א
אאוץ'. זה, בעצם, מה שהכי כואב כאן: נדמה שהוא מניח שכל מה שאני רוצה בחיים מסתכם בהמון-המון גירויים מיידיים ופשוטים. המון סקס, המון סמים וכו'. נדמה שהוא חושב שאם אני מדברת על א-מונוגמיה, אני מדברת על חרמנות. שאם אני מדברת על חופש, אני מדברת על פריקת עול ושבירת כלים. שאם אני מדברת על אלוהים, אינסוף, אללה, הקב"ה וכו', אני מדברת על אוסף תירוצים שמאפשר לי לחיות בזילות. נדמה שהוא חושב שזה העיקר בשבילי – לחיות בזילות. נדמה שהוא חושב שהתפישה הערכית שלי מסתכמת ב"בוא, יש מסיבה".
נדמה שהוא לא מכיר אותי, ולא מעניין אותו להכיר אותי. נדמה שלא אכפת לו מה השקפת העולם שלי, מה העולם שלי, מי אני (בהכרח בסדר הזה: מה השקפת העולם שלי, מה העולם שלי, מי אני).
אז לא אכפת לו מי אני? זה העניין? אז למה הוא פה? כדי שאגמיר אותו בערבים? כדי שיוכל לצעוק עליי? ונכון שאני כותבת עכשיו מתוך עצב ועצבים, אבל זו תחושה מתמשכת, התחושה שלא אכפת לו מי אני, שלא מעניין אותו למה אני בוחרת כפי שאני בוחרת, שאני לא מעניינת אותו.
ב
בא לי שהוא יבוא עכשיו ויוריד אותי אל הרצפה ויגיד לי שאני באמת רק חרמנית מסוממת, חלאת המין האנושי, רק רוצה להתגרות כל הזמן ולא אכפת לה משום דבר אחר, ושבאמת לא מעניין אותו מה אני חושבת, שהוא ייתן לי את מה שאני רוצה, את העונג של הזיון שלו, כי בלאו הכי אין שום דבר אחר שאני מסוגלת לו, אני מסוגלת רק להזדיין איתו, וזהו. אחרי שיבהיר לי מי ומה אני, בא לי שיזיין אותי ושידרוש שאגיד לו תודה, שידרוש שאודה לו, שידרוש שארגיש רק הודיה על הזכות לקבל אל תוכי את הזין שלו, כי אין לי תכלית אחרת בעולם, כי זה בלאו הכי הדבר היחיד שמעניין אותי, אז זה מה שיהיה פה. בא לי שהוא יקשור את הרגליים שלי בפישוק אדיר, ושיחדור אליי ככה. שיבדוק את המגבלות של הגוף שלי. שיגרום לי להתפתל ולצרוח, ושיעשה את כל זה בידיעה שאין שום דבר אחר שמצדיק את הקיום שלי, שיעשה את כל זה במלוא העליונות שהוא חש כלפיי, עם מלוא התיעוב שהוא חש כלפיי וכלפי החשקים העלובים שלי, ושידע שאני מודה לו, שאין לי ברירה אלא להודות לו, שהקיום שלי הוא קיום של אין-ברירה-אלא-לשרת-אותו, בעוד שהוא אדם חופשי. שיראה מה הוא עושה לי ויהנה מהנחיתות שלי. שהוא יגמור בתוכי, כי למה להפסיק באמצע, כי מה זה משנה אם אכנס להריון, הרי אני חסרת משמעות, במקרה הכי גרוע הוא יכול פשוט להרוג אותי. שאחרי שאגמור, שיזריק לי משהו שישגע אותי. שיזריק לי למרות שאין צורך. שיזריק לי סתם, בשביל לראות איך אני מושפלת, איך אני נתונה לחסדיו, איך אני תלויה בגוף. ואחר כך שיגמיר אותי שוב, במהירות, אפילו לא בגלל שבא לו לזיין, אלא סתם כדי להנות מהשליטה שלו.
שישחק בי.
ג
גמרתי לכתוב את שני הסעיפים הקודמים, וחזרתי אל תכנת המסרים המיידיים בה התקוטטנו כ-48 דקות לפני כן. חיכתה שם הודעה מהאיש היפה: "אל תהיי עצובה מדי".
הוא מתוק. כשהתקוטטנו, דיברתי אליו בגסות לא נעימה. התעלמתי מהמילים ומהרגשות שלו, הטחתי בו כל מיני דברים, האשמתי במקום לשאול, ועוד בזמן שהוא עסוק ויש לו מיליון דברים אחרים על הראש. הקטטה הסתיימה בתגובה מכוערת במיוחד שהגבתי לניסיון פיוס מצדו. ובכל זאת, הוא עצר וחזר כדי לכתוב לי "אל תהיי עצובה מדי".
איך הוא מתעלה על העלבון, הרוגז וכו', כדי להרגיע ולנחם? ואיך הוא יודע בדיוק מה לומר כדי להרגיע ולנחם? איך הוא..? חשבתי שאני אתקע ככה, בין מצב הרוח המזופת הזה לאוננות, חשבתי שאתקע ככה במשך מספר ימים לפחות, והנה הוא, בשורה אחת- - איך בבת אחת, במשפט אחד, הוא מצליח להחזיר אותי אל ה"מציאות"?
ד
דיאלקטיקה, כבר אמרנו?
יום ה', ה' בתשרי, תשס"ט
אאוץ'. זה, בעצם, מה שהכי כואב כאן: נדמה שהוא מניח שכל מה שאני רוצה בחיים מסתכם בהמון-המון גירויים מיידיים ופשוטים. המון סקס, המון סמים וכו'. נדמה שהוא חושב שאם אני מדברת על א-מונוגמיה, אני מדברת על חרמנות. שאם אני מדברת על חופש, אני מדברת על פריקת עול ושבירת כלים. שאם אני מדברת על אלוהים, אינסוף, אללה, הקב"ה וכו', אני מדברת על אוסף תירוצים שמאפשר לי לחיות בזילות. נדמה שהוא חושב שזה העיקר בשבילי – לחיות בזילות. נדמה שהוא חושב שהתפישה הערכית שלי מסתכמת ב"בוא, יש מסיבה".
נדמה שהוא לא מכיר אותי, ולא מעניין אותו להכיר אותי. נדמה שלא אכפת לו מה השקפת העולם שלי, מה העולם שלי, מי אני (בהכרח בסדר הזה: מה השקפת העולם שלי, מה העולם שלי, מי אני).
אז לא אכפת לו מי אני? זה העניין? אז למה הוא פה? כדי שאגמיר אותו בערבים? כדי שיוכל לצעוק עליי? ונכון שאני כותבת עכשיו מתוך עצב ועצבים, אבל זו תחושה מתמשכת, התחושה שלא אכפת לו מי אני, שלא מעניין אותו למה אני בוחרת כפי שאני בוחרת, שאני לא מעניינת אותו.
ב
בא לי שהוא יבוא עכשיו ויוריד אותי אל הרצפה ויגיד לי שאני באמת רק חרמנית מסוממת, חלאת המין האנושי, רק רוצה להתגרות כל הזמן ולא אכפת לה משום דבר אחר, ושבאמת לא מעניין אותו מה אני חושבת, שהוא ייתן לי את מה שאני רוצה, את העונג של הזיון שלו, כי בלאו הכי אין שום דבר אחר שאני מסוגלת לו, אני מסוגלת רק להזדיין איתו, וזהו. אחרי שיבהיר לי מי ומה אני, בא לי שיזיין אותי ושידרוש שאגיד לו תודה, שידרוש שאודה לו, שידרוש שארגיש רק הודיה על הזכות לקבל אל תוכי את הזין שלו, כי אין לי תכלית אחרת בעולם, כי זה בלאו הכי הדבר היחיד שמעניין אותי, אז זה מה שיהיה פה. בא לי שהוא יקשור את הרגליים שלי בפישוק אדיר, ושיחדור אליי ככה. שיבדוק את המגבלות של הגוף שלי. שיגרום לי להתפתל ולצרוח, ושיעשה את כל זה בידיעה שאין שום דבר אחר שמצדיק את הקיום שלי, שיעשה את כל זה במלוא העליונות שהוא חש כלפיי, עם מלוא התיעוב שהוא חש כלפיי וכלפי החשקים העלובים שלי, ושידע שאני מודה לו, שאין לי ברירה אלא להודות לו, שהקיום שלי הוא קיום של אין-ברירה-אלא-לשרת-אותו, בעוד שהוא אדם חופשי. שיראה מה הוא עושה לי ויהנה מהנחיתות שלי. שהוא יגמור בתוכי, כי למה להפסיק באמצע, כי מה זה משנה אם אכנס להריון, הרי אני חסרת משמעות, במקרה הכי גרוע הוא יכול פשוט להרוג אותי. שאחרי שאגמור, שיזריק לי משהו שישגע אותי. שיזריק לי למרות שאין צורך. שיזריק לי סתם, בשביל לראות איך אני מושפלת, איך אני נתונה לחסדיו, איך אני תלויה בגוף. ואחר כך שיגמיר אותי שוב, במהירות, אפילו לא בגלל שבא לו לזיין, אלא סתם כדי להנות מהשליטה שלו.
שישחק בי.
ג
גמרתי לכתוב את שני הסעיפים הקודמים, וחזרתי אל תכנת המסרים המיידיים בה התקוטטנו כ-48 דקות לפני כן. חיכתה שם הודעה מהאיש היפה: "אל תהיי עצובה מדי".
הוא מתוק. כשהתקוטטנו, דיברתי אליו בגסות לא נעימה. התעלמתי מהמילים ומהרגשות שלו, הטחתי בו כל מיני דברים, האשמתי במקום לשאול, ועוד בזמן שהוא עסוק ויש לו מיליון דברים אחרים על הראש. הקטטה הסתיימה בתגובה מכוערת במיוחד שהגבתי לניסיון פיוס מצדו. ובכל זאת, הוא עצר וחזר כדי לכתוב לי "אל תהיי עצובה מדי".
איך הוא מתעלה על העלבון, הרוגז וכו', כדי להרגיע ולנחם? ואיך הוא יודע בדיוק מה לומר כדי להרגיע ולנחם? איך הוא..? חשבתי שאני אתקע ככה, בין מצב הרוח המזופת הזה לאוננות, חשבתי שאתקע ככה במשך מספר ימים לפחות, והנה הוא, בשורה אחת- - איך בבת אחת, במשפט אחד, הוא מצליח להחזיר אותי אל ה"מציאות"?
ד
דיאלקטיקה, כבר אמרנו?
