הייתי אתמול ביום עיון של האו"פ. יום העיון היה מוצלח. הנושא היה הקשר בין ידע לכוח, וגם היכולת המופלאה של המרצים להזכיר את השם "פייר בורדייה" המון-המון פעמים ביום עיון קצר אחד. אבל השם הזה הוא דווקא שם מעניין, וההרצאות היו מוצלחות, האווירה היתה טובה, החברה היתה נעימה, אחלה בחלה.
אחד המונחים המעניינים שעלו ביום העיון היה "הביטוס". הנה הערך "הביטוס" בוויקיפדיה העברית. אותו בחור, פייר בורדייה, המציא את המונח הזה. אם הבנתי נכון, "הביטוס" הוא מעין שפה תרבותית. לכל תרבות ישנו "הביטוס" משלה. הלשון שלנו, הדימויים שאנחנו משתמשים בהם, שפת הגוף, הדקויות של הנימוסים, הלבוש, הבעות הפנים, עוצמת הקול, כל אלה הם חלק מה"הביטוס" שלנו - ואנחנו משתמשים בו בלי לשים לב.
למשל: בכל פעם בה אנחנו מדברים, אנחנו בוחרים את עוצמת הקול שלנו, את כמות החיוכים, את משך ההסתכלות בעיני מי שאנחנו מדברים איתו, את הקרבה הגופנית אל מי שאנחנו מדברים איתו, וכו'. החל בזווית היד החמקמקה וכלה בשאלה הנצחית "האם להפליץ עכשיו". כל הבחירות הללו, הנקבעות במהירות אדירה ותוך התחשבות בשיקולים רבים מאוד, הן בעצם תולדה של ה"הביטוס". לא היינו מצליחים להחליט את כל הדברים האלה בלעדיו, ובטח שלא בצורה מודעת. אולי אנחנו חושבים על הדברים האלה לפעמים, אבל אנחנו לא חושבים על כך בכל פעם ופעם. לרוב, אנחנו פועלים "על אוטומאט". ה"אוטומאט" הזה הוא ה"הביטוס". הוא חלק טבעי והכרחי של התודעה שלנו, כל עוד אנחנו חלק מחברה. בלעדיו, השיחה נעשית כמעט בלתי-אפשרית.
למרצים היה הרבה מה לומר על ה"הביטוס" ועל כל מיני דברים אחרים. ישבתי עם אביתר בשורה האחת לפני האחרונה, והקשבנו בהנאה. שנינו נהנים במידה כזאת או אחרת מה"הביטוס" של האקדמיה.
אחרי שנגמר יום העיון פנינו אל חדר האוכל. בקריית האו"פ ברעננה יש חדר אוכל, ממש כמו בקיבוץ. שלושים שקלים לארוחת צהריים טעימה, משביעה ומזינה. מצוין. בזמן הארוחה שוחחנו, בין היתר על המונח "הביטוס". אביתר השתעשע והציע שנקא לו "הרגליקו" במקום "הביטוס". ככה הבנאדם הזה מבהיר לעולם מה דעתו על היוונית, הלטינית והאנגלית שמציפות את השפה שלנו, על אנשים שחושבים ששיבוץ אקראי של מילים לועזיות בתוך משפטים עבריים הופך אותם לחכמים, מתוחכמים או משכילים יותר מכפי שהם.
יום ה', ל' בסיוון, תשס"חאחד המונחים המעניינים שעלו ביום העיון היה "הביטוס". הנה הערך "הביטוס" בוויקיפדיה העברית. אותו בחור, פייר בורדייה, המציא את המונח הזה. אם הבנתי נכון, "הביטוס" הוא מעין שפה תרבותית. לכל תרבות ישנו "הביטוס" משלה. הלשון שלנו, הדימויים שאנחנו משתמשים בהם, שפת הגוף, הדקויות של הנימוסים, הלבוש, הבעות הפנים, עוצמת הקול, כל אלה הם חלק מה"הביטוס" שלנו - ואנחנו משתמשים בו בלי לשים לב.
למשל: בכל פעם בה אנחנו מדברים, אנחנו בוחרים את עוצמת הקול שלנו, את כמות החיוכים, את משך ההסתכלות בעיני מי שאנחנו מדברים איתו, את הקרבה הגופנית אל מי שאנחנו מדברים איתו, וכו'. החל בזווית היד החמקמקה וכלה בשאלה הנצחית "האם להפליץ עכשיו". כל הבחירות הללו, הנקבעות במהירות אדירה ותוך התחשבות בשיקולים רבים מאוד, הן בעצם תולדה של ה"הביטוס". לא היינו מצליחים להחליט את כל הדברים האלה בלעדיו, ובטח שלא בצורה מודעת. אולי אנחנו חושבים על הדברים האלה לפעמים, אבל אנחנו לא חושבים על כך בכל פעם ופעם. לרוב, אנחנו פועלים "על אוטומאט". ה"אוטומאט" הזה הוא ה"הביטוס". הוא חלק טבעי והכרחי של התודעה שלנו, כל עוד אנחנו חלק מחברה. בלעדיו, השיחה נעשית כמעט בלתי-אפשרית.
למרצים היה הרבה מה לומר על ה"הביטוס" ועל כל מיני דברים אחרים. ישבתי עם אביתר בשורה האחת לפני האחרונה, והקשבנו בהנאה. שנינו נהנים במידה כזאת או אחרת מה"הביטוס" של האקדמיה.
אחרי שנגמר יום העיון פנינו אל חדר האוכל. בקריית האו"פ ברעננה יש חדר אוכל, ממש כמו בקיבוץ. שלושים שקלים לארוחת צהריים טעימה, משביעה ומזינה. מצוין. בזמן הארוחה שוחחנו, בין היתר על המונח "הביטוס". אביתר השתעשע והציע שנקא לו "הרגליקו" במקום "הביטוס". ככה הבנאדם הזה מבהיר לעולם מה דעתו על היוונית, הלטינית והאנגלית שמציפות את השפה שלנו, על אנשים שחושבים ששיבוץ אקראי של מילים לועזיות בתוך משפטים עבריים הופך אותם לחכמים, מתוחכמים או משכילים יותר מכפי שהם.
הערה מאוחרת:
"הביטוס" אינו מה שתיארתי לעיל. עכשיו אני כבר מבינה את המושג יותר משהבנתי אותו כאשר כתבתי את הרשומה הזו. אבל עדיין לא מספיק כדי לתאר אותו כהלכה. סליחה.
יום ג', י"ח באב, תשס"ח
