ובכן, אני בחורה די משעממת, בסופו של דבר. כל המחשבות ה"מוזרות", הפנטזיות ה"מוזרות", הרצונות והחשקים ה"מוזרים", כל אלה אמיתיים מאוד, אבל הם גם ביטוי של דברים צפויים ביותר.
כשאני חולמת שאני נהיית הרכוש שלו, שאני מסבה את תכלית הקיום שלי לעונג שלו, מעמידה את כל מה ומי שאני לרשותו, אני בעצם חולמת על היכולת להניח לאגו המנופח שלי.
כשאני מדמיינת שהוא אוסר עליי ללבוש בגדים, גם בחורף, אני בעצם בעצם מדמיינת שאני מתחשלת, ולומדת איך להסתגל לסביבה קשה.
כשאני מפנטזת שהוא מכריח אותי להיות מגורה כל הזמן כדי שהוא יוכל להכניע אותי ולזיין אותי כמו שהוא אוהב, לשמוע אותי מתנשפת וצורחת מתי שבא לו, אני בעצם מפנטזת על נאמנות ועל התרגשות משיגרה.
כשאני מדמיינת שהוא מכאיב לי ולועג לי על שאני כל כך פתוחה ולחה בשבילו, אתם-יודעים-איפה, כשאני מדמיינת שהוא צופה בי מתפתלת, אוסר עליי לאונן, משפיל אותי וצוחק עליי, משחק בי, אני בעצם מתמודדת, באמצעות הדמיון, עם הגיחוך שבמצבים האנושיים. אני מתמודדת עם בושה.
כשאני מדמיינת שהוא מעמיד אותי על במה, בשורה אחת עם נשים וגברים שאני לא מכירה, מול קהל רב, ומציג לראווה את הכניעה שלנו, מורה לנו לעשות כל מיני דברים, אפילו משחק משחקים עם הקהל כשאנחנו על תקן "אביזרים", כמו איזה מופע בידור מוזר, מופע קרקסי, אני בעצם מתמודדת עם הפער שבין הגלוי והנסתר בחברה.
כשאני מדמיינת שלאחר זמן רב נמאס לו ממני, מהצעצוע שהפכתי להיות, והוא מוצא לו משרתים חדשים, משכיר את גופי להמון אנשים מידי יום, ואני חיה בצורה בזויה ביותר (אם כי ססגונית), ולמרות שהוא לא נוגע בי הוא מכריח אותי לגנוח רק את שמו, כך שלא אוכל להפסיק לכמוה אליו, וזה לא משנה מה הם יעשו לי, כי אני עדיין אכמה רק אליו, ובכן, כשאני מתמודדת עם תרחיש שכזה, אני בעצם מתמודדת עם התמסרות ונטישה.
לפעמים האיש היפה נבהל מהפנטזיות שלי. אני חושבת שהרבה אנשים היו נבהלים, אם הייתי מדברת עליהן בגלוי. אבל כל הפנטזיות ה"מוזרות" האלו, הן בעצם ביטוי של רגשות נפוצים למדיי, "נורמליים" למדיי. אמנם בחרתי לצורך הרשומה פנטזיות שקל לפרשן, אבל כל פנטזיה היא כזו. היא דרך אחרת להתמודד, להבין. לחוות בעקיפין. כל פנטזיה היא מצע ללמידה, ואפשר להעמיק בניתוח הרבה יותר משהעמקתי כאן.
בימים האחרונים פינטזתי כל יום, ולפעמים יותר מפעם אחת ביום. זה לא יימשך עוד הרבה זמן. זה קורה כשאני מרגישה חסרת אונים. זה קורה כשמתאים לי לעבד דברים ככה. זה תסמין של המוח. האמת המרה היא כזו: בפועל, בא לי לחבק אותו יותר מכל דבר אחר. הרבה יותר משבא לי שהוא ישפיל אותי, יכלא אותי, יזיין אותי, יתעלל בי וכו'. פשוט בא לי לחבק אותו. שהוא יחבק אותי. שיאחז בי חזק, ושלא יעזוב. להרגיש איך הגופים שלנו נמסים אחד אל תוך השני. החום הופך לחום משותף. בנאלי לטעמכם? משעמם אתכם? יופי. על הזין שלי. זה אמיתי. זה אמיתי מאוד. ומפחיד ומנחם, מרתיע ומושך, בדיוק משום כך.
כשאני חולמת שאני נהיית הרכוש שלו, שאני מסבה את תכלית הקיום שלי לעונג שלו, מעמידה את כל מה ומי שאני לרשותו, אני בעצם חולמת על היכולת להניח לאגו המנופח שלי.
כשאני מדמיינת שהוא אוסר עליי ללבוש בגדים, גם בחורף, אני בעצם בעצם מדמיינת שאני מתחשלת, ולומדת איך להסתגל לסביבה קשה.
כשאני מפנטזת שהוא מכריח אותי להיות מגורה כל הזמן כדי שהוא יוכל להכניע אותי ולזיין אותי כמו שהוא אוהב, לשמוע אותי מתנשפת וצורחת מתי שבא לו, אני בעצם מפנטזת על נאמנות ועל התרגשות משיגרה.
כשאני מדמיינת שהוא מכאיב לי ולועג לי על שאני כל כך פתוחה ולחה בשבילו, אתם-יודעים-איפה, כשאני מדמיינת שהוא צופה בי מתפתלת, אוסר עליי לאונן, משפיל אותי וצוחק עליי, משחק בי, אני בעצם מתמודדת, באמצעות הדמיון, עם הגיחוך שבמצבים האנושיים. אני מתמודדת עם בושה.
כשאני מדמיינת שהוא מעמיד אותי על במה, בשורה אחת עם נשים וגברים שאני לא מכירה, מול קהל רב, ומציג לראווה את הכניעה שלנו, מורה לנו לעשות כל מיני דברים, אפילו משחק משחקים עם הקהל כשאנחנו על תקן "אביזרים", כמו איזה מופע בידור מוזר, מופע קרקסי, אני בעצם מתמודדת עם הפער שבין הגלוי והנסתר בחברה.
כשאני מדמיינת שלאחר זמן רב נמאס לו ממני, מהצעצוע שהפכתי להיות, והוא מוצא לו משרתים חדשים, משכיר את גופי להמון אנשים מידי יום, ואני חיה בצורה בזויה ביותר (אם כי ססגונית), ולמרות שהוא לא נוגע בי הוא מכריח אותי לגנוח רק את שמו, כך שלא אוכל להפסיק לכמוה אליו, וזה לא משנה מה הם יעשו לי, כי אני עדיין אכמה רק אליו, ובכן, כשאני מתמודדת עם תרחיש שכזה, אני בעצם מתמודדת עם התמסרות ונטישה.
לפעמים האיש היפה נבהל מהפנטזיות שלי. אני חושבת שהרבה אנשים היו נבהלים, אם הייתי מדברת עליהן בגלוי. אבל כל הפנטזיות ה"מוזרות" האלו, הן בעצם ביטוי של רגשות נפוצים למדיי, "נורמליים" למדיי. אמנם בחרתי לצורך הרשומה פנטזיות שקל לפרשן, אבל כל פנטזיה היא כזו. היא דרך אחרת להתמודד, להבין. לחוות בעקיפין. כל פנטזיה היא מצע ללמידה, ואפשר להעמיק בניתוח הרבה יותר משהעמקתי כאן.
בימים האחרונים פינטזתי כל יום, ולפעמים יותר מפעם אחת ביום. זה לא יימשך עוד הרבה זמן. זה קורה כשאני מרגישה חסרת אונים. זה קורה כשמתאים לי לעבד דברים ככה. זה תסמין של המוח. האמת המרה היא כזו: בפועל, בא לי לחבק אותו יותר מכל דבר אחר. הרבה יותר משבא לי שהוא ישפיל אותי, יכלא אותי, יזיין אותי, יתעלל בי וכו'. פשוט בא לי לחבק אותו. שהוא יחבק אותי. שיאחז בי חזק, ושלא יעזוב. להרגיש איך הגופים שלנו נמסים אחד אל תוך השני. החום הופך לחום משותף. בנאלי לטעמכם? משעמם אתכם? יופי. על הזין שלי. זה אמיתי. זה אמיתי מאוד. ומפחיד ומנחם, מרתיע ומושך, בדיוק משום כך.
יום ד', ל' בתשרי, תשס"ט
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה