חשבתי אתדכא. חשבתי שיהיה מר, שאני אמרר שאני נכה רשמית וארחם על עצמי וכו'. ואני באמת מרחמת על עצמי עכשיו, אבל לא במידה יוצאת דופן. החולשה אינה חדשה, ולכן לא מעוררת רחמים חדשים. להפך. והקצבה הנלווית אל התואר החדש, מה יש לומר, לא מזיקה לי בכלל. היא משענת חשובה ומרגיעה.
אז יש תקווה. אני חולה עכשיו, אבל כמה שאני חולה – ככה אני לומדת לשמור על עצמי. ככה אני מתחזקת. ואני מוקפת באנשים טובים, ומקבלת עזרה מכל עבר. אז יש תקווה. ולא, שום דבר לא יתרפא פה לגמרי. לא מחר, לא מחרתיים, לא החודש, אולי לא השנה. אבל משהו עמום ועתידי, משהו שאני מפחדת ממנו ועל כן לא אקרא לו בשם, כבר אפשרי. קשה מאוד, אבל אפשרי. וכמה שאני חלשה – ככה אני לומדת לשמור על עצמי. ככה אני מתחזקת. אני לומדת. לאט לאט. זו אני. תרנוגלת חוצה את הכביש.
(כמה כוח יש לדבר הזה, שקוראים לו מטבע, שרק הוא מגיע וכבר אני נרגעת. הוא, צריך להיזהר ממנו, זה מה שצריך.)
יום ג', י"ב בכסלו, תשס"ט
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה