"אמלתרה"? "אמלתראות"? "קורה או מערכת קורות להחזקת התקרה" (מילון אבן-שושן המרוכז, 2004)

יום שני

ישירות

אני אוהבת את הישירות של האיש היפה. אנחנו רבים. האיש היפה צועק עליי. הוא שואל: "אני כל כך רע אלייך, למה שלא תלכי? מה את רוצה ממני?". אני לא מצליחה להסביר. אני משתתקת. עצמי צוחקת עליי. היא לא צוחקת סתם. הוא צועק עוד. הוא לא צועק סתם.

האיש היפה צועק עליי, עצמי צוחקת עליי. היא עליי, הוא עליי. ואף אחד מהם לא עליי סתם. כבד לי. אני מסמנת לאיש היפה שכבד לי. הוא מתרכך. הוא עדיין ישיר, אבל הבוטות מתעדנת.

הוא שמע אותי. הוא מבין. קשה לו, ובכל זאת הוא מגן עליי, גם מפני עצמו. הוא חכם יותר משהוא חושב. הוא מגן על שנינו. באינסטינקט, הוא מגן על שנינו.

אני בוכה. הוא אומר לי שהוא אוהב אותי. גלים של חום עוברים בי, כמו בכל פעם שהוא אומר לי את זה. רק אחר כך אני מתערערת ותוהה האם הוא אמר את זה רק כדי לפייס. תהייה מטופשת, הפחד מניע אותה. בינתיים, אנחנו מדברים עוד. כואב לי. כואב לו. הלילה, הוא עדין אף על פי כן.

הוא מסיים את השיחה בנימה רכה וטובה, גם אם כואבת. הוא מדבר בישירות ומכאיב, אבל הוא באמת מדבר. לא מוכיח אותי, לא מתריס, לא מקנטר. מדבר. ואפילו בישירות. על אף הרוגז, על אף התסכול, על אף כל מה ומי שאני בעיניו באותו הרגע. בטח אחר כך הוא עוד ישאל, האיש היפה והעיוור הזה, מה אני בכלל מוצאת בו.

אני מבקשת ללמוד להיות ישירה מספיק כדי לומר לו תודה, וגם להסביר לו מדוע. אני צריכה ללמוד איך להיות חברה טובה יותר.

יום ב', ה' בחשוון, תשס"ט