"אמלתרה"? "אמלתראות"? "קורה או מערכת קורות להחזקת התקרה" (מילון אבן-שושן המרוכז, 2004)

יום ראשון

הדיוט קופץ בראש (פאתוס!)

האם לא פגשתם אותם? האם לא פגשתם אותם אינספור פעמים? האם לא התמלאתם מיאוס כאשר פגשתם אותם? הו, בוודאי פגשתם אותם. הארץ מלאה בהם. תוצרי תרבות מעוותים ומסכנים, עלובים ומעוררי רחמים. הם למדו בילדותם שהמילה הכתובה היא יפה וחשובה, שיש להתרגש ממנה, כאילו מדובר באיזו חובה מוסרית. אבל הם עצמם לעולם אינם מתרגשים ממילים כתובות, או מכוונתו המשוערת של מי שכתב אותן. תחת זאת, הם מתרגשים מאיזכורים של מילים כתובות. כאשר מישהו משוחח על מילים כתובות, הם מרגישים חשובים, כאילו איזו יוקרה לא ברורה מקיפה אותם. הם יתמוגגו מהבלים גמורים, כל עוד ההבלים עטופים בעטיפה המתאימה.

הלב נכמר. הם מכירים את שמות המשוררים המפורסמים ביותר, אבל לא יודעים מדוע דווקא שמות אלה מפורסמים, ולא יעזו למצוא פגם בשיר ששם מסוג זה מתנוסס מעליו. הם ידברו גבוהה-גבוהה, יתפארו בהערצת מורכבותו של שיר כלשהו, אבל מעולם לא קראו שיר כלשהו יותר מפעמיים. הם יצטטו בשמחה וללא הבנה את השורות המפורסמות ביותר משירי המשוררים המולחנים והמושמעים ביותר, אבל מעולם לא חשו את הצורך הכן, העז, הדחוף, ללמוד שיר בעל פה, לשנן בו כל מילה וכל פסיק, לבל יישכח כאשר יהיה בו צורך. הם יתרשמו מאוד אם תדברו בהתלהבות על מילים כתובות כלשהן, כל עוד תדברו בקצרה. הם יתגאו או יקנאו בהשכלה שלכם, אבל אם תבקשו לקרוא או ללמוד מעט במהלך טיול משותף - הם יעלבו. אתם תאלצו לפייס אותם בדרכים לא דרכים ולהתחמק מאוחר יותר, ממש בסתר, כאשר הם ישנים, כאילו אתם עושים איזה דבר נורא, ולשוב אל הספר באיזה מחבוא מאולתר שאתם מקווים בכל לבכם שלא ייחשף, שלא תתגלה הבגידה הנוראית שלכם. אגב, לא תמיד הם נעלבים. לפעמים הם דווקא שמחים ומרוצים מהרצון שלכם לקרוא או ללמוד. הם יקראו בקול מתפעל משהו כמו "הו! כן! קראי קצת, יקירתי! בטח! מה, יש לך כאן ספר? כן, תענוג! אקדמיה!". במקרה זה הם יניחו לכם לקרוא במשך חמש דקות לכל היותר, ולאחר מכן יתלוננו: משעמם להם. אתם כבר תדעו מה לעשות. זו בוודאי לא הפעם הראשונה בה הם ביקשו ממכם לפתור את בעיית השעמום שלהם.

הלב נכמר. העצוב מכל הוא שאם רק היו מפסיקים להתפעל כל כך מיוקרתה המפוקפקת של המילה הכתובה, היו יכולים לקרוא אותה. היו יכולים באמת ובתמים לקרוא אותה. כבר עכשיו הם יכולים. הרי הם יספרו לכם, בהתרגשות אמיתית, על הספרים שקראו בילדותם. על היסחפות אל תוך עולמות קסם, על עולמות קסם שביכולתם לשנות גם את עולמנו אנו. שימו לב: היסחפות זו נקטעה. הם קטעו אותה, או שמישהו קטע אותה, או שהיא קטעה את עצמה. שימו לב: היא נקטעה ברגע שהם התחילו להקשיב למורים בשיעורי הספרות, ההבעה, הלשון. ואכן - לא אחת הם ינסו לשוחח עמכם על המילה הכתובה וימצאו את עצמם פולטים שרשראות של ססמאות סתומות שבוודאי זיכו אותם בציון מוצלח במבחנים בבית הספר. בדרך כלל מדובר בססמאות שנשמעות מרשימות משום שיש בהן הפכים: "יפה ומכוער בעת ובעונה אחת" (על חנוך לוין), "כל כך ישן, אבל כמו חדש" (על שייקספיר), "משחקים של אור וצל" (על כולם). הלב נכמר.

השגיאה, כמובן, אינה שגיאתם. היא שגיאתנו. ביכולתנו ללמד אותם, אם ירצו (ולרוב הם רוצים), יחס אחר למילה הכתובה. ביכולתנו ללמד אותם יחס אחר לדיון במילה הכתובה. ביכולתנו אפילו להדריך אותם, אט אט, כפי שמדריכים ילד - אם כי מלאכה זו קשה ומסובכת מאוד. חשוב מכך: ביכולתנו לשנות את אותם השיעורים הארורים בבתי הספר, ביכולתנו לצמצם את מספר התלמידים בכיתות, ביכולתנו להעניק למורים תנאי עבודה שיאפשרו להם לזכור מדוע בחרו ללמד ספרות. שוו בנפשכם: ביכולתנו לשוחח על הנקרא עם מי מהתלמידים שברצונו לשוחח, ביכולתנו להפנות כל אחד מהם אל סגנון הניתוח המתאים לו, אם בכלל מתאים לו איזה סגנון ניתוח, או להפנות אותו אל יצירות ספרותיות נוספות שנדמה לנו שימצאו חן בעיניו. ביכולתנו לעשות כל זאת, ולא להכתיב לכלל הכיתה, כנהוג בימינו, איזה ניתוח מתחסד מן המוכן.

אחרי ככלות הכל, הבחירה בידינו. כל המעשים הללו אפשריים, וישנם עוד דברים רבים, אחרים, שביכולתנו לעשות. העצלות שלנו בעוכרינו. אכן, הלב נכמר.

יום א', כ"ו בסיוון, תשס"ח

פשרה

אנחנו מכירות כבר לא מעט זמן. היא חיילת, נדמה לי שהיא חמ"לניקית. משתחררת בקרוב, בעוד כחודש. היא מוצאת חן בעיניי. מאוד. בעצם, בכל פעם שאנחנו נפגשות היא מוצאת חן בעיניי יותר.

מאידך, היא חיילת. אני לא ארשה לעצמי להיות איתה כל עוד היא חיילת. זה לא משהו אישי, אלא שריטה פוליטית. קראתי יותר מדי רומאנים אנטי-מלחמתיים, כנראה. אני יודעת שלא מדובר בהחלטה הגיונית, למעשה בקושי מדובר בהחלטה, אבל כרגע אלה הם פני הדברים. שריטה, נו. הכותרת "רכוש צה"ל" פשוט דוחה אותי. אולי ביום מן הימים אתגבר על השריטה, כרגע זה מה יש.

בכל אופן, אין צורך בסקס כדי להנות איתה. פגשתי אותה לראשונה לפני כשנתיים-שלוש, בדיוק בזמן שבני ובנות גילי השתחררו מהצבא, ובכלל לא חשבתי עליה כעל מישהי מעניינת במיוחד. היא היתה סתם עוד אחת מהילדות שמסתובבות בשכונה שלי. אבל עם הזמן גיליתי שמדובר באישיות יוצאת דופן, במקור אמין ומפתיע של מחשבה בהירה. כיום אנחנו נפגשות פעם בשבוע או פעם בחודש. היא משתדלת לא להגיע במדים, אני משתדלת לא לדבר על מלחמות, איכשהו נשמרת ההרמוניה.

הלילה פגשתי את החברה החדשה שלה. גם החברה החדשה חיילת. גם היא מוצאת חן בעיניי. גם היא משתחררת בקרוב. שתיהן אינטליגנטיות, ושתיהן טובות לב. שתיהן יפות מאוד, ויפות עוד יותר כשהן ביחד. שתיהן מישירות מבטים. חוץ מזה, השמות שלהן כמעט מתחרזים. אלוהים אדירים, השמות שלהן כמעט מתחרזים! מה עוד אפשר לבקש?

מאידך, הן חיילות. אני אתחרט אחר כך. או-הו, כמה שאתחרט אחר כך. אני כבר מכירה את עצמי. אני ארגיש כאילו אני שוכבת עם האויבת, או עם האויבות. אז מה עושים? לא עושים. אני מחכה. אני דוחה את הבירור. מגביהה משלב, מתיישבת דווקא בכיסא המרוחק, משנה מעט את שפת הגוף, את המבט. אני לא שואלת את כל מה שיש לשאול. אני מונעת במכוון את האינטימיות של הצחוקים, של הריקודים, של ההשתטות. אינטימיות כזאת מרמזת על אינסוף אפשרויות. היא אינטימיות של חופש. אם תהיה בינינו אינטימיות כזאת, אני אנשק אותה. אני רוצה לנשק אותה. אני רוצה להיות קרובה מספיק כדי שהיא תרגיש את הנשימות שלי על הלחי שלה. אני רוצה להניח יד על המותן שלה, סתם, כבדרך אגב. אני רוצה לומר לה שהיא יפה, ככה, על הבוקר, בלי לדאוג להשלכות. אבל היא חיילת. או-הו, כמה שהיא חיילת. וכמה שאתחרט אחר כך.

תכל'ס, אני בכלל לא יודעת אם היא רוצה. ואני בטח לא יודעת אם החברה שלה רוצה. אבל אני מחכה בכל זאת. אפשר, אחרי ככלות הכל, לנחש. היא משתחררת בעוד כחודש, גם החברה שלה משתחררת בעוד כחודש. נו, אז נראה בעוד כחודש. במקרה הכי גרוע, אתפדח. כהוגן. אבל לא נורא. חודש, אמרתם? מה זה חודש? קטן עליי.

לא, לא יהיה כאן רומן סוער, אבל יכול להיות נחמד. דווקא מתאים לי, ככה, איזה משהו נחמד בחיים. בא לי משהו נחמד. נחיה ונראה.

יום א', כ"ו בסיוון, תשס"ח