שלוש-ארבע שנים שאני מאוהבת בו. ולא שלא אהבתי אנשים אחרים במהלך התקופה הזו. ולא שלא התאהבתי באנשים אחרים במהלך התקופה הזו. אבל שלוש-ארבע שנים שאני מאוהבת בו. ואי-אפשר. אי-אפשר עד כך שאי-האפשרות הפכה לנוכחות קבועה בחיים שלי. אולי טוב, בעצם, שנגמר.
שלוש-ארבע שנים שאני נרתעת ממנו. ולא שלא נרתעתי מאנשים אחרים במהלך התקופה הזו. ולא שלא נבהלתי מאנשים אחרים במהלך התקופה הזו. אבל שלוש-ארבע שנים שאני נרתעת ממנו. וזו היתה טעות. אולי זו היתה ה-טעות. טעות חמורה עד כדי כך, שהיא הפכה לנוכחות קבועה בחיים שלי. אולי התרגלתי אליה יותר מדי.
שלוש-ארבע שנים שאני מדברת איתו באיפוק מהזן הכי מביש. ולא שלא דיברתי עם אנשים אחרים באיפוק במהלך התקופה הזו. ולא שלא התביישתי, לא שלא הייתי אצורה, מסויגת, נפחדת, לא שלא מנעתי מאנשים אחרים את הכנות והישירות הראויה להם במהלך התקופה הזו. אבל שלוש-ארבע שנים שאני מדברת איתו באיפוק מהזן הכי מביש. ומאסתי בזה, אולי אפילו יותר משהוא מאס בזה. מאסתי בזה עד כדי כך, שכאשר החליט לחתוך – הבנתי. גם אם לא אמרתי מיד, הבנתי.
"היה שלום", אני רוצה לומר לו. אני חושבת שאולי זה מה שאמרתי, בשיחה האחרונה, בה הודיע שנגמר. הוא אמר "להתראות", הודעתי לו שהוא סותר את עצמו, ותיקנתי: "שלום". הודיתי לו על כל מה שהוא לימד אותי. כאבתי ודיברתי בטון מאשים מדי, האשמתי מדי, אבל ניסיתי, בכל זאת, שיבין שאני מודה לו.
"שלום", אמרתי. כל התיקונים הקטנים, המשפטים הבודדים שעולים אחר כך ומבקשים להאמר בעבר, כל אלה נזנחים ויישכחו עם הזמן. פרטים רבים יישכחו עם הזמן. אם יישאר דבר-מה, יישאר רק הבסיס. אני מקווה שיישאר "שלום". שיישאר "היה שלום". אם אהיה אמיצה, לא יהיה לי צורך ביותר מכך.
יום ג', כ"ה באב, תשס"ח
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה