לא ישנתי בלילה. בבוקר חייכתי חיוכים מטופשים אל אמא שלי, ומשום מה תיקשרתי איתה בהבעות פנים ותנועות ידיים אוויליות, ללא מילים, במשך כחצי שעה לכל הפחות. אמא שלי שוחחה איתי על אף מצבי המנוון, ואגב כך סיפרה לי על שיר של קט סטיבנס, Morning Has Broken. הלכנו אל המחשב, מצאנו את השיר ביו-טיוב, ולאחר מכן גם את המילים. היא אמרה שהיא לא דתיה, ובכל זאת מתרגשת מהבוקר. אמרה שאפשר להנות משיר כזה גם בלי להאמין בישוע הנצרתי. אמרה שפליאה היא לא עניין של דת. וליתר דיוק: הדת לא מחייבת פליאה, הפליאה לא מחייבת דת. הפליאה היא פליאה. הדת היא דת. זהו.
אחר כך היא הכירה לי עוד כמה שירים של סטיבנס. שוחחנו קצת. היא הלכה לאכול ארוחת בוקר, להתקלח, לצאת לעבודה בזמן שהבת העצלה שלה יושבת בבית וכותבת שטויות במחשב.
איזו מגניבה אמא שלי. איזה כיף לי.
יום ה', כ"ג בסיוון, תשס"ח
"אמלתרה"? "אמלתראות"? "קורה או מערכת קורות להחזקת התקרה" (מילון אבן-שושן המרוכז, 2004)
