פגשתי הלילה מישהו, שלצורך העניין נכנה אותו "מר אי-אפשר". פעם היו בינינו שיחות פילוסופיות, וטמטום רגשי, וחלל שנפער. אבל עכשיו, אתם מבינים, כשעבר כבר כל מה שעבר... לא פילוסופיה ולא נעליים. פגישה אילמת. ולא שתוקן כאן איזה דבר. לא ולא. שום דבר לא הוסדר. סתם הובהר לי שוב ושוב מה שהוהבר לי שוב ושוב בעבר: אני עדיין אני. מר אי-אפשר הוא עדיין מר אי-אפשר.
אז נפגשנו הלילה. אז מה? מה כבר קרה? לא החלפנו בינינו מילים. לא היינו לבד. הוא ניגן על גיטרה, ושר. הרחוב סאן. הרחוב המה. אנשים ריחפו מסביב. מכוניות שעטו לידנו בקול מטורטר. מר אי-אפשר היטיב לנגן ולשיר. אכן, לפעמים הוא מלחין ונגן וזמר. דמיינתי שהוא מכוון אליי שירים. ידעתי שאני מדמיינת. היה קר. הפגישה היתה פגישה אקראית למחצה, חפוזה למחצה, ובעיקר מכאיבה. היה לילה. היה ככלות לילות. המקום היה אחר. היה מאוחר. הפגישה היתה פגישה כואבת מאוד, ועכשיו מוזר. כל פיסת רחוב מזכירה לי משהו שהוא עשה, משהו שהוא אמר. כל פיסת רחוב היא רמז. כל פיסת רחוב היא רגש יפה ועצוב, היא עדות למצב מייאש ומוּכּר.
הנה, אין-ספור פעמים כבר עברתי בצומת הזה, ולא פניתי, כלל ועיקר, לא פניתי לכיוון ביתו הידוע של מר אי-אפשר. לא, לא פניתי. הגיתי, אמנם, ושקלתי, אמנם, אבל לא פניתי. וכל היושר הזה של האין-לפנות, כל היושר הזה כבר נצבר בי ונצבר, וחישבתי כבר להתפוצץ לגמרי מרוב היושר הזה, המכוער. ושיננתי בקדחתנות של אנשים מצטערים: שאי-אפשר, אי-אפשר, אי-אפשר. שאם פספסתי, אז פספסתי. לא נורא, מה קרה, מה נשבר. צריך לקבל את הכל כברכה. ומה שנגזר כבר נגזר.
כל פעם מחדש שיננתי: לא לטלפן, לא לשלוח מכתב, לא להציק, לא להעיק, לא להכביד, לא להזכיר, לא לומר דבר. אין-ספור פעמים קיוויתי שהוא יתגלה לפתע, שהוא ירצה לדבר, שישב דווקא קרוב, שישאל מה שיש לו לשאול, שיאמר מה שיש לו לומר. והנורא ביותר, הנורא המכאיב בכאב לא-יתואר, הוא שאולי בעצם אין לו, למר אי-אפשר, אף רצון מיוחד, ולרוב גם לא חשק, לשאול אותי או לדרוש ממני, לבקש ממני או לתקן לי, להטיח בי או לזעום עליי, להוכיח אותי או להתוודות באוזניי, לעלוב בי או להסביר לי, להמתיק לי או למרר, לכער או לייפות, לפרום או להטליא, לוודא או להשאיר את הספק, בעדינות, להשאיר את הספק, ללא אומר, להשאיר את הספק כעדות, כתזכורת. או אז, אם בספק רצונו, אז הוא גם אדם אכזר.
"שוב את פוגעת בעצמך", הם יגידו. נו, בסדר. אז אני כרגיל. אל דאגה. "הילדה מתדרדרת", מצבי יבואר. נו, בסדר, רק תנו שיצוץ פה, כמו פלא, ולו רק לרגע קצר. שיחייך בכנות, שרק יחייך בכנות, ולו רק חיוך רע ומר. תנו ללכת עכשיו ברחוב הזה, ושוב לשנן, ששוב נגמר. תנו להתגעגע שוב ללא תוחלת. תנו לייחל שוב לאומץ, למילים ישירות, גם אם יעלם כלעומת שנאזר. תנו שוב לקוות לפגישה, גם אם פגישה לא תסדיר דבר. אני יודעת שלא יצא מזה כלום. לא אכפת לי. אני זקוקה לזיכרונות האלה. אני לומדת מהתוך. אל תקחו ממני את המעט שנותר.
אז טוב, טוב, טוב מאוד, כן, טוב עד אין-קץ, טוב שכואב פה, וטוב שלוחץ פה, וטוב לי שרע, וטוב לי שצר. ובטח כדאי שאפסיק לייחל. ובטח כדאי שאפסיק ליילל. כי טוב ומצוין לי ללמוד משגיאות העבר. מה, ויש לי ברירה? תראו לי שקרן, ואראה לכם איך נראה איש כזה, שברר. אז אני מנסה לא לברור. ואם הרחוב מזכיר, אז לזכור. אבל, כך הבנתי, זה קשה במיוחד עם מר אי-אפשר. וברגעים הכי קשים, דווקא הרחוב הזה, שמזכיר נשכחות, דווקא הוא עזר. הרחוב הזה, המזכיר נשכחות, הוא רחוב נאמן. הוא רחוב נהדר. הוא כמו בית, כמו מקלט. הוא אוזן, הוא עין, הוא רצף. הוא כאן. הוא קבוע. הוא נשאר.
כן, הרחוב הזה מרגיע אותי. הרחוב הזה הוא עולם בו מותר לשמוח על מה שמותר. הוא הזיכרונות הניבטים וזיכרונות בהתהוות, הוא הגבול הדק שבין הבטוח למסואב, הוא הדקוּת העדינה שבין נועם לפורקן, בין פורקן להכרח, בין הכרח למוסר. הוא מחשבות על עתיד, הוא מקלט בהווה, הוא זכרון העבר. מאורעות ורוח. הרחוב הזה נקשר. הוא מתלפף באנשים ובזכרונות, נכרך בהם, ואין להפריד. אני מפחדת שהם ייחנקו זה מזה, שהם יחנקו זה את זה עד הלילה הכי אחרון, עד הוויכוח הכי מיותר.
אנחנו כמעט שכנים, מר אי-אפשר ואני. אנחנו שנינו, כמו שאומרים, מאותו הכפר. אז סביר להניח שעוד אתקל בו בעיר. היתקלות מנחמת, והיתקלות מחרידה. היתקלות של אמצע, והיתקלות של ספר. היתקלויות ממוהרות, מעורערות, שרק ידגישו את מה שנחסר. ואין מה לעשות, רק לנצור ולזכור ולהודות על מה שבכל זאת היה, מה שבכל זאת אופשר. לקבל את מה שיהיה, ולא לפגוע בלי צורך. לא להקריב את המצפון של מחר. ולבכות, אם צריך. ובעיקר להודות. להודות בעיקר. זה לא דבר קל. אוי, אלמלא הרחוב הזה, אלמלא מה שהושאר... אוי ואבוי, אלמלא הרחוב הזה... הוא ברכה. הוא עימות. הוא פתח אוהב לכל מה שננצר.
יום ג', ח' בתשרי, תשס"ט
