הוא כועס עליי. אני לא מבינה למה. זה בלתי-נסבל. בלתי-נסבל שכועסים עליי, בלתי-נסבל שהוא כועס עליי, בלתי-נסבל לא להבין.
דיברתי איתו בטלפון, בסופו של דבר. הוא בדיוק היה בדרך לאנשהו. נסע אל ההורים שלו. בגללי? בגלל התסבוכת שיצרתי? הייתכן שיצרתי תסבוכת מבאסת עד כדי כך? לא. לא ייתכן. לא בגללי. צאי מזה, אמלתרה. צאי מההתעסקות הזו בעצמך כל הזמן. עזבי אותך, אמלתרה. קצת צניעות, למען השם. העולם לא סובב סביבך. את שומעת? תקשיבי טוב: עזבי אותך. קראי בקפידה: עזבי אותך. עזבי.
הודעתי לו שאני לא מבינה על מה הוא כועס. זאת אומרת, ישנן הרבה סיבות אפשריות – אבל אין ברשותי אף סיבה ודאית. ניתן רק לנחש. הוא אמר שיש רעש והמולה סביבו, שהוא בדיוק בדרך לאנשהו, שאי-אפשר עכשיו. אחר כך שאל אם אהיה ברחובות במוצ"ש. עניתי שכן. הוא הציע ש"נדסקס" את זה. כך הוא אמר: "נדסקס את זה". אולי במוצ"ש, הוא אמר, אם הוא ישוב לרחובות עד אז.
"לא עכשיו", אגרוף בבטן, "אולי", אגרוף בבטן, "אם ישוב", אגרוף בבטן, "נדסקס", אלוהים אדירים. "נדסקס". אם היו לי אשכים הייתי משתמשת בהם עכשיו, בדימוי מתבקש במיוחד. כאילו לא היה די בכעס שהוא כועס עליי, כאילו לא היה די בערפל האופף את הכעס הזה, כאילו לא היה די בדחיית הליבון, כאילו לא היה די בכל אלה, מצטרפים לכל הנ"ל גם רמזים דקים וארסיים של טרם פגיעה. נחשים בערפל. איך קוראים לאלה שנכרכים סביב הבנאדם לאט, בהזדחלות משגעת, לוחצים על הריאות המתרוקנות, על העצמות המאיימות להתפצפץ, כל פעם הם לוחצים יותר, נכרכים סביב הצוואר, עד שהלפיתה חזקה מספיק כדי להמית, עד שהבנאדם כבר יודע שזה הסוף? איך קוראים להם? "נחשי חנק"? ככה קוראים להם? או "נחשים חונקים"? משהו כזה. נדמה לי ש"נחשי חנק". בכל אופן, ככה הסימנים המקדימים האלה, של האנשים שמתאכזבים מאמלתרה למרות שהיא מתאהבת בהם. הסימנים המקדימים את הסוף. נחשי חנק. סימני חנק. לאט לאט. שאפשר יהיה להתייסר.
אמרתי לעצמי: את צריכה לבקש בקשות צנועות יותר. את צריכה לשאול שאלות פשוטות יותר. ביקשתי ממנו: אני רק צריכה להבין אם אנחנו סבבה. הוא חזר ואמר שהוא כועס עליי, אבל הנה, הוא ציין, על אף זאת הוא מדבר איתי, אז כנראה שסבבה. או יהיה סבבה, כנראה. אולי. "כנראה". או-הו, "כנראה". את ה"כנראה" הזה כבר שמעתי מהמון פיות. אשכים, כבר אמרנו? נחשים, כבר אמרנו? יופי. אז בינכם לביני הכל ברור. אם לא בשום מקום אחר, לפחות בינינו.
זה היה נסבל אילו רק היה הכעס שלו מבואר. חוסר-ההבנה משגע אותי. לא משך הזמן. חוסר-ההבנה. וכל מיני מחשבות של פרנויה. כאילו עכשיו מתחיל איזה מירוץ. עד שניפגש הוא בטח יחשוב כל מיני מחשבות, יחשב כל מיני חישובים, יבין או לא יבין, ידקדק או לא ידקדק. עד אשר ניפגש, הוא השופט ואני הנשפטת. פרנויה. פויה.
דיברתי איתו בטלפון, בסופו של דבר. הוא בדיוק היה בדרך לאנשהו. נסע אל ההורים שלו. בגללי? בגלל התסבוכת שיצרתי? הייתכן שיצרתי תסבוכת מבאסת עד כדי כך? לא. לא ייתכן. לא בגללי. צאי מזה, אמלתרה. צאי מההתעסקות הזו בעצמך כל הזמן. עזבי אותך, אמלתרה. קצת צניעות, למען השם. העולם לא סובב סביבך. את שומעת? תקשיבי טוב: עזבי אותך. קראי בקפידה: עזבי אותך. עזבי.
הודעתי לו שאני לא מבינה על מה הוא כועס. זאת אומרת, ישנן הרבה סיבות אפשריות – אבל אין ברשותי אף סיבה ודאית. ניתן רק לנחש. הוא אמר שיש רעש והמולה סביבו, שהוא בדיוק בדרך לאנשהו, שאי-אפשר עכשיו. אחר כך שאל אם אהיה ברחובות במוצ"ש. עניתי שכן. הוא הציע ש"נדסקס" את זה. כך הוא אמר: "נדסקס את זה". אולי במוצ"ש, הוא אמר, אם הוא ישוב לרחובות עד אז.
"לא עכשיו", אגרוף בבטן, "אולי", אגרוף בבטן, "אם ישוב", אגרוף בבטן, "נדסקס", אלוהים אדירים. "נדסקס". אם היו לי אשכים הייתי משתמשת בהם עכשיו, בדימוי מתבקש במיוחד. כאילו לא היה די בכעס שהוא כועס עליי, כאילו לא היה די בערפל האופף את הכעס הזה, כאילו לא היה די בדחיית הליבון, כאילו לא היה די בכל אלה, מצטרפים לכל הנ"ל גם רמזים דקים וארסיים של טרם פגיעה. נחשים בערפל. איך קוראים לאלה שנכרכים סביב הבנאדם לאט, בהזדחלות משגעת, לוחצים על הריאות המתרוקנות, על העצמות המאיימות להתפצפץ, כל פעם הם לוחצים יותר, נכרכים סביב הצוואר, עד שהלפיתה חזקה מספיק כדי להמית, עד שהבנאדם כבר יודע שזה הסוף? איך קוראים להם? "נחשי חנק"? ככה קוראים להם? או "נחשים חונקים"? משהו כזה. נדמה לי ש"נחשי חנק". בכל אופן, ככה הסימנים המקדימים האלה, של האנשים שמתאכזבים מאמלתרה למרות שהיא מתאהבת בהם. הסימנים המקדימים את הסוף. נחשי חנק. סימני חנק. לאט לאט. שאפשר יהיה להתייסר.
אמרתי לעצמי: את צריכה לבקש בקשות צנועות יותר. את צריכה לשאול שאלות פשוטות יותר. ביקשתי ממנו: אני רק צריכה להבין אם אנחנו סבבה. הוא חזר ואמר שהוא כועס עליי, אבל הנה, הוא ציין, על אף זאת הוא מדבר איתי, אז כנראה שסבבה. או יהיה סבבה, כנראה. אולי. "כנראה". או-הו, "כנראה". את ה"כנראה" הזה כבר שמעתי מהמון פיות. אשכים, כבר אמרנו? נחשים, כבר אמרנו? יופי. אז בינכם לביני הכל ברור. אם לא בשום מקום אחר, לפחות בינינו.
זה היה נסבל אילו רק היה הכעס שלו מבואר. חוסר-ההבנה משגע אותי. לא משך הזמן. חוסר-ההבנה. וכל מיני מחשבות של פרנויה. כאילו עכשיו מתחיל איזה מירוץ. עד שניפגש הוא בטח יחשוב כל מיני מחשבות, יחשב כל מיני חישובים, יבין או לא יבין, ידקדק או לא ידקדק. עד אשר ניפגש, הוא השופט ואני הנשפטת. פרנויה. פויה.
יום ו', כ"א באב, תשס"ח
