רחובות

יש בית אחד ברחוב המקביל לרחוב שלי, שלפעמים בוקעת ממנו מוזיקה יפה. לא ברמה שמפריעה לשכנים, אבל מספיק כדי שתוכלו להשתהות לרגע ולהאזין, אם יש לכם זמן ואם האוזן נכונה. לפעמים התחושה היא שאתם לא שומעים נגינה של בני-אדם אלא דיבור של בית. ואם הצלחתם לשמוע דיבור של בית, אתם כבר תצליחו, אם תרצו, לשמוע דיבורים של בתים אחרים. גם אם לא בוקעת מהם מוזיקה, גם אם האנשים שגרים בהם הם זייפנים נוראיים שלא למדו מעולם לנגן, אפילו לא על חלילית בגיל שבע או גיטרה בגיל שבע-עשרה.

יש בית כזה גם ברחוב שלי, ויצא לי להיתקל בבתים כאלה גם ברחובות אחרים. אני חושבת שיש לפחות בית אחד כזה בכל רחוב ברחובות. כשהייתי ילדה חשבתי שהאנשים שגרים בבתים האלה הם אנשים מאושרים, או לכל הפחות אנשים שהחיים שלהם מלאים מאוד. מעולם לא גרתי בבית כזה והקסם שמצאתי בבתים האלה היה, בחלקו, הקסם השייך לכל דבר חדש ובלתי-מובן. היום, כיוון שכבר הכרתי אנשים שגרים בבתים כאלה, אני מבינה שטעיתי.

אבל בתים לא מדברים רק בנגינה. למשל, ברחוב שלי היה עד לא מזמן בית נטוש. הוא היה בית קטן מאוד עם קירות חשופים וחצר שפנתה אל הכביש. החצר היתה גדולה יותר מהבית עצמו, והיתה נטושה גם היא. היא היתה מלאה בחול ובחרקים, וכל מיני עשבים שוטים גדלו בה. ילדים סקרנים ומבוגרים סקרנים כאחד חצו אותה, מועדים מידי פעם כי חוץ מעשבים שוטים היו בה גם בורות וזבל.

בקצה החצר של הבית הנטוש ניצב שלט מרשים. השלט המרשים הודיע לנו שממש עוד מעט תקום איזו חברה לא ברורה, תהרוס במהירות את הבית הנטוש ותבנה איזה בניין חדשני ולא ברור במקומו. השלט הזה ניצב שם במשך שנים, לפחות עשור. הוא החליד והפך לחלק מהנוף, ולפעמים נדמה היה שהבית הנטוש קצת צוחק עליו.

בעולם הדימויים המאוד-פרטי שלי, ונדמה לי שגם בעולם הדימויים המאוד-פרטי של אנשים אחרים מהשכונה, הוענק לשלט הזה מקום של כבוד. הוא היה מקור לנחמה ולצער, לפליאה ולמרמור, לחיוכים קטנים וכמוסים כמו גם לצחוק מתגלגל ורעשני. בעיקר: הוא התאים, כמטאפורה, כמעט לכל נושא. הוא היה שלט מושלם.

אני לא יודעת מה בדיוק זה אומר, שבונים שם עכשיו. השנה היא שנת בחירות ברחובות. אני לא מרוצה מההתנהלות הנוכחית של העירייה הנוכחית, אבל אני לא עושה דבר בנידון. אני לא הצבעתי מימיי בבחירות המקומיות ואני לא מכירה את המועמדים. בקרוב מישהו ייבחר, ויחליף את ראש העיר הנוכחי. אני אחליף שם אחד בשם אחר באיזו פינה אפלה במוח המנוון שלי. השכונה היחסית-מטופחת שלי תישאר השכונה היחסית-מטופחת שלי. השכונות המוזנחות ישארו השכונות המוזנחות. הרחוב שמשפצים אחת לחמש שנים לערך ישאר הרחוב שמשפצים אחת לחמש שנים לערך. הרחוב החשוך שחסרים בו פנסים, פחים וכד' ישאר הרחוב החשוך שחסרים בו פנסים, פחים וכד'. יכול להיות שיהיו יותר דקירות, אבל גם זה לא בטוח.

אני אוהבת את רחובות, אבל בסופו של דבר אצטרך להחליט שאני חיה בה עד כדי הכרת המועמדים לראשות העיר, או שאצטרך לעזוב. גם לסיבולת הבין-לבין יש גבול.

יום ה', ט' בסיוון, תשס"ח