א.
אני לא נגד פחד. אני בעד פחד. יכול להיות שהאמירה הזו החלטית מדי. נכון יותר לכתוב ככה: "אני לא חושבת שכדאי לי שהפחד שאני חשה יתבטל".
הפחד מלמד אותי דברים. הפחד מרתיע אותי מדברים שאולי כדאי שארתע מהם. הפחד מסמן לי, מודיע לי כאשר אני ניצבת בפני סכנה. נו, "ניצבת". נכון יותר לכתוב ככה: הפחד מודיע לי כאשר אני רועדת או מפסיקה לזוז, מגמגמת או מלהגת או נאלמת דום, מפלבלת או עוצמת את עיניי, מתרכזת ביותר מדי דברים בבת אחת או בדברים לא נכונים או בכמעט-שום-דבר-בכלל, משקרת לעצמי או מבקשת אומץ או שניהם גם יחד, בפני סכנה.
אני מגיעה למצבים המגוחכים או המגוחכים-לכאורה האלה, גמגום ואלם והיסטריה\פאניקה ושות', משום שברגע שאני קולטת את הפחד מתכונן להודיע לי משהו, ומדובר פה על רגעים קצרים ביותר, ממש חלקיקי שנייה, ובכן, ברגעים האלה, כשאני קולטת בזווית העין שהוא מתכונן להודיע לי משהו, עוד לפני שהפחד פותח את פיו ומתחיל להודיע לי בפועל את מה שיש לו להודיע לי בכוח, כשהוא עדיין סימנים מקדימים בלבד, ובכן, ברגע הזה אני בדרך כלל מנסה לברוח ממנו מהר ככל שאפשר, ומרוב מהירות מתבלבלות לי הרגליים, והן כבר מבלבלות את כל הגוף, ואני נופלת ונפצעת, ומהפציעה ומההלם אני מתחילה לפלבל ולגמגם וכן הלאה כל שאר התסמינים שהזכרתי. או אז, כשאני כבר די הרוסה, הפחד עומד שם מעליי, ממש לצד הסכנה שהוא בא להתריע ולהרתיע מפניה, כשאני כבר מרגישה איכסה לגמרי, וכצפוי הוא מודיע לי כל מיני דברים שלא נעים לי לשמוע, והוא לא עוצר אותה בכלל, את הסכנה הזו, הוא אפילו לא מנסה לעצור אותה, סתם עומד שם בניחותא ומספר לי שכדאי שאזהר, בזמן שהסכנה גוהרת מעליי וקורצת, כאילו להגיד לי ולפחד "חכו חכו, איזה קטעים יהיה עכשיו", והיא עוד טופחת לו על השכם בידידות, ובשביל הטפיחה שלה הוא דווקא כן עוצר לרגע, והוא מחייך אליה בחום וממשיך לצעוק עליי ביתר חדווה. אני משתדלת לא להקשיב לו, כי הוא לא מנומס ולא נחמד ובכלל בא לי להיות בהמון מקומות שהם לא המקום שאני נמצאת בו באותו הרגע. ברגעים כאלה נדמה לי ששניהם, הפחד והסכנה, עומדים לבלוע אותי וללעוס אותי ולירוק אותי שבורה לגמרי באיזו פינה אפלה שלא כיף בה בכלל ושאחריה אין כלום, ואם אני עוד יחסית בסדר ואני עוד מסוגלת (בערך) לנסח מחשבות, אני חושבת שחבל מאוד שאני לא אמיצה יותר, וחבל שאני משקשקת ככה, ולפעמים אני מצליחה להעיף איזה חצי מבט סוקר ולבחון בחצי מצמוץ את הפחד והסכנה שמכתרים אותי, ואם אני אכן מצליחה ובוחנת אותם ברבע הסתכלות שהדמיון מקשקש עליה ומסתיר בה כל מיני רמזים חשובים שבטח מוטב היה אם הייתי קולטת, ובכן, אם אכן אני מצליחה להבחין בצורות העמומות שנעות מעליי, הצורות שבימים כתיקונם אני יודעת שהן סכנה ופחד, ובכן, במצבים כאלה אני בדרך כלל שמה לב שהסכנה והפחד זזים בביטחון ובמיומנות, בעוד שאני בקושי שולטת בתנועות הגוף שלי, וכמו כן אני שמה לב שהם זזים בצורה מבשרת רעות, וזה מפחיד אותי עוד יותר, כי הם נראים די חזקים, כשהם עומדים שם ככה, מעליי, ואני מבריחה את התודעה שלי להמון מקומות אחרים, ואוסרת עליה לשוב עד שוך הסערה, אז יבואו כל מיני אנשים וישאלו אותי כל מיני שאלות על ההתנהגות המוזרה שלי, ואני לא אדע מה לענות להם, כי אני לא זוכרת, כי התודעה שלי היתה בהמון מקומות אחרים, אבל הם שואלים בכל זאת, ולפעמים די בשאלות שלהם לבדן כדי שאשוב לפחד, וכל התהליך חוזר על עצמו פעם אחר פעם, עד שאני מבקשת מהאנשים להפסיק לשאול אותי שאלות מפחידות או עד שנמאס להם, מה שבא קודם.
אני לא נגד פחד. אני בעד פחד. יכול להיות שהאמירה הזו החלטית מדי. נכון יותר לכתוב ככה: "אני לא חושבת שכדאי לי שהפחד שאני חשה יתבטל".
הפחד מלמד אותי דברים. הפחד מרתיע אותי מדברים שאולי כדאי שארתע מהם. הפחד מסמן לי, מודיע לי כאשר אני ניצבת בפני סכנה. נו, "ניצבת". נכון יותר לכתוב ככה: הפחד מודיע לי כאשר אני רועדת או מפסיקה לזוז, מגמגמת או מלהגת או נאלמת דום, מפלבלת או עוצמת את עיניי, מתרכזת ביותר מדי דברים בבת אחת או בדברים לא נכונים או בכמעט-שום-דבר-בכלל, משקרת לעצמי או מבקשת אומץ או שניהם גם יחד, בפני סכנה.
אני מגיעה למצבים המגוחכים או המגוחכים-לכאורה האלה, גמגום ואלם והיסטריה\פאניקה ושות', משום שברגע שאני קולטת את הפחד מתכונן להודיע לי משהו, ומדובר פה על רגעים קצרים ביותר, ממש חלקיקי שנייה, ובכן, ברגעים האלה, כשאני קולטת בזווית העין שהוא מתכונן להודיע לי משהו, עוד לפני שהפחד פותח את פיו ומתחיל להודיע לי בפועל את מה שיש לו להודיע לי בכוח, כשהוא עדיין סימנים מקדימים בלבד, ובכן, ברגע הזה אני בדרך כלל מנסה לברוח ממנו מהר ככל שאפשר, ומרוב מהירות מתבלבלות לי הרגליים, והן כבר מבלבלות את כל הגוף, ואני נופלת ונפצעת, ומהפציעה ומההלם אני מתחילה לפלבל ולגמגם וכן הלאה כל שאר התסמינים שהזכרתי. או אז, כשאני כבר די הרוסה, הפחד עומד שם מעליי, ממש לצד הסכנה שהוא בא להתריע ולהרתיע מפניה, כשאני כבר מרגישה איכסה לגמרי, וכצפוי הוא מודיע לי כל מיני דברים שלא נעים לי לשמוע, והוא לא עוצר אותה בכלל, את הסכנה הזו, הוא אפילו לא מנסה לעצור אותה, סתם עומד שם בניחותא ומספר לי שכדאי שאזהר, בזמן שהסכנה גוהרת מעליי וקורצת, כאילו להגיד לי ולפחד "חכו חכו, איזה קטעים יהיה עכשיו", והיא עוד טופחת לו על השכם בידידות, ובשביל הטפיחה שלה הוא דווקא כן עוצר לרגע, והוא מחייך אליה בחום וממשיך לצעוק עליי ביתר חדווה. אני משתדלת לא להקשיב לו, כי הוא לא מנומס ולא נחמד ובכלל בא לי להיות בהמון מקומות שהם לא המקום שאני נמצאת בו באותו הרגע. ברגעים כאלה נדמה לי ששניהם, הפחד והסכנה, עומדים לבלוע אותי וללעוס אותי ולירוק אותי שבורה לגמרי באיזו פינה אפלה שלא כיף בה בכלל ושאחריה אין כלום, ואם אני עוד יחסית בסדר ואני עוד מסוגלת (בערך) לנסח מחשבות, אני חושבת שחבל מאוד שאני לא אמיצה יותר, וחבל שאני משקשקת ככה, ולפעמים אני מצליחה להעיף איזה חצי מבט סוקר ולבחון בחצי מצמוץ את הפחד והסכנה שמכתרים אותי, ואם אני אכן מצליחה ובוחנת אותם ברבע הסתכלות שהדמיון מקשקש עליה ומסתיר בה כל מיני רמזים חשובים שבטח מוטב היה אם הייתי קולטת, ובכן, אם אכן אני מצליחה להבחין בצורות העמומות שנעות מעליי, הצורות שבימים כתיקונם אני יודעת שהן סכנה ופחד, ובכן, במצבים כאלה אני בדרך כלל שמה לב שהסכנה והפחד זזים בביטחון ובמיומנות, בעוד שאני בקושי שולטת בתנועות הגוף שלי, וכמו כן אני שמה לב שהם זזים בצורה מבשרת רעות, וזה מפחיד אותי עוד יותר, כי הם נראים די חזקים, כשהם עומדים שם ככה, מעליי, ואני מבריחה את התודעה שלי להמון מקומות אחרים, ואוסרת עליה לשוב עד שוך הסערה, אז יבואו כל מיני אנשים וישאלו אותי כל מיני שאלות על ההתנהגות המוזרה שלי, ואני לא אדע מה לענות להם, כי אני לא זוכרת, כי התודעה שלי היתה בהמון מקומות אחרים, אבל הם שואלים בכל זאת, ולפעמים די בשאלות שלהם לבדן כדי שאשוב לפחד, וכל התהליך חוזר על עצמו פעם אחר פעם, עד שאני מבקשת מהאנשים להפסיק לשאול אותי שאלות מפחידות או עד שנמאס להם, מה שבא קודם.
ב.
בחיים שלי יש איזה "מושג" שקשה לי לנסח אותו, אבל חשוב לי להזכיר אותו כשאני כותבת כאן על פחד. לפעמים אני קוראת ל"מושג" הזה אינסוף, או אלוהים, או טבע, או אין-תחום, או אמת, אבל השמות הללו אינם מתארים נכונה את ה"מושג" הזה. יכול להיות שאתם קוראים ל"מושג" הזה בשמות אחרים. שפינוזה המציא מערכת מונחים שלמה, שאני לא בקיאה בה, רק כדי להתחיל לדבר על ה"מושג" הזה.
לא אתאמץ, איפוא, כדי למצוא את השם המסוים שייקלט בצורה נוחה באוזניים שלכם. מעתה ועד סוף הרשומה הזו אשתמש בשם "פרררללל-פפ". שימו לב: אם שמכם דומה לשם "פרררללל-פפ" (למשל אם שמכם "פרל" או "פרלמן" או "ראלף"), ו\או אם האמונה הדתית (או ה"דתית") שלכם כוללת איזה מונח חשוב ששמו דומה ל"פרררללל-פפ" (למשל אם אתם מאמינים בכל מיני רעיונות מופשטים ששמם "פרלשתינה" או "פרררלללאיזם" או "פורררפולריות"), רצוי שתדעו שלא בחרתי בצירוף האותיות "פרררללל-פפ" כדי לומר לכם משהו אישי. הבנתם את זה, ברוך? אם יש פה כוונה נסתרת, היא נסתרת גם מעיניי. די כבר להמציא קנוניות. יש מספיק קנוניות אמיתיות בעולם, לא צריך להמציא. אתם מוזמנים לדמיין שם אחר במהלך הקריאה, אם בא לכם.
ג.
גנחנו הבהרה קטנה, ועכשיו נמשיך. ובכן. ישנו פרררללל-פפ, וישנו הפחד. ישנו הפחד, וישנו פרררללל-פפ. חשוב לי לדבר כרגע על פרררללל-פפ, כי ייתכן שבכל הפעמים בהן הפחד נעמד מעליי ומודיע לי כל מיני דברים ואני משקשקת או מפסיקה לזוז, מגמגמת או מלהגת או שותקת ובכלל מתנהגת באופנים די מוזרים וכו', ובקיצור מפחדת, ובכן, יכול להיות שבכל הפעמים הללו, בהן נדמה לי שהפחד מודיע לי כל מיני דברים, ייתכן שבכל הפעמים הללו הפחד מודיע לי את אותו דבר אחד ויחיד: שאני משקרת לעצמי. שכל המחשבות המפחידות הן מחשבות שקריות. שהאמת היחידה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, היא פרררללל-פפ.
כן, ייתכן.
ד.
דמדומים. דעת. דבר. דרקוניות. דאווין. ההיתכנות הזו, שהמחשבות שמפחידות אותי הן אשליה, ובעצם יש רק פרררללל-פפ, מנחמת אותי. אולי היא מנחמת אותי משום שאני נמנעת מהרהור בהשלכות שהיא מחייבת. אולי היא מנחמת אותי משום שה"מושג" פרררללל-פפ מנחם מטבעו. אולי ההיתכנות הזו מנחמת אותי כי היא שקר, דמדומים. דעת. דבר. דרקוניות. דאווין. אבל אולי היא מנחמת אותי כי היא אמת. בכל אופן, היא מנחמת אותי. אני לא יודעת אם אני מסוגלת לגלות (בימי חיי) אם היא אמת או שקר או מה. אני לא יודעת אם אני רוצה. כרגע, היא מנחמת אותי. אני זקוקה לה.
אז אני מאמינה בהיתכנות הזו, ומתוך כך (לא רק מתוך כך, אבל גם מתוך כך), אני מאמינה בפרררללל-פפ.
ה.
הו, כן. אמונה היא בחירה לפעמים. דת ורומנטיקה? התגלות מתמשכת של אמת נעימה ומרגשת, שכולה אושר, שאין אלא להכיר בה? איפה? בחיי היום-יום? בחיי היום-יום הדתיים? נו. נו, באמת.
ו.
והבהרה אחת אחרונה:
ז.
זה לא שאני אדישה לשימוש המזדמן בשמות כמו "פרררללל-פפ". אחרי ככלות הכל, גם לי יש דחפים כאלה, של קדושה ואין-קדושה. נסו להבין, בדיוק בשביל זה מידי פעם אני דוחפת איזו פרובוקציה זולה, ומשתמשת בשמות כמו "פרררללל-פפ". הפרובוקציות הקטנות האלה חשובות. הן נחוצות. הן מעין טיפול. אני צריכה להפר את כללי הטקס, כדי שאזכור שהטקס הוא טקס, כדי שאדע שהאמונה היא אמונה. כדי שאשמר משקרים מיותרים. אם יהיה לי האומץ. אם לא אתעצל. אם ירצה ה'.
ח.
חייכו, הרשומה הארוכה נגמרה. כן, היא ארוכה למדיי (יחסית לשאר הרשומות פה). אני גאה בכם על שקראתם עד הסוף (אלא אם דילגתם לכאן כדי למצוא את הפואנטה כי לא היה לכם כוח לקרוא את הכל, ובמקרה זה ברצוני לומר לכם שעל אף שבעבר הייתי שותפה להרגל המגונה שלכם, אני מוצאת שההרגל המגונה הזה הוא הרגל מטופש והרסני, ושרצוי להימנע ממנו, רצוי להיגמל ממנו כמה שיותר מהר, ובטח תרגישו טוב יותר אם תיגמלו ממנו, ואם לא עכשיו – אימתי?).
ט.
טוב. זהו. בוקר אור, עולם. אני מקווה שהיום שלכם יהיה יום נחמד, ושתתחרטו רק על מעט ממנו, אם בכלל.
יום ד', ו' בכסלו, תשס"ט
