הגליה. לא, לא הגליה. הגעה.

א
האיש בטלוויזיה הסביר: את הזיכרון אפשר לחלק לשני חלקים. החלק הראשון הוא זיכרון עובדות: ירושלים היא בירת ישראל, ישראל היא מדינה, אחי מבוגר ממני בכך וכך שנים. אלה עובדות. החלק השני של הזיכרון, הוא החלק האוטו-ביוגראפי. שמורים בו החוויות, הלקחים וכו'. הרגשתי ככה וככה, חשבתי שככה וככה, החוויה היתה כזאת וכזאת, למדתי ש... וכו'.

האיש בטלוויזיה הסביר שחלק שני זה של הזיכרון, החלק האוטו-ביוגראפי, נעוץ בתחושת הזהות של האדם ("sense of self"). הוא אמר שאם אין לי תחושת זהות, אני לא יכולה לקיים זיכרון אוטו-ביוגראפי. וגם להפך: אם אין לי זיכרון אוטו-ביוגראפי, אני לא יכולה לקיים תחושת זהות. ואם המנגון נדפק? או-הו. ההשלכות מפה ועד הודעה חדשה.

ב
הבעיה שלי קשורה בחלק אוטו-ביוגראפי זה של הזיכרון. אני חושבת שבעודי ילדה קטנה התחבאתי בעולם המטא-פיזי, שם אין או-אה תחושת זהות. "כולם" שקדו על פיתוח הזיכרון האוטו-ביוגראפי שלהם, ואני הלכתי לגלות עולמות מטא-פיזיים, התאמנתי בעמעום תחושת הזהות, עד כדי שחיקתה, עד דק. היה כיף. כיום אני כבר יודעת לקרוא למה שעשיתי בשמות "דתיים". ואני שמחה שעשיתי אז מה שעשיתי אז. אבל הבעיה נותרת בעינה: לא פיתחתי את הזיכרון האוטו-ביוגראפי. אני חווה, אני נפעמת, אני מרגישה, אני חושבת וכו' – אבל לרוב שוכחת מה היה. אבל אני רוצה לזכור.

הבנתי שאני שם, בעולם המטא-פיזי, בו אין או-אה תחושת זהות, רק לפני שנים אחדות. לפני שנים אחדות החלתי לתור עולמות חדשים, אחרים. יצאתי לשוטט בהם כדי לזכור, כדי לתפקד, כדי להטיב עם הבריות, כדי להתקיים כראוי בצורתי האנושית. וכן, יצאתי אליהם גם מתוך הכרח. הם שונים מאוד. ככל שאני משוטטת בהם יותר, כך אני מבינה יותר עד כמה אני אוהבת את העולם המטא-פיזי, עד כמה אני זקוקה לו. מתוך התפנקות, בא לי להתרעם ממש: למה שארחיק? למה שאנדוד? מה זה הקיום הזה, בו אני מחויבת לנדוד מהזוך המטא-פיזי? מה הגזירה הזו, המפלצתית, של תחושת זהות?

הברירה קשה. רק בחסד הורשיתי לבוא שמה, ורק בחסד אני מורשה לחזור. גם היציאה משם וגם השיבה לשם, שתיהן בחסד. אני מפחדת שביום מן הימים אבקש לנדוד מעולם לעולם – ולא אוכל. אני מפחדת ומרחמת על עצמי. לפי המאמרים של הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים ושות', אין לי מה לדאוג. לפיהם, אני תקועה בין העולמות. וזה בסדר. לא אתווכח איתם. הם נתנו לי "פטור", ואני נהנית מהנדודים. אבל גלוי וברור לי שניתן להסתדר איכשהו, לנדוד בצורה כלשהי שתהיה נבונה יותר, יפה יותר, ישרה יותר. הנה, ניכר שג'ון דאן ז"ל (ז"ל, ככה אומרים על מישהו במישור הזמן) הצליח להסתדר איכשהו. ואכן קרה שפגשתי בבני-אדם שנדמה היה שמסתדרים איכשהו. אני פשוט לא יודעת איך. עליי למצוא את הדרך שלי. ותחילה, עליי ללמוד לזכור (במידת האפשר) חוויות מטא-פיזיות. כן, הידד! סוף סוף אני יודעת מה ברצוני ללמוד: אני מבקשת ללמוד לזכור חוויות מטא-פיזיות. הללויה! אני יודעת מה ברצוני ללמוד! הצרה היא זאת: מחר אולי אשכח את כל מה שכתבתי כאן.

יום ג', ב' בשבט, תשס"ט

ככה פשוט

אני מוכרחה להתחזק, או לחדול.

אני אתחזק.

יום ג', ב' בשבט, תשס"ט

געגועים עזים, געגוע עז, געגועז

הרגע הזה הוא הרגע בו עליי להיזכר שאי-אפשר (ובעיקר לא מנומס) לכפות אהבה. אני לא באמת רוצה לכלוא אותו. אני לא באמת רוצה שהוא יכלא אותי.

ובכל זאת משהו מתחנן בתוך הנפש. אלה לא מאוויים סתומים, לא כדאי לפטור אותם בקלות. הרגע הזה הוא הרגע בו עליי להיזכר שאי-אפשר (ובעיקר לא מנומס) לכפות אהבה.

צאתך לשלום.

יום ה', כ"ו בטבת, תשס"ט

קסוניקס32

17,461 נקודות במשחק מחשב. זו התוצאה הגבוהה ביותר עד כה. לפני כן: 16,579. אני קצת גאה בעצמי. אני תוהה אם לעד אהיה כישלון בעולם הפיזי. לא תמיד תהיתי. לא תמיד הייתי מודעת לקיומו של העולם הפיזי. אני צריכה ללמוד, כנראה. ככה אומרים. וזה בוודאי דבר הגון. מעשה הגון. להתפרנס בכבוד וכו'. עצמאות וכו'. היכולת לתרום לזולת וכו'. אני לא בחורה הגונה במיוחד, אבל אפשר לנסות.

17,461 נקודות במשחק מחשב. זו התוצאה הגבוהה ביותר עד כה. זה לא אומר שאני לא כישלון. אבל עכשיו שיבואו כל העולם ואישתו ויווכחו שיש בידי עדות להישג זעיר. הישג זניח, אולי, אבל הישג לא פחות.

לפעמים הגאוות שלי מגוכחות. אני תינוקת מבפנים, ואישה מבחוץ. אין לי מושג מה יהיה. מה שזה לא יהיה שצופן העתיד, העתיד צופן אותו. הוא צפון. הוא צפון, בסדר? צפון. אבל לא בלתי-אפשרי שאמצא איך לחיות. ובינתיים, יש לי הישגים זעירים. לא תמיד היו לי. אז יש לשמור על קנה המידה, איכשהו, אם בכלל. וכד'. 17,461 נקודות במשחק מחשב. לפני כן: 16,579.

יום ה', י"ב בטבת, תשס"ט

זמן

לפעמים "זמן" הוא המקום המסוים בנפש, בו מתקיימות רק שאלות רטוריות. והתקווה טיפשית. והייאוש טיפשי. "מה את כבר יודעת?" עצמי שואלת. היא מקניטה בחיבה: "מה את כל כך בטוחה שאת כבר יודעת? מה את כל כך בטוחה בעצמך? התקווה טיפשית. גם הייאוש טיפשי. חכי תראי".

יום ה', י"ב בטבת, תשס"ט

רשומה בגוף שני

רוצה את האמת? את האמת לאמיתה, מלחיצה וכואבת ככל שתהיה? הנה. הנה האמת: אני נחשפת איתך. אני נחשפת כפי שכנראה לא נחשפתי מעולם עם אף אחד אחר. אני נחשפת איתך וזה מפחיד אותי מאוד. ולא רק זאת. הנה עוד פיסת אמת: אני רוצה משפחה. משפחה מהסוג שכן בוחרים. כן, משפחה. לא מדברת כרגע על ילדים ובית משותף וכד', אלא על איזה גרעין בסיסי יותר של המושג "משפחה". הביטחון הזה, ההסתמכות אחד על השני, היכולת להתנחם ולהתרגש והכל. איזה גרעין בסיסי של דבקות, מעבר לכל הבבל"ת. משהו שאי-אפשר להפר בקלות רבה כ"כ. אינטימיות מתמשכת. זה אמנם משהו שאני חושבת עליו רק כשאני חושבת על העתיד הרחוק, וזה בטח לא רלוונטי כרגע. אבל כשאני חושבת על המסלול של החיים שלי, אני חושבת גם על זה. ואל תבין אותי לא נכון, אני לא מבקשת ממך כזה דבר ולא מצפה לכזה דבר ממך. בטח לא כשמדובר בילדים. הבן: אני לא מספרת לך על הכמיהה הזו למשפחה כדי לבקש ממך משהו, כי זה בלאו הכי לא לעניין כרגע. אני מספרת לך כדי שתדע שגם לי יש פלונטרים בראש, גם אם אני לא מבטאת אותם הרבה. אני מספרת לך כי אם כבר גילויים, אז הנה. כן, זה משהו שאני חושבת עליו, ומייחלת לו, גם אם אינו ייתכן כרגע. משפחה. משפחה מהסוג שכן בוחרים.

לפני חמש מאות שנה יצא לי להרהר קצת עם א"י בכיוון הזה, דווקא בהקשר של אימוץ ילדים, באופן כללי, לא בהכרח ביחד. אבל גם ההרהור ההוא כוון לעתיד הרחוק מאוד, אם בכלל, ובכלל היה ברובו פנטזיה. זו היתה אולי השיחה הכי מפורשת שניהלתי אי פעם בנושא דנן. אני לא מדברת על זה הרבה, לא עם אחרים ולא עם עצמי, כי אין לי מה לשקוע במחשבות כאלו, כי הן לא רלוונטיות. אני משתדלת שלא להימשך אל תוך המחשבות האלה, אבל הן שם. והן מתחזקות עם השנים.

ידוע לי שזה לא משהו שאפשר ליצור לפי משאלת לב. זה משהו שנוצר או לא נוצר מעצמו, מתוך הדינמיקה של האנשים, מתוך המצב, מתוך הרגש והמחשבה והסקס ורוך והקושי וכו'. ואין מה להאשים אם נוצר או לא נוצר. כי או שזה מתאים ומתחבר, או שלאו. ומשום מה, אולי בגלל שאיתך נחשפתי כ"כ, היו רגעים בהם תהיתי אם ייתכן שברבות הימים ייווצר לי דבר כזה איתך. ושוב: אל תבין אותי לא נכון. זו אינה בקשה. אני לא חושבת שיש טעם לבקש כאלה דברים, כי או שהם נוצרים ומתאימים או שלאו. ובלאו הכי מדובר, אם בכלל, במשהו שרק אולי יתגבש רק שנים מהיום. אבל אם אנחנו כבר כאן, ובלאו הכי נדמה שאו-טו-טו אתה עוזב אותי, נו, אני לא יודעת למה, אבל יש לי איזה צורך לספר לך את זה. לספר שהיו רגעים בהם קצת קיוויתי. כן. אם כבר גילויים, אז הנה: היו רגעים בהם קצת קיוויתי.

מה זה "קצת קיוויתי"? מה זה "קצת"? מספיק כדי לחשוב שאולי כדאי לי להתחיל לחשוב איך לנסות אולי להגיע למצב שאני איכשהו עוזבת את רחובות ועוברת בעקבותיך למקום הבא בו תחליט לגור. שוכרת דירת חדר וחצי איפשהו בסביבתך או משהו. וכן, זה כן מעשי (תפקודית וכלכלית וכד'). כי לא בא שתעלם מהחיים שלי. כל כך לא בא לי שתעלם מהחיים שלי, שאני כבר משתגעת. כל זה, וכולה כמה זמן אנחנו מכירים? פחות מחצי שנה. אני לא חולמת אפילו על אולי לחשוב ולהרהר בדברים כאלה בנוגע לאנשים שאני מכירה זמן רב יותר, או שיש לי יותר תחומי עניין משותפים איתם, או אנא-ערף. אין לי מושג מה פתאום בא קומץ ההרהורים דווקא לכיוונך. אז מלחיץ אותך? נשמע לך כמו טירוף נשי טיפוסי? יופי. על מה מתערבים שאותי זה מלחיץ יותר? על מה מתערבים שאותי זה מבהיל יותר, במיוחד כשאני כ"כ זקוקה לרוך ממך לפעמים?

שוב: אני לא מספרת לך את זה כדי לבקש או לדרוש או להתאונן וכד'. אני מספרת לך כדי שתבין שגם עליי עוברים כל מיני דברים לא פתירים, שאין לי ממש מושג מה לעשות איתם, רק לחכות ולקוות שהפלונטר יפתר איכשהו, ולמען האמת, הכי סביר הוא שיתברר לי כבר שההרהורים הרהורי שווא, גם אם יכאב לי בדרך.

איש יקר ויפה שכמוך, אתה לא היחיד שמבולבל ונסער כאן. בעוד אני כותבת את המילים שלמעלה, אני חוזה את הלעג שלך. ורע לי. ואין לי מושג למה עד שאני כבר מצליחה להיחשף, אני מצליחה להיחשף עם מישהו שמנצל את זה שהוא מכיר את הרגישויות שלי כדי לתקוף ביתר עוצמה, ביתר חדות. אולי זה משום שאיתך, לפחות, אני מסוגלת איכשהו קצת להניח שאתה לא לגמרי צבוע, שהביקורת נשמעת. כן, אני מעדיפה ביקורת שנשמעת. ואני הכי מעדיפה ביקורת שנשמעת, ולצידה גם כמה מילים טובות. ממש לצידה. לא לסירוגין. לא שעה של רוך ושעה של קושי. אני מוכנה לוותר על שעות הרוך, ובלבד שיופיעו כמה מילים טובות לצד הביקורת. כי בלי המילים הטובות, איש יפה ויקר ואהוב שכמוך, הביקורת עשויה להפוך לבלתי-נסבלת. לקשה מנשוא. אתה חובט בגאווה שלי, והיא נחבלת. אולי מוטב ככה, מי יודע. נדמה לי שאני לומדת משהו מהחבטות, אבל אין לי מושג מה בדיוק. אולי אני נעשית החלטית יותר, מודעת יותר. זה דווקא טוב. אבל אני גם נעשית רגישה ועצבנית ואובססיבית ופחות שקולה. וזה לא טוב. זה מסוכן לי.

אני ילדה קטנה ומפונקת, אתה אומר? בסדר. יכול להיות שזה נכון. אבל אני רוצה להתבגר. אני רוצה לגדול. אבל אני שבירה מאוד, בינתיים. פסל זכוכית. צלם של פלונטר. באמצעו, אולי, מי שתהפוך לבסוף להיות אני, בוגרת, חסונה. רוצה להגשים לי פנטזיה? דבר איתה. עזור לה. גם אני אעזור לה. וביחד נעזור גם לך. אתה ואני, נעזור כל אחד לעצמו, ונעזור כל אחד לשני. זו הפנטזיה שלי. זה האתגר.

יום ד', י"א בטבת, תשס"ט