ללא שום שמץ של רצון חופשי, ערכתי השוואה זריזה בין המישהו לבין אמתכם הנאמנה. מהר מאוד הבנתי מי מישהו ומי אני, מה מישהו ומה אני, ומהי מידת היומרה בה כל אחד מאיתנו ניגש אל בכבודו ובעצמו. נתקפתי הלם, נתקפתי אלם, ותהיתי עד כמה רחבה קשת השילובים האפשריים בין השניים. מעט הביטחון שעוד נותר בי נמוג כלא היה. בכבודו ובעצמו לא התרגש. "כן," הוא פנה אליי, "מה בדיוק השאלה שלך?"
איכשהו, על אף הקטטוניה המחשבתית, הצלחתי לברבר בחוסר-בהירות. בכבודו ובעצמו ניסה להרגיע אותי בשלל שיטות מילוליות מבריקות, אך ללא הועיל. נדמה לי שיש לי ולמתי מעט נוספים איזה דחף קדמון מוזר, שכופה עלינו להגביר ולהחריף מעשים המעוררים מבוכה חברתית, על מנת להרחיק את הזולת ובכך להיפטר מהמבוכה בדרך הפשוטה, הישירה והיעילה ביותר. גם "קוגיטו ארגו סום" חושבות ככה, לפעמים. דרך אגב, הן לא מחבבות את בכבודו ובעצמו.
ברגע שנעשיתי מודעת למצבי האיום החשתי הן את קצב הדיבור (אם אפשר לקרוא לזה "דיבור") והן את קצב ההליכה. התחושה היתה ספורטיבית מאוד. "לאן את הולכת?" שאלו "קוגיטו ארגו סום" בזמן שליהגתי. "לאן את הולכת?" שאלתי אותן. הן צחקו. אה! סיגריה. סיגריה עם בכבודו ובעצמו, אלא מה. פילסתי דרך אל איזור העישון, מידי פעם מסתכלת אחורה כדי לוודא שלא איבדתי את בכבודו ובעצמו בים האנשים שבאו לשמוע אותו מדבר. אני חושבת שהוא ניסה לסמן לי שכדאי שנצא דווקא מהכניסה האחורית, יען כי קהל רב שבא לשמוע אותך הוא לא תמיד חברה מוצלחת, אבל אני (כהרגלי) פספסתי את הרמז ומשכתי הלאה. המשכתי הלאה. בכבודו ובעצמו, נשמה שכמותו, בא אחריי.
איזור העישון היה למעשה הכניסה הראשית של הבניין, בה הוצבו מספר מאפרות וגם פסל גדול שלא בחנתי כראוי ולכן לא אתאר. חוץ מזה היא הכילה מספר לא מבוטל של אנשים שמשום מה התעקשו להצטופף על אף כל מה שידוע להם על המין האנושי. במרחק פסיעות אחדות, רק פסיעות אחדות, השתרע הדשא, ומעליו החום של השמש, ואוויר שאינו אוויר מזגנים, ורוח, וחרקים, וחיוכים נדירים שאינם חיוכים של צפיפות. אוי. אוי אוי אוי. כמהתי לדשא. נשארנו בכניסה לבניין.
ניסיתי להמציא לעצמי איזו דרך להרגע. ניסיתי לחשוב על דברים שעוזרים לי להרגע בחברת בני-אדם, והעלתי חרס. האמת היא שמה שבדרך כלל מרגיע אותי בחברת בני-אדם הוא משחק "שאלות ותשובות". מדובר במשחק שהכרתי דרך אחד המחזות שבכבודו ובעצמו כתב. שני משתתפים מדברים זה עם זה במהירות ובשאלות בלבד, בלי שאלות לא קשורות, בלי חזרה, בלי שאלות רטוריות ובלי גניחות ואנחות. כל פסילה מזכה את המשתתף השני בנקודה, שלוש נקודות הן משחקון ושלושה משחקונים הם משחק. אני חושבת שמעקב קפדני אחר ספירת הנקודות במחזה בו המשחק מופיע יגלה שינויים מסוימים בחוקים שציינתי, שהם החוקים ה"ראסמיים", אבל ניחא.
"אילו רק היה לי אומץ להתחיל לשחק עכשיו", חשבתי בזמן שניסיתי בכל כוחי להחיות את המילים ש"קוגיטו ארגו סום" דרסו, מבכה במבוכה את מותו של הביטחון העצמי שלי, כמו גם את שאריות ההכרה. רציתי לשתוק והמשכתי לדבר. שטויות. בכבודו ובעצמו שלף קופסאת סיגריות מסוג שאני לא מכירה ושאל אותי אם אני רוצה מקל סרטן אחד. מלמלתי משהו על זה שיש לי מקלות סרטן משלי. חיטטתי בכיסים והוצאתי את הנובלס, רק כדי להיזכר שכמעט נגמרו לי הסיגריות. "מה זה?" הוא שאל, והצביע על הקופסאה הירוקה עם הכיתוב הלטיני. "מותג ישראלי", השבתי. תהיתי אם כדאי להציע לו סיגריה ומייד ביטלתי את הרעיון. תהיתי אם עליי לשאול אותו האם הוא התכוון ללטינית, וביטלתי גם את הרעיון הזה. סברתי שסביר יותר לשוב אל שטף הדיבור חסר-הפשר, וכך עשיתי.
"רגע", קטע אותי בכבודו ובעצמו בנימת קול מרגיעה של מרפאה בעיסוק המנסה לדובב פסיכוט ותוהה מתי וכיצד הוא יתנפל עליה, "קודם כל, מה את עושה?". לא הבנתי את השאלה. "מה זאת אומרת?" השבתי. "את לומדת פה, מלמדת פה?" הוא הנהיר. "אה, לא, לא, אני בורה," עניתי, מרוצה מהיכולת להסביר משהו בבהירות, "לא כמו כל האנשים פה, לא כמוך". בכבודו ובעצמו נראה מאוכזב. "קוגיטו ארגו סום" צחקו עליי ואמרו שהניקוד הוא אינסוף-אפס לבכבודו ובעצמו. התעלמתי מהן. התעלמתי מהמציאות. חזרתי אל השטף.
למיטב ידיעתי, בכבודו ובעצמו היה הראשון לנצח אותי במשחקון. אין לי מושג אם היה מנצח אותי לולא מצבי הונראי, אבל מצבי הנוראי היה מצבי, ונורא ככל שהיה - אינו מקנה הנחות. הכישלון צרב. הכישלון צרב. הכישלון הבעיר. אם עד אותו הרגע עוד היה סיכוי להציל את השאלה העלובה שלי, מרגע זה ואילך גורלה נגזר. ייתכן כי רק חלקיק קטן שבקטנים מכל מה שמרכיב את הווייתי היה מודע להפסד, אבל די היה בחלקיק קטן זה כדי לסחרר אותי סופית. כאמור, אני לא ממש מודעת לעצמי ברגעים כאלה. אני לא יודעת איך אני נראית או מה אני מקרינה, אין לי מושג איזו מין הבעה היתה לי ומה היתה שפת הגוף, אפילו טון הדיבור זכור לי רק במעורפל, אבל ככל הנראה משהו בי היה מוזר מאוד באותו הרגע, כי תמיהה השתלטה על פני בכבודו ובעצמו, ונמהלה במהרה בבהלה. מה לכל הרוחות הוא חשב שאני אעשה לו? במיוחד כאשר הוא מוקף בעשרות אוהדים. אוף. כמו כן ייתכן שלא מדובר בבהלה אלא ברצון להתחפף משם. לא ברור, האיש הזה.
הוא מלמל שאלה נוספת. אני לא זוכרת מה בדיוק שאל ומה בדיוק עניתי, נדמה לי שהדחקתי את הרגע ההוא מחמת הבושה. ניכר שנמאס לו. המיאוס ששידר הקל עליי ואיכשהו סיכמתי את השאלה המסורבלת שלי. הוא ענה עליה כמיטב יכולתו והוסיף תשובה לשאלה שלא הצלחתי לשאול (!). לאחר מכן הוא ביקש את סליחתי (!) ופנה לשוחח עם מישהו שתרגם את אחד ממחזותיו.
המתרגם ובכבודו ובעצמו פצחו מיד בריקודי חיזור אינטלקטואליים מרהיבים. בשעה טובה שתקתי, וסוף כל סוף התהוותה לה שיחה מעניינת. מעגל סקרנים קטן נוצר סביב המתרגם וסביב בכבודו ובעצמו. הקשבתי להם בשתיקה, משתדלת לא לפגום יותר ממה שכבר פגמתי, אבל נדמה לי שגם בשלב זה הנוכחות שלי הטרידה את בכבודו ובעצמו כי הוא כל הזמן הסתכל עלי במבט מוזר, כאילו הוא מתכנן מה לעשות ברגע שאני אוציא סכין. גם הצופים האחרים הפריעו להם מעת לעת, שואלים שאלה או מתפעלים בינם לבין עצמם מהמגניבות הכללית של המצב. מישהי אפילו קפצה על בכבודו ובעצמו עם מצלמה. אלוהים אדירים. בכבודו ובעצמו המסכן הצטלם איתה, חייך חיוכים נחמדים לכל המצטופפים סביבו, ובאופן כללי התאמץ לא להעליב אף אחד למרות שבטח ממש ממש בא לו.
ייתכן, כמובן, שלנימוסים אין שום קשר לנחמדות של בכבודו ובעצמו. ייתכן שהוא היה נחמד משום שהוא נהנה מההתרחשות, ובכלל הרגיש נינוח וזמנו חלף בנעימים. הו, בהחלט. זה ייתכן. באותה מידה ייתכן שהוא הסתכל עליי במבט מוזר משום שהוא בעצם שוחח עם "קוגיטו ארגו סום" בטלפתיה מבלי שאשים לב. בטח. למה לא. הן לא חושבות שהוא שוחח איתן בטלפתיה, אבל יכול להיות שהוא שוחח איתן בטלפתיה אף על פי כן. בטח, מה. בטח. שיהיה לבריאות.
בסופו של דבר ניגש אחד האח"מים-אקדמאים אל פינת העישון וחילץ את בכבודו ובעצמו מתוך הקהל, תוך שימוש רם ביותר בהערות על אודות איזו ארוחת צהריים שעליהם להגיע אליה. בכבודו ובעצמו ארז את המתרגם, נאחז במהירות בחבל ההצלה שהוגש לו ואץ אל תוך הבניין, ודאי כדי לצאת בשנית מדלת הולמת יותר.
שנייה לפני שהוא נעלם סופית מחיי המביכים, הוספתי חטא על פשע ועצרתי אותו. "היי, מיסטר", אמרתי ונגעתי קלות בכתפו. הוא הסתובב, ללא ספק משתלט אך בקושי על הרצון העז ללמד את הבחורה החוצפנית והגסה הזאת לקח הגון. "שוב סליחה", אמרתי לו, "זה כמו התקפה". הוא חייך, הצדיק בסדום הזה. המשכתי: "רק חשבתי שתרצה לדעת שהיה כיף לקרוא את התרגום העברי של 'רוזנקרנץ וגילנשטרן מתים'".
כן, הוא בטח ממש רצה לדעת שהיה לי כיף לקרוא את 'רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים'. והוא רצה שאני אספר לו. באותו הרגע. כן. "מי תרגם?" שאל האיש הזה, המנסח את שאלותיו כהלכה אפילו כשהוא עצבני וממהר. עניתי ש"אני לא זוכרת, אבל היה כיף לקרוא. פשוט קראתי את המחזה, והיה כיף". כן כן, כך התנסחתי - אחרי השתפרות. "אינספור-אפס", זימרו "קוגיטו ארגו סום". אם גב הגמל לא נשבר קודם לכן, הוא נשבר עכשיו.
"טוב", אמר בכבודו ובעצמו, הפעם ברוגז גלוי, והסתלק לו למקומות טובים יותר, נטולי טיפשות ונטולי הפרעות שאינן לצרכים קומיים בלבד, בהם החברה נבונה ומפולפלת יותר, בהם כולם דוברים יוונית ולטינית וגם מכירים את שפת התכנות החדישה ביותר על בוריה, מקומות בהם החיים הם חיי שנינות מובחרת, התעלות אינלקטואלית ושלווה סטואית הניצבת איתנה גם אל מול מילים דורסניות שמתרוצצות בשכל.
כס אמקום. כמה זמן עבר מרגע שניגשתי אליו עד הרגע בו הוא נמלט? עשר דקות? לא, לא עשר דקות. יותר. אולי רבע שעה? אולי. עשרים דקות? ייתכן. חצי שעה? גם ייתכן. הוא עישן שתי סיגריות, כל אחת לפחות חמש דקות, ואחר כך עוד עמד ודיבר, והצטלם, ואנא-ערף. לפחות רבע שעה. וגם היה זמן לפני הסיגריות. אז עשרים דקות. כן. עשרים דקות.
אחרי שהלך, הורדתי את הראש. אכלתי את עצמי מבפנים. הסתכלתי אנה ואנה. נמנעתי מלהסתכל אנה ואנה. הלכתי אל הדשא. פסעתי על הדשא. התיישבתי בדשא. "אוי ואבוי", חשבתי. ובדיעבד אני מוסיפה: "כס-אמק, שוב שכנעתי את עצמי שאני רצינית". נשכבתי על הגב, עצמתי עיניים והתרכזתי בחום של השמש על העור של הידיים והפנים. הבנתי שאני בהתקף חרדה ושאני צריכה להרגע. קודם ידעתי, עכשיו הבנתי. הבנתי משהו. אני מסוגלת להבין, להמשיג. איזו הקלה! "לך", אמרתי להתקף החרדה. הוא לא הלך. הוא הציע שאבקש מבכבודו ובעצמו סליחה באיזה טקס שאמור היה להתנהל בערב. "בחייך", אמרתי לו, מקווה שהוא ימות, "תהיה מציאותי".
בסתר לבי התרתי להתקף לקוות שבכבודו ובעצמו יעבור במקרה ליד הדשא, יקרא לי ויעניק לי הזדמנות לכפר על כל החטאים שחטאתי לו. הוא לא עבר שם, כמובן. ואם עבר - לא קרא לי. אני לא חושבת שבאמת האמנתי שהוא יעבור, אבל ככה זה אחרי התקף; בהתחלה הוא מפנטז על משהו מגוחך, אחר כך על טלפתיה מעשית, אחר כך הוא שוכח. מזל שיש לנו בעיות זיכרון.
