אנחנו מכירות כבר לא מעט זמן. היא חיילת, נדמה לי שהיא חמ"לניקית. משתחררת בקרוב, בעוד כחודש. היא מוצאת חן בעיניי. מאוד. בעצם, בכל פעם שאנחנו נפגשות היא מוצאת חן בעיניי יותר.
מאידך, היא חיילת. אני לא ארשה לעצמי להיות איתה כל עוד היא חיילת. זה לא משהו אישי, אלא שריטה פוליטית. קראתי יותר מדי רומאנים אנטי-מלחמתיים, כנראה. אני יודעת שלא מדובר בהחלטה הגיונית, למעשה בקושי מדובר בהחלטה, אבל כרגע אלה הם פני הדברים. שריטה, נו. הכותרת "רכוש צה"ל" פשוט דוחה אותי. אולי ביום מן הימים אתגבר על השריטה, כרגע זה מה יש.
בכל אופן, אין צורך בסקס כדי להנות איתה. פגשתי אותה לראשונה לפני כשנתיים-שלוש, בדיוק בזמן שבני ובנות גילי השתחררו מהצבא, ובכלל לא חשבתי עליה כעל מישהי מעניינת במיוחד. היא היתה סתם עוד אחת מהילדות שמסתובבות בשכונה שלי. אבל עם הזמן גיליתי שמדובר באישיות יוצאת דופן, במקור אמין ומפתיע של מחשבה בהירה. כיום אנחנו נפגשות פעם בשבוע או פעם בחודש. היא משתדלת לא להגיע במדים, אני משתדלת לא לדבר על מלחמות, איכשהו נשמרת ההרמוניה.
הלילה פגשתי את החברה החדשה שלה. גם החברה החדשה חיילת. גם היא מוצאת חן בעיניי. גם היא משתחררת בקרוב. שתיהן אינטליגנטיות, ושתיהן טובות לב. שתיהן יפות מאוד, ויפות עוד יותר כשהן ביחד. שתיהן מישירות מבטים. חוץ מזה, השמות שלהן כמעט מתחרזים. אלוהים אדירים, השמות שלהן כמעט מתחרזים! מה עוד אפשר לבקש?
מאידך, הן חיילות. אני אתחרט אחר כך. או-הו, כמה שאתחרט אחר כך. אני כבר מכירה את עצמי. אני ארגיש כאילו אני שוכבת עם האויבת, או עם האויבות. אז מה עושים? לא עושים. אני מחכה. אני דוחה את הבירור. מגביהה משלב, מתיישבת דווקא בכיסא המרוחק, משנה מעט את שפת הגוף, את המבט. אני לא שואלת את כל מה שיש לשאול. אני מונעת במכוון את האינטימיות של הצחוקים, של הריקודים, של ההשתטות. אינטימיות כזאת מרמזת על אינסוף אפשרויות. היא אינטימיות של חופש. אם תהיה בינינו אינטימיות כזאת, אני אנשק אותה. אני רוצה לנשק אותה. אני רוצה להיות קרובה מספיק כדי שהיא תרגיש את הנשימות שלי על הלחי שלה. אני רוצה להניח יד על המותן שלה, סתם, כבדרך אגב. אני רוצה לומר לה שהיא יפה, ככה, על הבוקר, בלי לדאוג להשלכות. אבל היא חיילת. או-הו, כמה שהיא חיילת. וכמה שאתחרט אחר כך.
תכל'ס, אני בכלל לא יודעת אם היא רוצה. ואני בטח לא יודעת אם החברה שלה רוצה. אבל אני מחכה בכל זאת. אפשר, אחרי ככלות הכל, לנחש. היא משתחררת בעוד כחודש, גם החברה שלה משתחררת בעוד כחודש. נו, אז נראה בעוד כחודש. במקרה הכי גרוע, אתפדח. כהוגן. אבל לא נורא. חודש, אמרתם? מה זה חודש? קטן עליי.
לא, לא יהיה כאן רומן סוער, אבל יכול להיות נחמד. דווקא מתאים לי, ככה, איזה משהו נחמד בחיים. בא לי משהו נחמד. נחיה ונראה.
יום א', כ"ו בסיוון, תשס"ח
מאידך, היא חיילת. אני לא ארשה לעצמי להיות איתה כל עוד היא חיילת. זה לא משהו אישי, אלא שריטה פוליטית. קראתי יותר מדי רומאנים אנטי-מלחמתיים, כנראה. אני יודעת שלא מדובר בהחלטה הגיונית, למעשה בקושי מדובר בהחלטה, אבל כרגע אלה הם פני הדברים. שריטה, נו. הכותרת "רכוש צה"ל" פשוט דוחה אותי. אולי ביום מן הימים אתגבר על השריטה, כרגע זה מה יש.
בכל אופן, אין צורך בסקס כדי להנות איתה. פגשתי אותה לראשונה לפני כשנתיים-שלוש, בדיוק בזמן שבני ובנות גילי השתחררו מהצבא, ובכלל לא חשבתי עליה כעל מישהי מעניינת במיוחד. היא היתה סתם עוד אחת מהילדות שמסתובבות בשכונה שלי. אבל עם הזמן גיליתי שמדובר באישיות יוצאת דופן, במקור אמין ומפתיע של מחשבה בהירה. כיום אנחנו נפגשות פעם בשבוע או פעם בחודש. היא משתדלת לא להגיע במדים, אני משתדלת לא לדבר על מלחמות, איכשהו נשמרת ההרמוניה.
הלילה פגשתי את החברה החדשה שלה. גם החברה החדשה חיילת. גם היא מוצאת חן בעיניי. גם היא משתחררת בקרוב. שתיהן אינטליגנטיות, ושתיהן טובות לב. שתיהן יפות מאוד, ויפות עוד יותר כשהן ביחד. שתיהן מישירות מבטים. חוץ מזה, השמות שלהן כמעט מתחרזים. אלוהים אדירים, השמות שלהן כמעט מתחרזים! מה עוד אפשר לבקש?
מאידך, הן חיילות. אני אתחרט אחר כך. או-הו, כמה שאתחרט אחר כך. אני כבר מכירה את עצמי. אני ארגיש כאילו אני שוכבת עם האויבת, או עם האויבות. אז מה עושים? לא עושים. אני מחכה. אני דוחה את הבירור. מגביהה משלב, מתיישבת דווקא בכיסא המרוחק, משנה מעט את שפת הגוף, את המבט. אני לא שואלת את כל מה שיש לשאול. אני מונעת במכוון את האינטימיות של הצחוקים, של הריקודים, של ההשתטות. אינטימיות כזאת מרמזת על אינסוף אפשרויות. היא אינטימיות של חופש. אם תהיה בינינו אינטימיות כזאת, אני אנשק אותה. אני רוצה לנשק אותה. אני רוצה להיות קרובה מספיק כדי שהיא תרגיש את הנשימות שלי על הלחי שלה. אני רוצה להניח יד על המותן שלה, סתם, כבדרך אגב. אני רוצה לומר לה שהיא יפה, ככה, על הבוקר, בלי לדאוג להשלכות. אבל היא חיילת. או-הו, כמה שהיא חיילת. וכמה שאתחרט אחר כך.
תכל'ס, אני בכלל לא יודעת אם היא רוצה. ואני בטח לא יודעת אם החברה שלה רוצה. אבל אני מחכה בכל זאת. אפשר, אחרי ככלות הכל, לנחש. היא משתחררת בעוד כחודש, גם החברה שלה משתחררת בעוד כחודש. נו, אז נראה בעוד כחודש. במקרה הכי גרוע, אתפדח. כהוגן. אבל לא נורא. חודש, אמרתם? מה זה חודש? קטן עליי.
לא, לא יהיה כאן רומן סוער, אבל יכול להיות נחמד. דווקא מתאים לי, ככה, איזה משהו נחמד בחיים. בא לי משהו נחמד. נחיה ונראה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה