"אמלתרה"? "אמלתראות"? "קורה או מערכת קורות להחזקת התקרה" (מילון אבן-שושן המרוכז, 2004)

יום ראשון

הדיוט קופץ בראש (פאתוס!)

האם לא פגשתם אותם? האם לא פגשתם אותם אינספור פעמים? האם לא התמלאתם מיאוס כאשר פגשתם אותם? הו, בוודאי פגשתם אותם. הארץ מלאה בהם. תוצרי תרבות מעוותים ומסכנים, עלובים ומעוררי רחמים. הם למדו בילדותם שהמילה הכתובה היא יפה וחשובה, שיש להתרגש ממנה, כאילו מדובר באיזו חובה מוסרית. אבל הם עצמם לעולם אינם מתרגשים ממילים כתובות, או מכוונתו המשוערת של מי שכתב אותן. תחת זאת, הם מתרגשים מאיזכורים של מילים כתובות. כאשר מישהו משוחח על מילים כתובות, הם מרגישים חשובים, כאילו איזו יוקרה לא ברורה מקיפה אותם. הם יתמוגגו מהבלים גמורים, כל עוד ההבלים עטופים בעטיפה המתאימה.

הלב נכמר. הם מכירים את שמות המשוררים המפורסמים ביותר, אבל לא יודעים מדוע דווקא שמות אלה מפורסמים, ולא יעזו למצוא פגם בשיר ששם מסוג זה מתנוסס מעליו. הם ידברו גבוהה-גבוהה, יתפארו בהערצת מורכבותו של שיר כלשהו, אבל מעולם לא קראו שיר כלשהו יותר מפעמיים. הם יצטטו בשמחה וללא הבנה את השורות המפורסמות ביותר משירי המשוררים המולחנים והמושמעים ביותר, אבל מעולם לא חשו את הצורך הכן, העז, הדחוף, ללמוד שיר בעל פה, לשנן בו כל מילה וכל פסיק, לבל יישכח כאשר יהיה בו צורך. הם יתרשמו מאוד אם תדברו בהתלהבות על מילים כתובות כלשהן, כל עוד תדברו בקצרה. הם יתגאו או יקנאו בהשכלה שלכם, אבל אם תבקשו לקרוא או ללמוד מעט במהלך טיול משותף - הם יעלבו. אתם תאלצו לפייס אותם בדרכים לא דרכים ולהתחמק מאוחר יותר, ממש בסתר, כאשר הם ישנים, כאילו אתם עושים איזה דבר נורא, ולשוב אל הספר באיזה מחבוא מאולתר שאתם מקווים בכל לבכם שלא ייחשף, שלא תתגלה הבגידה הנוראית שלכם. אגב, לא תמיד הם נעלבים. לפעמים הם דווקא שמחים ומרוצים מהרצון שלכם לקרוא או ללמוד. הם יקראו בקול מתפעל משהו כמו "הו! כן! קראי קצת, יקירתי! בטח! מה, יש לך כאן ספר? כן, תענוג! אקדמיה!". במקרה זה הם יניחו לכם לקרוא במשך חמש דקות לכל היותר, ולאחר מכן יתלוננו: משעמם להם. אתם כבר תדעו מה לעשות. זו בוודאי לא הפעם הראשונה בה הם ביקשו ממכם לפתור את בעיית השעמום שלהם.

הלב נכמר. העצוב מכל הוא שאם רק היו מפסיקים להתפעל כל כך מיוקרתה המפוקפקת של המילה הכתובה, היו יכולים לקרוא אותה. היו יכולים באמת ובתמים לקרוא אותה. כבר עכשיו הם יכולים. הרי הם יספרו לכם, בהתרגשות אמיתית, על הספרים שקראו בילדותם. על היסחפות אל תוך עולמות קסם, על עולמות קסם שביכולתם לשנות גם את עולמנו אנו. שימו לב: היסחפות זו נקטעה. הם קטעו אותה, או שמישהו קטע אותה, או שהיא קטעה את עצמה. שימו לב: היא נקטעה ברגע שהם התחילו להקשיב למורים בשיעורי הספרות, ההבעה, הלשון. ואכן - לא אחת הם ינסו לשוחח עמכם על המילה הכתובה וימצאו את עצמם פולטים שרשראות של ססמאות סתומות שבוודאי זיכו אותם בציון מוצלח במבחנים בבית הספר. בדרך כלל מדובר בססמאות שנשמעות מרשימות משום שיש בהן הפכים: "יפה ומכוער בעת ובעונה אחת" (על חנוך לוין), "כל כך ישן, אבל כמו חדש" (על שייקספיר), "משחקים של אור וצל" (על כולם). הלב נכמר.

השגיאה, כמובן, אינה שגיאתם. היא שגיאתנו. ביכולתנו ללמד אותם, אם ירצו (ולרוב הם רוצים), יחס אחר למילה הכתובה. ביכולתנו ללמד אותם יחס אחר לדיון במילה הכתובה. ביכולתנו אפילו להדריך אותם, אט אט, כפי שמדריכים ילד - אם כי מלאכה זו קשה ומסובכת מאוד. חשוב מכך: ביכולתנו לשנות את אותם השיעורים הארורים בבתי הספר, ביכולתנו לצמצם את מספר התלמידים בכיתות, ביכולתנו להעניק למורים תנאי עבודה שיאפשרו להם לזכור מדוע בחרו ללמד ספרות. שוו בנפשכם: ביכולתנו לשוחח על הנקרא עם מי מהתלמידים שברצונו לשוחח, ביכולתנו להפנות כל אחד מהם אל סגנון הניתוח המתאים לו, אם בכלל מתאים לו איזה סגנון ניתוח, או להפנות אותו אל יצירות ספרותיות נוספות שנדמה לנו שימצאו חן בעיניו. ביכולתנו לעשות כל זאת, ולא להכתיב לכלל הכיתה, כנהוג בימינו, איזה ניתוח מתחסד מן המוכן.

אחרי ככלות הכל, הבחירה בידינו. כל המעשים הללו אפשריים, וישנם עוד דברים רבים, אחרים, שביכולתנו לעשות. העצלות שלנו בעוכרינו. אכן, הלב נכמר.

יום א', כ"ו בסיוון, תשס"ח

אין תגובות: