מוזר להתרגל (כמעט להתרגל) לנוכחות של האיש היפה, ועוד לבקש עוד. עוד נשיקה בדלת, עוד שנייה להסתכל, עוד פעם שילחש לי מילים יפות, שאפילו יצעק עליי עוד, ועוד לא נמאס לי. אני לא מבינה איך עוד לא נמאס לי. אבל עוד לא.
כמה עוד עוד לא אפשר עוד לסבול? אני כבר זוכרת את מספר הטלפון שלו בעל-פה, ועוד לא. אני כבר יכולה לדייק כמה פרטים מדויקים למדיי כשאני מדמיינת אותו מפשיט אותי, משפיל אותי, מזיין אותי, מחבק אותי כשאני ישנה, ועוד לא. אני כבר מכירה קצת את מה שהוא מביע, ועוד לא. עוד לא. עדיין עוד לא.
חמור מכך: כשהוא אינו, אני עוד מתגעגעת קצת, ועוד חושבת כל מיני מחשבות וחולמת כל מיני חלומות קצת גסים, בהקיץ או שלא, ועדיין עוד לא. אז אני קצת תוהה, איזה מין בנאדם הוא איש היפה ההוא, שאפשר להימצא איתו כל כך הרבה זמן, ועוד לא. שאפילו כשאני לבד, אני עוד קצת איתו, כי הוא גם קצת כאן, גם כשהוא לא, ובכל זאת עוד לא.
זה חת'כת קטע. כן. לא קורה לי כל יום שעוד לא. ואני חושבת שבכלל עוד לא קרה לי כזה עוד לא. אני חושבת וכל רגע נדמה לי שרק הרגע קלטתי, בעצם, שבעצם עוד לא. ולכו דעו מה מפחיד יותר: שהוא תכף ילך, יסתלק, או שלא. כי אצלו כבר כן לא. רק אצלי עוד עוד לא.
ומחר? מחר מעורפל. מחר עוד לא כאן. מחר מסתנן אל תוך חיי מבעד לפיו המלכלך של העתיד, כמו קללה. מבעד לפיו המלכלך של העתיד, עם פיסות רוק קטנות, ושבבים לחים. קליפות גרעיני חמנייה. יורקים עליי. מבעד לפיו המלכלך של העתיד. אני מתבוננת בנתזים, מופתעת, לא מרוכזת, לא שמה לב. "גרעיני חמנייה", אני אומרת לעצמי. "גרעיני חמנייה מבעד לפיו המלכלך של העתיד". אני נהנית מהפגיעות הקטנות. מבעד לפיו המלכלך של העתיד. אני מתכוננת. בזמן שאני מתכוננת, האיש היפה מסמן לי לא לדאוג.
כמה עוד עוד לא אפשר עוד לסבול? אני כבר זוכרת את מספר הטלפון שלו בעל-פה, ועוד לא. אני כבר יכולה לדייק כמה פרטים מדויקים למדיי כשאני מדמיינת אותו מפשיט אותי, משפיל אותי, מזיין אותי, מחבק אותי כשאני ישנה, ועוד לא. אני כבר מכירה קצת את מה שהוא מביע, ועוד לא. עוד לא. עדיין עוד לא.
חמור מכך: כשהוא אינו, אני עוד מתגעגעת קצת, ועוד חושבת כל מיני מחשבות וחולמת כל מיני חלומות קצת גסים, בהקיץ או שלא, ועדיין עוד לא. אז אני קצת תוהה, איזה מין בנאדם הוא איש היפה ההוא, שאפשר להימצא איתו כל כך הרבה זמן, ועוד לא. שאפילו כשאני לבד, אני עוד קצת איתו, כי הוא גם קצת כאן, גם כשהוא לא, ובכל זאת עוד לא.
זה חת'כת קטע. כן. לא קורה לי כל יום שעוד לא. ואני חושבת שבכלל עוד לא קרה לי כזה עוד לא. אני חושבת וכל רגע נדמה לי שרק הרגע קלטתי, בעצם, שבעצם עוד לא. ולכו דעו מה מפחיד יותר: שהוא תכף ילך, יסתלק, או שלא. כי אצלו כבר כן לא. רק אצלי עוד עוד לא.
ומחר? מחר מעורפל. מחר עוד לא כאן. מחר מסתנן אל תוך חיי מבעד לפיו המלכלך של העתיד, כמו קללה. מבעד לפיו המלכלך של העתיד, עם פיסות רוק קטנות, ושבבים לחים. קליפות גרעיני חמנייה. יורקים עליי. מבעד לפיו המלכלך של העתיד. אני מתבוננת בנתזים, מופתעת, לא מרוכזת, לא שמה לב. "גרעיני חמנייה", אני אומרת לעצמי. "גרעיני חמנייה מבעד לפיו המלכלך של העתיד". אני נהנית מהפגיעות הקטנות. מבעד לפיו המלכלך של העתיד. אני מתכוננת. בזמן שאני מתכוננת, האיש היפה מסמן לי לא לדאוג.
לא לדאוג?
הוא משוגע.
יום ג', כ"ט בתשרי, תשס"ט
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה