א) תזה
גם אם ניגרר למונוגמיה וגם אם לא ניגרר למונוגמיה, הקשר הזה ישנה את החיים שלי. הוא כבר משנה את החיים שלי, והוא ימשיך לשנות את החיים שלי. הוא ישנה אותם כפי שכל חוויה משנה אותם, מטבע הדברים. בכל בחירה ישנו ויתור. אבל אם ניגרר למונוגמיה, אני אוותר ויתור קשה במיוחד: אני אוותר על קשרים שחשובים לי עם בני-אדם שחשובים לי. אני אפגע בבני-האדם האלה, וגם בעצמי. זה ויתור אכזרי. אני מרגישה שבמובנים מסוימים זה ויתור על הרצון החופשי שלי, מפוקפק ככל שיהיה. מה יעלה בגורל הקשר הזה לו יתמנגם פה? איך יראו החיים במונוגמיה? לכל הפחות, הם יהיו משמימים. אני לא רוצה לנטור לאיש שהתאהבתי בו על שום שבחרתי לוותר למענו. אני לא רוצה להאשים אותו בטעויות שלי. אני מעדיפה לא לבחור בטעות מלכתחילה.
ב) אנטי-תזה
אני רוצה שהאיש שהתאהבתי בו ירגיש בטוח, שידע שאני איתו ובשבילו וכו'. אני רוצה להיות, איך אומרים, עזר כנגדו. להיות משהו חיובי בחיים שלו, להועיל לו. בעצם, אני לא סתם "רוצה" את כל הדברים האלה. הרצון הזה הופך לאיטו לדחף. אולי זה חלק ממה שקוראים "התאהבות". ובעצם, הדחף הזה מתבטא גם במין. אני נדחפת לעשות למענו, מתגרה מתרחישים בהם אני השפחה שלו, בהם הוא מצווה עליי, מכתיב לי, מזיין אותי בתנועות של בעלות, מניח לי לשרת אותו, וכד'. וזה לא רק עניין של מין. טוב לי איתו. ללא הרף הוא מגלה לי יופי, חכמה וחוסן. הוא מגלה את אלה באופן שגורם לי לרצות להיות יפה יותר, חכמה יותר, חסונה יותר. ללא הרף הוא מעורר אמון. הוא לא רק מוכן לקבל אותי, איך שאני, עם כל הדפקות, אלא הוא גם, איך אומרים, משפר את החיים שלי. הנוכחות שלו ברוכה. לו יסתלק פתאום – יכאב לי. אבל החיים שלי לא באמת מסתכמים בו, הם כוללים גם אנשים שאינם הוא. אלא אם הוא יחליט לכלוא אותי ובאמת לעשות ממני השפחה שלו, האמה הנרצעת שרק מחכה לספק אותו, או אז הוא באמת יהווה את כל העולם שלי, או אז אוכל להכניע את עצמי סופית ובקיצוניות, אבל לא סביר להניח שזה יקרה, בטח שלא בקרוב. ובכן, לשמחתי, לא כל-כך ברור שהוא כל-כך מעוניין במונוגמיה. אבל ימים יגידו, ומוטב להתכונן מראש, להקדים תרופה וכו'. ובכן, אם הוא אכן מעוניין במונוגמיה, וכל זמן שהחיים שלי הם חיי בת-חווה חופשיה, קיים כאן איזה פער שיש לברר אותו ולהתמודד בו.
ג) סיכום וסינתזה
לסיכום, ישנם שני קולות צלולים:
מחד – הדחף לאפשר לו לסמוך עליי, הדחף להיות ראויה לאמון שלו וכו'.
מאידך – הזהירות הנדרשת, הקוראת לי לא להקריב יותר מדי למען הדחפים האלה, להישמר מהשלכות רעות וכו'.
אלה שני הקולות שעליי לזכור את זהותם כאשר הם רבים דווקא בתוך התודעה שלי, ולא, למשל, בהונולולו, למרות שבטח נעים שם יותר.
אם אכיר אותם, ב"ה, אולי אבין אותם (ב"ה).
אם אקרא להם בשמם, אולי הם ישימו לב אליי וידברו גם איתי ולא רק זה עם זה.
גם אם ניגרר למונוגמיה וגם אם לא ניגרר למונוגמיה, הקשר הזה ישנה את החיים שלי. הוא כבר משנה את החיים שלי, והוא ימשיך לשנות את החיים שלי. הוא ישנה אותם כפי שכל חוויה משנה אותם, מטבע הדברים. בכל בחירה ישנו ויתור. אבל אם ניגרר למונוגמיה, אני אוותר ויתור קשה במיוחד: אני אוותר על קשרים שחשובים לי עם בני-אדם שחשובים לי. אני אפגע בבני-האדם האלה, וגם בעצמי. זה ויתור אכזרי. אני מרגישה שבמובנים מסוימים זה ויתור על הרצון החופשי שלי, מפוקפק ככל שיהיה. מה יעלה בגורל הקשר הזה לו יתמנגם פה? איך יראו החיים במונוגמיה? לכל הפחות, הם יהיו משמימים. אני לא רוצה לנטור לאיש שהתאהבתי בו על שום שבחרתי לוותר למענו. אני לא רוצה להאשים אותו בטעויות שלי. אני מעדיפה לא לבחור בטעות מלכתחילה.
ב) אנטי-תזה
אני רוצה שהאיש שהתאהבתי בו ירגיש בטוח, שידע שאני איתו ובשבילו וכו'. אני רוצה להיות, איך אומרים, עזר כנגדו. להיות משהו חיובי בחיים שלו, להועיל לו. בעצם, אני לא סתם "רוצה" את כל הדברים האלה. הרצון הזה הופך לאיטו לדחף. אולי זה חלק ממה שקוראים "התאהבות". ובעצם, הדחף הזה מתבטא גם במין. אני נדחפת לעשות למענו, מתגרה מתרחישים בהם אני השפחה שלו, בהם הוא מצווה עליי, מכתיב לי, מזיין אותי בתנועות של בעלות, מניח לי לשרת אותו, וכד'. וזה לא רק עניין של מין. טוב לי איתו. ללא הרף הוא מגלה לי יופי, חכמה וחוסן. הוא מגלה את אלה באופן שגורם לי לרצות להיות יפה יותר, חכמה יותר, חסונה יותר. ללא הרף הוא מעורר אמון. הוא לא רק מוכן לקבל אותי, איך שאני, עם כל הדפקות, אלא הוא גם, איך אומרים, משפר את החיים שלי. הנוכחות שלו ברוכה. לו יסתלק פתאום – יכאב לי. אבל החיים שלי לא באמת מסתכמים בו, הם כוללים גם אנשים שאינם הוא. אלא אם הוא יחליט לכלוא אותי ובאמת לעשות ממני השפחה שלו, האמה הנרצעת שרק מחכה לספק אותו, או אז הוא באמת יהווה את כל העולם שלי, או אז אוכל להכניע את עצמי סופית ובקיצוניות, אבל לא סביר להניח שזה יקרה, בטח שלא בקרוב. ובכן, לשמחתי, לא כל-כך ברור שהוא כל-כך מעוניין במונוגמיה. אבל ימים יגידו, ומוטב להתכונן מראש, להקדים תרופה וכו'. ובכן, אם הוא אכן מעוניין במונוגמיה, וכל זמן שהחיים שלי הם חיי בת-חווה חופשיה, קיים כאן איזה פער שיש לברר אותו ולהתמודד בו.
ג) סיכום וסינתזה
לסיכום, ישנם שני קולות צלולים:
מחד – הדחף לאפשר לו לסמוך עליי, הדחף להיות ראויה לאמון שלו וכו'.
מאידך – הזהירות הנדרשת, הקוראת לי לא להקריב יותר מדי למען הדחפים האלה, להישמר מהשלכות רעות וכו'.
אלה שני הקולות שעליי לזכור את זהותם כאשר הם רבים דווקא בתוך התודעה שלי, ולא, למשל, בהונולולו, למרות שבטח נעים שם יותר.
אם אכיר אותם, ב"ה, אולי אבין אותם (ב"ה).
אם אקרא להם בשמם, אולי הם ישימו לב אליי וידברו גם איתי ולא רק זה עם זה.
ד) תקשורת
אמרתי לו, לאיש הזה, בו התאהבתי. סיפרתי לו: הנה אחד מהפחדים שלי. סיפרתי לו. מצד אחד, בזמן זה נלחצתי וחששתי שהוא קנאי מדי (הנכווה ברותחין וכו'). מצד שני, הוא הבין. הוא אמר מפורשות: "אמלתרה, אני לא רוצה שתנטרי לי". הוא דיבר בהיגיון ובכנות (נדמה לי, בכל אופן, שהוא דיבר בכנות). הוא הסביר מה הוא מרגיש וחושב, החל מהחשש ממחלות מין וכלה ברגשות עמוקים יותר. בוודאי יש עוד מה להסביר ולשמוע, אבל החלה שיחה. החלה שיחה של ממש. הרגשתי שאני יכולה להסכים לו ולשמוע אותו מתוך חופש ובחירה, שאני יכולה לספר לו דברים ושהוא ישמע אותם באמת.
ה) עידוד
אם לא די בכך, הוא גם אמר דברים כמו: "אמלתרה, בואי לא נדחיק. בואי נתמודד עם דברים שאנחנו לא מדברים עליהם". נדמה לי שהוא מיומן יותר מהצפוי בדברים שכאלה. הוא מסוגל להכיר במודחק, לגלות את המודחק, אבל גם להתמודד איתו.
למשל: לבחון בזהירות את המודחק המתגלה.
למשל: לא להניח שהגילוי הנוכחי (האחרון, נכון לרגע נתון) הוא האמת היחידה, רק בגלל עוצמת הגילוי.
למשל: כן למצוא שם אמת, כאשר היא שם.
למשל: לבחור גם באמצעות הלב.
למשל: לתפוס אומץ ולומר – "מפחיד פה".
למשל: להעניק לי רכות כאשר אני זקוקה לה.
למשל: לסמן לי שאבוא ואעטוף אותו ברכות כל אימת שהוא רוצה.
למשל: להבין איך אני כל-כך רוצה לעשות למענו, ומידי פעם להניח לי לעשות למענו.
למשל: להזכיר לי שעליי להיות נאמנה לעצמי.
איזה איש נהדר! כל פעם שאני נחרדת וחוששת שהוא כך או כך, מתגלה שטעיתי. הוא מתגלה כאיש אמיץ וסביר ויפה. הוא מפגין חוסן שמהמם אותי. מה עוד אוכל לבקש?
ו) שאלת המחקר
לבסוף סיכמנו שאני לא ארשה לאף אחד אחר לחדור אליי, ושאם בכל זאת יקרה משהו עם מישהו אחר – אספר מיד. כמו כן אשתדל לחזות מצבים כאלה, ולהזהיר מראש. זה מצב די מונוגמי, אבל הוא נסבל משום שהוא זמני, הכרנו בו כמצב זמני, הוא עדיין לא דורש ויתורים אכזריים כמו מונוגמיה "של ממש".
אני אומרת לי: "הלוואי שנוכל להתייחס זה אל זה כאל בני-אדם חופשיים". אני אומרת לי: "הלוואי שנוכל להתחייב זה לזה כבני-אדם חופשיים". אני אומרת לי: "הלוואי שנוכל לבחור בחירות של אמת".
אני מקווה שאצליח להתמיד, שאשכיל לפעול למען הדברים האלה. אחרי ככלות הכל, די מפחיד כאן. החופש מפחיד, האמת מפחידה. התקשרות-אמת בין בני-אדם חופשיים, מחייבת אומץ. היא מחייבת שינוי תפישתי נרחב שהאדוות שהוא יוצר ניכרות בתחומי חיים שונים, מחייבות התמודדות, מחייבות גילויים.
איזה מין שינוי תפישתי זה, הנובע מהבחירה בחופש? מה עיקרו? לא לגמרי ברור לי. אני מקווה שנגלה במהלך הזמן. אולי נדבקנו באשליה שיש פה עניין של היררכיה, בעוד שלמעשה יש פה אנשים. אולי ניתן לנו שיעור בחשיבה מעגלית. ברוך ה' על השיעור שאולי ניתן לנו. ברוך ה' ש"הוא" מעמיד אותנו על טעויותינו ומנחה אותנו אל תוך מבחנים קשים.
בתפילה היהודית הנישאת בעת נטילת הידיים, תפילה הקשורה כל-כך ביצרים ובשליטה, נאמר: "אשר קידשנו במצוותיו". נאמר: "במצוותיו". ברוך ה', שאנו נבחנים מדי יום ביומו.
ז) תחזית ותקווה
השינוי התודעתי קשה, אבל אני מאמינה שהוא אפשרי. אם הוא מבחן, אני מאמינה שלא ניתן לאדם מבחן שלא יוכל להצליח בו. ואני מאמינה שהאיש הזה, שהתאהבתי בו, מסוגל לכך. אולי זו אחת המדרגות הראשונות של הביטחון והאמון: אני מאמינה שהוא מסוגל לכך. אני מעוניינת ללמוד איתו.
יום א', ל' באב, תשס"ח
