א
האיש בטלוויזיה הסביר: את הזיכרון אפשר לחלק לשני חלקים. החלק הראשון הוא זיכרון עובדות: ירושלים היא בירת ישראל, ישראל היא מדינה, אחי מבוגר ממני בכך וכך שנים. אלה עובדות. החלק השני של הזיכרון, הוא החלק האוטו-ביוגראפי. שמורים בו החוויות, הלקחים וכו'. הרגשתי ככה וככה, חשבתי שככה וככה, החוויה היתה כזאת וכזאת, למדתי ש... וכו'.
האיש בטלוויזיה הסביר שחלק שני זה של הזיכרון, החלק האוטו-ביוגראפי, נעוץ בתחושת הזהות של האדם ("sense of self"). הוא אמר שאם אין לי תחושת זהות, אני לא יכולה לקיים זיכרון אוטו-ביוגראפי. וגם להפך: אם אין לי זיכרון אוטו-ביוגראפי, אני לא יכולה לקיים תחושת זהות. ואם המנגון נדפק? או-הו. ההשלכות מפה ועד הודעה חדשה.
האיש בטלוויזיה הסביר: את הזיכרון אפשר לחלק לשני חלקים. החלק הראשון הוא זיכרון עובדות: ירושלים היא בירת ישראל, ישראל היא מדינה, אחי מבוגר ממני בכך וכך שנים. אלה עובדות. החלק השני של הזיכרון, הוא החלק האוטו-ביוגראפי. שמורים בו החוויות, הלקחים וכו'. הרגשתי ככה וככה, חשבתי שככה וככה, החוויה היתה כזאת וכזאת, למדתי ש... וכו'.
האיש בטלוויזיה הסביר שחלק שני זה של הזיכרון, החלק האוטו-ביוגראפי, נעוץ בתחושת הזהות של האדם ("sense of self"). הוא אמר שאם אין לי תחושת זהות, אני לא יכולה לקיים זיכרון אוטו-ביוגראפי. וגם להפך: אם אין לי זיכרון אוטו-ביוגראפי, אני לא יכולה לקיים תחושת זהות. ואם המנגון נדפק? או-הו. ההשלכות מפה ועד הודעה חדשה.
ב
הבעיה שלי קשורה בחלק אוטו-ביוגראפי זה של הזיכרון. אני חושבת שבעודי ילדה קטנה התחבאתי בעולם המטא-פיזי, שם אין או-אה תחושת זהות. "כולם" שקדו על פיתוח הזיכרון האוטו-ביוגראפי שלהם, ואני הלכתי לגלות עולמות מטא-פיזיים, התאמנתי בעמעום תחושת הזהות, עד כדי שחיקתה, עד דק. היה כיף. כיום אני כבר יודעת לקרוא למה שעשיתי בשמות "דתיים". ואני שמחה שעשיתי אז מה שעשיתי אז. אבל הבעיה נותרת בעינה: לא פיתחתי את הזיכרון האוטו-ביוגראפי. אני חווה, אני נפעמת, אני מרגישה, אני חושבת וכו' – אבל לרוב שוכחת מה היה. אבל אני רוצה לזכור.
הבנתי שאני שם, בעולם המטא-פיזי, בו אין או-אה תחושת זהות, רק לפני שנים אחדות. לפני שנים אחדות החלתי לתור עולמות חדשים, אחרים. יצאתי לשוטט בהם כדי לזכור, כדי לתפקד, כדי להטיב עם הבריות, כדי להתקיים כראוי בצורתי האנושית. וכן, יצאתי אליהם גם מתוך הכרח. הם שונים מאוד. ככל שאני משוטטת בהם יותר, כך אני מבינה יותר עד כמה אני אוהבת את העולם המטא-פיזי, עד כמה אני זקוקה לו. מתוך התפנקות, בא לי להתרעם ממש: למה שארחיק? למה שאנדוד? מה זה הקיום הזה, בו אני מחויבת לנדוד מהזוך המטא-פיזי? מה הגזירה הזו, המפלצתית, של תחושת זהות?
הברירה קשה. רק בחסד הורשיתי לבוא שמה, ורק בחסד אני מורשה לחזור. גם היציאה משם וגם השיבה לשם, שתיהן בחסד. אני מפחדת שביום מן הימים אבקש לנדוד מעולם לעולם – ולא אוכל. אני מפחדת ומרחמת על עצמי. לפי המאמרים של הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים ושות', אין לי מה לדאוג. לפיהם, אני תקועה בין העולמות. וזה בסדר. לא אתווכח איתם. הם נתנו לי "פטור", ואני נהנית מהנדודים. אבל גלוי וברור לי שניתן להסתדר איכשהו, לנדוד בצורה כלשהי שתהיה נבונה יותר, יפה יותר, ישרה יותר. הנה, ניכר שג'ון דאן ז"ל (ז"ל, ככה אומרים על מישהו במישור הזמן) הצליח להסתדר איכשהו. ואכן קרה שפגשתי בבני-אדם שנדמה היה שמסתדרים איכשהו. אני פשוט לא יודעת איך. עליי למצוא את הדרך שלי. ותחילה, עליי ללמוד לזכור (במידת האפשר) חוויות מטא-פיזיות. כן, הידד! סוף סוף אני יודעת מה ברצוני ללמוד: אני מבקשת ללמוד לזכור חוויות מטא-פיזיות. הללויה! אני יודעת מה ברצוני ללמוד! הצרה היא זאת: מחר אולי אשכח את כל מה שכתבתי כאן.
יום ג', ב' בשבט, תשס"ט
