רוח קרירה נושבת מהחלון של חדר השינה שלי, באמצע הלילה.
לא בדיוק סתיו. עוד חם, במיוחד בצהריים, אבל הימים מתקצרים.
הנה, בעצם, כבר אלול.
איזה קטע. אלול. רוח סתיו מתגנבת. קרירוּת בזרועות חשופות. הצצות קטנות של סגריר מרומז.
ההורים שלי סוגרים את הבית, יחד עם אחי, ומדליקים מזגן. חם להם.
סגרתי את דלת החדר. אני לא אוהבת מזגן. לפעמים אני חולמת על חיים באוויר.
אני גרה אצל ההורים שלי. הם אנשים רציניים. הם מדליקים את המזגן בלי לחשוב פעמיים. לא בראש שלהם לשבת באמצע חודש אלול ולבהות ברמז סגריר. הם עסוקים מדי. הם עובדים קשה. הם מפרנסים אותי. אני חיה על חשבונם. אני עלוקה. אני בוהה ברמזי סגריר, אני כותבת כאן, אני עושה אלף דברים בלתי-מועילים. אני חיה בדיוק כמו בת 12, רק שאני בת 23.
אני חיה בדיוק כמו בת 12, רק שאני בת 23. זה לא שאין רצף. יש רצף. הוא פשוט מפגר. זה הכל.
לא בדיוק סתיו. עוד חם, במיוחד בצהריים, אבל הימים מתקצרים.
הנה, בעצם, כבר אלול.
איזה קטע. אלול. רוח סתיו מתגנבת. קרירוּת בזרועות חשופות. הצצות קטנות של סגריר מרומז.
ההורים שלי סוגרים את הבית, יחד עם אחי, ומדליקים מזגן. חם להם.
סגרתי את דלת החדר. אני לא אוהבת מזגן. לפעמים אני חולמת על חיים באוויר.
אני גרה אצל ההורים שלי. הם אנשים רציניים. הם מדליקים את המזגן בלי לחשוב פעמיים. לא בראש שלהם לשבת באמצע חודש אלול ולבהות ברמז סגריר. הם עסוקים מדי. הם עובדים קשה. הם מפרנסים אותי. אני חיה על חשבונם. אני עלוקה. אני בוהה ברמזי סגריר, אני כותבת כאן, אני עושה אלף דברים בלתי-מועילים. אני חיה בדיוק כמו בת 12, רק שאני בת 23.
אני חיה בדיוק כמו בת 12, רק שאני בת 23. זה לא שאין רצף. יש רצף. הוא פשוט מפגר. זה הכל.
יום א', י"ד באלול, תשס"ח
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה