"אמלתרה"? "אמלתראות"? "קורה או מערכת קורות להחזקת התקרה" (מילון אבן-שושן המרוכז, 2004)

יום רביעי

אני לא כותרת

כל היום אני מנסה לסדר פלונטרים. גם קראתי פה ביומן. קראתי אחורה, ברשומות קודמות. לא רק בגלל הנרקסיזם. נו, מה. מה אתם מיד צוחקים עליי? בכל זאת מדובר בעדות שנשארה מחוויות שזכורות לי בצורה מפוקפקת למדיי. עדות שימושית. ולפעמים חשוב לי להבין דברים.

מסקנות? לא משהו מרגש. בעיקר התחזקה התחושה שנבנית ומתמקמת לה עמוק-עמוק בנפש בזמן האחרון. מישהו אחר כבר ניסח טוב ממני, ואני משתמשת בניסוח שלו. קוראים מדומיינים ויקרים, העניין הוא עניין די פשוט. ויש מה לשנן: אל תכניסי את עצמך למצבים שלא נוח לך בהם. אסור, אמלתרה. פויה. את שומעת? פויה. אל תעשי את זה שוב.

כן, קשה לשנות הרגלים. אולי תחיי, במקום מה שעשית מקודם? תחיי, נו. תבחרי. כדאי לך. תבחרי. יהיה קטעים.

יום ה', כ"ט בניסן, תשס"ט

חשיבותה של אמת (נימוס)

נגיד שבאה מישהי. מישהי מושכת. מאוד. היא טילפנה ושאלה אם לבוא, וקיבלה תשובה חיובית, ועכשיו היא באה. וכל הזמן הזה, בין שיחת הטלפון עד שהיא מגיעה סוף סוף, כל הזמן הזה מתפתחת בך ציפייה. עד שהיא באה את כבר יודעת איך תפשיטי אותה ואיך תיגעי בה ומה תלחשי לה באוזן כדי לזרז אצלה תהליכים שאת מתחילה כבר עכשיו.

כשהיא מצלצלת בדלת את מופתעת, כי לא דמיינת את החלק הזה, אבל מהר מאוד את מתעשתת. והיא מרגישה בנוח. היא מרגישה בבית. היא לבושה. היא מדליקה סיגריה. מה סיגריה עכשיו? "לא בא לי כרגע", היא אומרת, ולא משאירה שום שמץ של ספק, אפילו לא פירור של דו-משמעות. כס-אמ-אמקום.

סליחה? לא בא לך? אז למה באת, בעצם? מה את חושבת שאת עושה פה, למען השם? את מחייכת אליה בנימוס, ואומרת: "בסדר". עכשיו גם את מדליקה סיגריה. עכשיו את תוהה מה דעתה על יחסי מין בכפייה. ואת מנומסת. את מציעה לה שתייה. את מביאה לה מאפרה, ומביאה לה כרית לרגליים, ומזיזה את המאוורר ככה שהרוח תנעים לה כמה שרק אפשר. והיא יושבת שם על הספה, שותקת, כמו איזו מלכה שאת חייבת לה משהו. אפילו לא אמרה "תודה". והיא לא נראית מוטרדת, אלא סתם. שותקת. בוהה באוויר. פרה.

את מפסיקה לכרכר סביבה ומתיישבת במרחק לא פוגעני. עכשיו שתיכן בוהות באוויר. פרות. את לא מחבבת אותה באותו הרגע, ואת לא מחבבת את עצמך. ובעיקר, האוויר משעמם אותך. נמאס לך לבהות, את מדליקה את הטלוויזיה. היא מחליטה שזה רמז, כנראה, כי היא שואלת אם את רוצה שהיא תלך. בדיוק במילים האלה: "את רוצה שאני אלך?". ואת יודעת שהיא לא תעלב אם תגידי שכן. אבל את מחליטה להיות גיבורה, בעיקר משיקולים אסטרטגיים. את מלטפת לה קצת את הכתף, ובטון הכי חברי והכי מבין את עונה לה: "מה פתאום? בואי, שבי, תישעני אחורה, תרגישי בנוח".

היא אכן נשענת אחורה. היא אכן מרגישה בנוח. היא מתחילה לספר לך על החיים שלה, ולא עוברות חמש דקות עד שאת מבינה שהחיים שלה מעניינים פחות מהסרט שראית כבר אלף פעם אבל מרצד שוב על המסך בשידור חוזר. את מחליטה לפצל את הקשב שלך, חמישים אחוז למסך וחמישים אחוז לשטויות שהיא פולטת. אחר כך את מתחרטת ומשנה: ארבעים אחוז למסך, שישים אחוז לשטויות שהיא פולטת. כן, את חברה טובה. ובעצם אין הרבה הבדל. בסך הכל גם הדיבור שלה הוא מעין שידור חוזר. קלישאה אחרי קלישאה. רצף סיפורים ששמעת כבר מי יודע כמה פעמים, ובניסוח מטומטם, ובטון שלא סופר אותך. אבל את כבר התחלת להקשיב. והחזה שלה ממש יפה. וכבר שיחקת אותה גיבורה. אז את חושקת שיניים, ולוחשת לעצמך: "עוד מעט, עוד מעט".

אחרי שעה וחצי של "עוד מעט, עוד מעט", היא מסתלקת. מרגע שהתחילה, היא לא הפסיקה לדבר לדקה. נטחנו לך האוזניים. רע לך. גם הדמיונות ממקודם חלפו, ואיתם מצב הרוח. את אפילו לא יודעת אם תוכלי להיות איתה שוב, אחרי הטראומה הזאת. את מרימה את ספר הטלפונים מהשולחן ומסתכלת על השם שלה. שם יפה. חבל.

יום ה', כ"ט בניסן, תשס"ט

יום שני

אהלן

נמאס לי מהרבה דברים. המציאות מתערבבת לי בראש. ובבטן. ובכלל. אני יודעת מה אני צריכה לעשות. אני לא עושה את מה שאני צריכה לעשות. אנשים מסביב נראים לי נורא מבוגרים. אני מסתכלת על עצמי, אני קטנה. קטנה-קטנה. אני צריכה לגדול. אני יודעת מה אני צריכה לעשות. אני לא עושה את מה שאני צריכה לעשות. אני קטנה.

יום ג', כ' בניסן, תשס"ט